האלגוריתם שהצית את תיק דנקנר, ההיבריס וההלוואה החברית

1. בסופו של דבר, מי שהרשיע את נוחי דנקנר ומי שהוביל אותו לכלא לשלוש שנים, הוא לא רק המערכת המשפטית, לא המערכת הרגולטורית ובוודאי שלא המערכת התקשורתית. מה שהפיל את דנקנר, הן בזירה העסקית והן בזירה המשפטית, באשמת הרצת מניות אי.די.בי, הוא אך ורק דנקנר בכבודו ובעצמו, או ההיבריס. זה החטא הקדמון, חטא הגאווה, שהפך למחלה מידבקת לא רק בקרב בעלי שליטה ומנהלים, אלא גם בקרב פוליטיקאים, ואפילו, שומו שמיים, גם אצל עיתונאים.

שיכרון הכוח תמיד מעוור אנשים, לא משנה באיזה תחום הם נמצאים, מסחרר את ראשם וגורם להם לחשוב, שהשמש זורחת מהמקום הלא הטבעי שלה. התופעה הזו חוזרת ותחזור על עצמה בכל פעם שאנשים צוברים עוד ועוד כוח ועוד ועוד כסף, גם אם הוא "על הנייר". בחיפוש אחרי עוד ועוד כבוד וכסף, יש החוצים לעתים את הגבול בין פעילות חכמה לפעילות טיפשית, בהנחה מופרכת שהם גדולים מהחיים. וגרוע מזה - כמה מהם אינם מודעים לעובדה שיש קו גבול כזה, שנקרא גבול פלילי.

כשאנשים נמצאים בשיא כוחם, בשיא השפעתם, רובם בטוחים שעל פיהם יישק דבר; הם מתחילים להשתעשע במחשבה שאי-אפשר בלעדיהם, שכל העסק נברא בצלמם ובדמותם, שההצלחה היא בעיקר הצלחתם האישית. הם נוטים לגמד את סביבתם, הם נוטים לאסוף מסביבם אומרי הן חנפנים, שאינם מסוגלים לחלוק על דעתם, הם מתמכרים לאור הזרקורים, הם מתמכרים לחנופה ואף מנסים לקנות אותה בכסף טוב.

ההיבריס הכריע את דנקנר. תחילה בעסקים, ואחר -ך בזירה המשפטית. לא רגולציה (חוק הריכוזיות המיותר) ולא התקשורת. מה שהפיל את עסקיו הן בעיקר שתי עסקאות: ההימור על קרדיט סוויס והפרויקט המגלומני עם יצחק תשובה בלאס וגאס, וגם רכישת המניות העצמית באי.די.בי, ששיקפה אמונה עצמית מופרזת ביכולותיו. בזירה המשפטית הוא עשה מעשה נואש, לא בדיוק של עבריין קלאסי, אלא של מי שבטוח כל-כך בעצמו, עד שחשב שהוא יכול להציל את העסק המידרדר שלו, בכל מחיר, גם באמצעות טריקים פיננסיים, שחוצים את הרף הפלילי.

2. מהרגע הראשון שהתפוצצה הפרשה, זה נראה רע מאוד. כבר לפני קרוב לשש שנים כתבתי על פרוטוקול הדיון בשחרורו בערבות של איתי שטרום - שותפו של דנקנר לתרמית - שהצביע על תבנית הפעולה של דנקנר ושטרום. כבר אז עלה מדבריה של עו"ד איריס ניב-סבאג, פרקליטתו של שטרום, שבין השניים היו יחסים "חבריים" ו"מיוחדים".

במסגרת היחסים האלה רכש שטרום, בין היתר, מניות בהנפקת אי.די.בי על דעת עצמו במיליוני שקלים ואף יותר, וספג הפסדים כבדים. במסגרת אותם יחסים "חבריים" ו"מיוחדים" נחתם בין השניים הסכם הלוואה מגובה בעורך דין. מהדברים של עורכת הדין אז, נראה כי מדובר בסוג של "פיצוי" על ההפסדים הכבדים. החלטת בית המשפט העליון מתייחסת גם להלוואה הזו, בהיקף של 8 מיליון שקל. 

