אני לא מבין את הביקורת על חברי הכנסת שפנו לעזרת האו"ם בנושא חוק הלאום. שר התיירות, יריב לוין, הגדיר את הפניה "בגידה", לא פחות. גם דוברים אחרים השתמשו בביטויים קיצוניים, שאינם אהובים במיוחד עליהם כאשר הם מושמעים נגדם. אבל זו דרכו של עולם הפוליטיקה - כולם עושים לכולם את מה שאינו אהוב עליהם. השאלה הרלבנטית היא מה ציפו שהערבים יעשו לגבי חוק הלאום שפוגע בהם.
אם אני זוכר נכון, מתנגדי החוק ניסו להעביר את רוע הגזירה בכל דרך אפשרית בארץ. אבל מלכתחילה לא היתה שום דרך שיכולה להצליח בעניין זה. לימין יש רוב והם דוחים כל ניסיון פרלמנטרי לפעול בניגוד לדעתם. לא רק ערבים חושבים שהחוק הזה הוא מאוס, גם יהודים רבים חושבים שהוא מיותר. אחר הכול, "בשביל מה הליכוד קיבל 30 מנדטים אם הוא צריך להקשיב לטענות של מיעוטים נגדו", בפרפרזה על שרת הספורט מירי רגב.
גם ניסיונות בישראל לביטול היוזמה החקיקתית הזאת נתקלו בתגובות קיצוניות של אנשים שונים, חלקם משונים או רדופי פריימריז, או שניהם יחד. גם אם לא מדובר תמיד בהכרח באנשים או פוליטיקאים "קיצוניים", גם אלה שנחשבים מתונים פחות או יותר מצאו ביטויים קיצוניים מסוג זה לראויים, לצורך עתידם הפוליטי.
מן העבר השני נמצאים אלה שטוענים שהחוק יוצר "אפרטהייד". מי שמשמיע בכנסת מילה זו מצליח לעורר חמת זעם גדולה בצד הימני של המפה הפוליטית, שמשום מה נציגיו לא אוהבים להיות קשורים לביטוי הגזעני הזה.
אבל זה לא אומר שאין לפחות משהו בביטוי הזה. המושג "אפרטהייד" אינו חד-משמעי. יש לו צורות שונות. יכול להיות אפרטהייד קיצוני ומוחלט, אבל יכולים גם להיות סממנים של אפרטהייד. כמובן שבלהט הוויכוח לא עוסקים בזוטות כביכול אלה, אלא הולכים על הפרשנויות הקיצוניות ביותר. מי שמגדיר את ישראל כמדינת אפרטהייד מתכוון למשהו בסגנון דרום אפריקה. די ברור, למי שמוכן לבדוק, שאפרטהייד כזה אין אצלנו וספק אם יהיה בזמן הקרוב.
האם קיים אפרטהייד של שפות?
אבל זה לא אומר שחוק הלאום אינו נגוע ברסיסי אפרטהייד. למשל, כאשר אומרים ש"לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה", המשמעות היא שהמעמד לא יהיה שווה. לכן השפה הערבית זקוקה ל"הסדרת השימוש במוסדות ממלכתיים או בפניהם". האם מוגזם לומר שיש כאן הפרדה, מעין "אפרטהייד של השפות"? הרי כאשר הפרדה כזאת לא קיימת אין צורך ל"הסדרתה" של הערבית.
אבל זה לא משנה. חוק הלאום הוא חרפה בכל מקרה. ומי שמסייע בחקיקתו אפשר לומר שהוא בוגד בעקרונות מקודשים של המדינה, אולי לא פחות ממי שפונה לעזרת האו"ם.