תקציב הביטחון מחייב שקיפות

השבוע יצא ראש הממשלה בנימין נתניהו בהכרזה מרחיקת לכת בנוגע להגדלת תקציב הביטחון. מדובר בנושא דרמטי ואין להקל בחשיבותו, הגדלת תקציב הביטחון במיליארדים בכוחה להשפיע על כל אחד ואחת מאתנו, על השירותים שנקבל ובעיקר על אלו שנצטרך להסתדר בלעדיהם. הסכומים הם אדירים, כאשר נתניהו מבקש שתקציב הביטחון יעמוד על 6% מהתוצר הגולמי, מדובר על הגדלה של 2-4 מיליארד דולר. המילארדים האלו מגיעים מהכסף שלנו, לכן זה אך הגיוני שהציבור יציב דרישה אחת או שתיים ביחס לשקיפות ולדיווחיות, התנהלות שלרוב אינה מאפיינת ואינה מזוהה עם מערכת הביטחון בישראל.

תקציב הביטחון, המפורט בחלקו בתקציב המדינה, נחלק לשניים: מסווגים ושאינם מסווגים. בעוד שהחלק האחרון מוגש לידיעת כלל חברי הכנסת, החלק המסווג גלוי רק לחברי הוועדה המשותפת לעניין תקציב הביטחון. אגף התקציבים במשרד האוצר הוא הגורם המקצועי, שלרוב אחראי על הכנה ואישור תקציב המדינה, ואילו בתקציב הביטחון, השפעת אגף התקציבים קטנה מאוד יחסית לשאר משרדי הממשלה. זאת לאור הסיווג האמור והעובדה שגם משרד האוצר לא בהכרח נחשף לדרך בה מנוהל תקציב הביטחון והליך הפיקוח של האוצר על תקציב הביטחון חסר מיסודו ביחס למשרדי הממשלה האחרים. כולם יודעים זאת, אך למערכת הביטחון המצב נוח ואנו כאזרחים כבר התרגלנו שהביטחון קודם לכל ויש דברים שאין לנו זכות לדעת.

בשנים האחרונות התקבלו כמה החלטות ממשלה המבקשות להגביר את רמת השקיפות של תקציב הביטחון, כך שיתאפשר פיקוח ממשלתי יעיל על אופן ביצוע התקציב. אולם, כפי שקובע דו''ח הוועדה הציבורית לבחינת תקציב הביטחון, שהוגש לממשלה ביולי 2015, המציאות היא ששקיפות תקציב הביטחון אינה מספקת ושהפיקוח על תקציב הביטחון לוקה בחסר. גם מבט משווה אל דמוקרטיות שונות מלמד שאפשר אחרת, ומודלים שונים מצליחים לקדם את רמת השקיפות תוך שמירה על האינטרס הביטחוני על מאפייניו הייחודיים.

כך לדוגמה שוודיה, גרמניה, בריטניה, הולנד, נורבגיה, צרפת, בלגיה, קנדה, ניו-זילנד וארה"ב, משתתפות הוועדות הנושאיות של הפרלמנט בהליך אישור התקציב ברמות שונות. הוועדות רשאיות לבחון את הערכות משרד האוצר, לגבות עדויות, לדרוש מידע על התקציב ולהמליץ על נקיטת צעדים לתיקון ולדרוש דין וחשבון על סעיפים מסוימים. בקנדה, רשאיות הוועדות להמליץ על שינויים ולהסתייג בתוכנית הכלכלית. תקציב הביטחון נקבע תוך משא-ומתן בין משרדי הממשלה השונים ולא מוצב כדרישה חד צדדית. כלומר מגוון רחב של בעלי תפקידים, עם אינטרסים רחבים וזוויות ראייה מגוונות נדרשים לאישור התקציב.

לעומת זאת, אצלנו תקציב הביטחון מוגש לאישור הכנסת במסגרת תקציב המדינה הכולל, ואת הפירוט המלא רואים רק חברי הועדה המשותפת לתקציב הביטחון, ולא כלל חברי הכנסת. דיוני הוועדה הזו, בשונה לדוגמה מדיון בוועדת הכספים, חסויים, אך הליך האישור זהה. כלומר, חברי הכנסת מצביעים על אישורו על אף שלא נחשפו לכלל סעיפיו. אישור התקציב מבלי להיחשף לכלל מרכביו היא התנהלות רשלנית, אבל הדבר הפך אצלנו לנורמה, התנהלות שבשגרה. ונכון שמצבה הביטחוני של ישראל אינו זהה לזה של קנדה, אך גם השקיפות תקציב הביטחון בישראל רחוקה מנקודות האיזון לה אנו צריכים לשאוף.

מבלי להתייחס לסיבות ולגורמים שבגינם מבקש ראש הממשלה להגדיל את תקציב הביטחון, אנו חייבים לשאול כיצד אנו מפקחים טוב יותר על התנהלות מערכת הביטחון בהיבט התקציבי מבלי לפגוע באינטרס הביטחוני של מדינת ישראל. בתור התחלה עלינו לדרוש שקיפות בניהול כוח-האדם, בעלויות השכר, בעלות הפנסיה ולדרוש נוכחות ובקרה של משרד האוצר בתכנון ובניהול תחום הרכש (פרשת הצוללות) וכוח-האדם. נכון חוק חופש המידע חל על מערכת הביטחון בחלקה, תוך החרגת גופים מסוימים, אך עם הדרישה להגדיל את תקציב הביטחון צריכה גם לבוא ההבנה שיש לתת על כך דין וחשבון גם בגופים שרגילים לפעול בעלטה מוחלטת.

■ הכותבת היא מנכ"לית התנועה לחופש המידע.