אם שטרום רכש מניות אי.די.בי על דעת עצמו וספג הפסדים כבדים - זו החלטה שלו, שיישא באחריות. בשביל מה צריך מאוחר יותר "הסכם הלוואה" חתום בינו לדנקנר שיפצה על חלק מההפסדים? אין סיבה, אלא של "טובה תחת טובה". עזור לי לתמוך במניה, ואני אעזור לך לספוג את ההפסדים. שניהם חשבו שזה לגיטימי, טחו עיניהם מלראות שזה פלילי.

3. בעוד שנתיים דנקנר ייצא לחופשי, בניכוי צפוי של שליש. הפעם בלי הכוח האדיר שהיה בידו, בוודאי שבלי כבוד, אבל אני לא בטוח שבלי כסף. ככל שעסקיך היו גדולים - גם האפשרויות של צבירת נכסים באישי, דרך בני משפחה, תמיד היו יותר מגוונות, גם אחרי קריסת העסקים. זו הסיבה שמשפחות אליעזר פישמן, מוטי זיסר ז"ל, שאול אלוביץ וגם נוחי דנקנר מסודרות כלכלית לדורי-דורות. זו גם הסיבה שדנקנר (וגם שטרום) יכלו להרשות לעצמם עורכי דין יקרים במשך שנים, בעלות מוערכת של מיליוני שקלים.

מצבו של שטרום הרבה יותר בעייתי. בזמן התפוצצות הפרשה הוא גר בשכירות באחד מהרחובות המבוקשים והיקרים בישראל (גלי תכלת בהרצליה); אלא שעסקיו לא היו בסדר הגודל של אי.די.בי, וספק אם יוכל להשתקם. זה, בין היתר, המחיר של עשיית שטויות: כשאתה למעלה, אנשים נוטים להידבק אליך ולהחניף לך; כשאתה למטה, הם בורחים כל עוד נפשם בם. החנפנים של דנקנר מסודרים לכל חייהם ולמעלה מכך: עמי אראל, חיים גבריאלי (היום יו"ר תנובה), עמוס שפירא ועוד, עשו אצלו הרבה מאוד כסף. הם לא מוקצים, נהפוך הוא.

4. המנצח הגדול, עבורי, הוא שמואל האוזר, לשעבר יו"ר רשות ניירות ערך. לא בגלל שמערכת הבקרה של הרשות חשפה למעשה את הפרשה. מדובר באלגוריתם שבוחן את היקף המסחר במניה מסוימת ומאתר גורם שרכש את המניה בהיקף חריג יחסית לעצמו, וגם יחסית למסחר במניה בימים כתיקונם. החקירה החלה לאחר שהמערכת זיהתה פעילות חריגה במסחר של אי.די.בי בימי ההנפקה.

הנורה האדומה נדלקה סביב הגדלת הנפחים של המסחר במניות אי.די.בי, שעוררה את החשד הראשוני של החוקרים. בניסיון להתחקות אחרי אלה ש"ניפחו" את הפעילות, הם הגיעו לדנקנר ואל מקורבו איתי שטרום. פעם אחר פעם, אנשים שמתפתים להריץ מניות או לרכוש מניות על-פי מידע פנים נופלים ברשתה של המערכת הזו - וטוב שכך.

אלא שזה לא רק עניין המערכת שעולה על עברייני ניירות ערך, זו בעיקר הדרך שבה נוהלה החקירה. רשות ניירות ערך הוכיחה שוב שאפשר לנהל חקירה בלי הרבה רעש וצלצולים, בלי מעצרים מתוקשרים, בלי צילומים משפילים בבתי משפט ובלי להשתמש בכלי המדיה נגד החשודים - ובכל זאת להגיע לשיעורי הצלחה גבוהים, ולגרום לאנשים לשלם מחיר כבד על עבירות ניירות ערך.

נראה כי זה משהו שמשטרת ישראל עוד לא למדה. בעצם, היא לא רוצה ללמוד, כי היא התמכרה למופעים התקשורתיים.