כמה הפסידו "המחלצים" של נוחי דנקנר בהנפקת החברים

סיפורו של נוחי דנקנר, עלייתו ונפילתו, הוא דוגמה מצוינת לאיך אפשר לבלבל בין העובדות לבין המציאות, שהרי התקשורת, כמי שאמורה לשקף את המציאות, מעוותת אותה בהרבה מקרים. הנה שניים מהמיתוסים:

מיתוס 1: "הנפקת החברים" היא זו שהרשיעה את נוחי דנקנר

ממש לא מדויק. הנפקת החברים כשלעצמה לא הובילה להרשעתו של דנקנר, על אף שזה מצטייר כך: היא בוודאי הייתה קשורה להרשעה, אבל גיוס ההון כשלעצמו היה לגיטימי. אלו העובדות: בפברואר 2012 נאלצה חברת אי.די.בי לבצע הנפקה, סוג של הנפקת חירום, כדי לעמוד בפירעון חובותיה (מה שבסופו של דבר לא קרה).

דנקנר ואנשיו השקיעו מאמץ רב בקידום ההנפקה ובהבטחת הצלחתה, בין היתר באמצעות פגישות עם משקיעים פוטנציאליים ושכנועם להשתתף בה, בין שבשלב של המשקיעים המסווגים ובין שבשלב של המכרז הציבורי. בשלב הזה, ההתנהלות לא הייתה חריגה, והיא אופיינית לכל הנפקה, כי הרי כל חברה ובעל השליטה שלה מעוניין בהצלחת ההנפקה.

כמובן, דנקנר היה במצוקה פיננסית רבה' ולכן היה גם אגרסיבי הרבה יותר בלהבטיח את הצלחתה. והיא אכן הצליחה: בסך-הכול גייסה אי.די.בי, באמצעות חבילה של מניות ואופציות, 321 מיליון שקל, כאשר 62 מיליון שקל מתמורת ההנפקה גויסו מבעלי השליטה ומבעלי העניין (כמו למשל משפחות דנקנר ולבנת). בין המשקיעים בהנפקה היו שמות מאוד מוכרים, עדות ללחץ שהפעיל דנקנר על משקיעים פוטנציאליים. רובם עשו זאת באמצעות חברות שבשליטתם, גם ציבוריות, ומיעוטם באמצעות כיסם הפרטי.

בין האנשים שהשקיעו מיליוני שקלים ויותר, היו עופר נמרודי, מאיר שמיר, יצחק תשובה, יאיר המבורגר, שלמה אליהו, שאול שני, מיכאל שטראוס ויעל אונגר, אשתו של רמי אונגר; כולם אנשים שהפרוטה מצויה בכיסם. כולם, ללא יוצא מן הכלל, ספגו הפסדים משמעותיים, תלוי מתי החליטו לחתוך את ההפסדים - כי מניית אי.די.בי התחילה לצלול מיד אחרי ההנפקה ואיבדה במצטבר עשרות אחוזים משווייה תוך כמה חודשים. אבל צריך לזכור: לרוב מדובר בהשקעה של חברות ולא מהכיס הפרטי, כך שזה לא פגע בחשבון הבנק שלהם.

זה כמובן כואב מאוד למי שהשקיע, ויש גם משקיעים קטנים שהשתתפו בהנפקה, אבל זה קורה וימשיך לקרות. זה טבעו של כל שוק הון, בארץ או בעולם, וחלק מכללי המשחק בו, שכוללים גם הנפקות כושלות שגורמות למשקיעים בהן הפסדים כבדים.

מיתוס 2: "תחקירים עיתונאיים הובילו לחקירת דנקנר"

מופרך לחלוטין. מי שהביאה להרשעתו של דנקנר זו אך ורק רשות ניירות ערך, כפי שכתבתי בשבוע שעבר, באמצעות המערכת המתוחכמת שצדה ברשתה תנועות חשודות במניה סביב אירועים מהותיים, כמו הנפקה או עסקה מהותית שאמורה להשפיע על מחיר המניה (כך עולים על מידע פנים). מה שקרה הוא שהמצוקה של דנקנר הייתה כה גדולה, שהוא הלך צעד אחד יותר מדי כדי לבטח את הצלחת ההנפקה.

דנקנר שימר את שער המניה סביב ההנפקה, באמצעים לא חוקיים, כדי לא לגרום לה לרדת ולשבש את תוכניות ההנפקה. במקום להתפשר על המחיר, הוא פשוט קיבע את המחיר באמצעות תנועות מלאכותיות, שאינן חוקיות. הוא ואיתי שטרום סיכמו ששטרום יבצע רכישות בהיקפים גדולים של מניות אי.די.בי בבורסה, במטרה למנוע את ירידת המניה, להגדיל את מחזורי המסחר ולהציג מצג-שווא של התעניינות במניה.

המטרה הייתה אחת ויחידה: להגביר את העניין ואת הצלחת ההנפקה ולמקסם את ערך המניה בה. בסך-הכול, שטרום ואיש הביצוע שלו, עדי שלג, עד המדינה, רכשו מניות אי.די.בי בהיקף של 40 מיליון שקל ב-3 ימי מסחר בלבד, והכול כדי לווסת את המניה.

מאיפה היה הכסף? בעיקר מאשראי בנקאי. עם תום הוויסות בפועל, חברת הברוקרים של שטרום, שבאמצעותה נעשו הרכישות, נדרשה לסגור את מסגרות האשראי שהועמדו לרשותה, ולשם כך רכש שטרום את יתרת מניות אי.די.בי לחשבונו הפרטי, בין היתר באמצעות הלוואה שדנקנר העניק לו, בסך 8 מיליון שקל, הלוואה שלא הוחזרה עד מועד פתיחת החקירה.

כדי להמשיך באותו ויסות, ולאור מיצוי מסגרות האשראי לרכישת מניות, פנה דנקנר למספר משקיעים וביקש מהם כי במקום לרכוש מניות בהנפקה כפי שתכננו, ירכשו מניות אי.די.בי משטרום, ותיווך בינם לבין שטרום לצורך זה. לצורך העניין, נקרא למשקיעים הללו "המחלצים" שרכשו מניות בכ-19 מיליון שקל. מי הם? 

יוסי ויליגר, שנפגש בלילה בביתו של דנקנר כדי לתאם את העסקה והשקיע 5 מיליון שקל ("זו הייתה החלטה כלכלית, אמר בעדותו בבית המשפט, "לא עשיתי את החשבון האם זה טוב לנוחי או לא טוב לנוחי"); אילן בן-דב, שנפגש עם דנקנר בבית קפה סמוך לביתו, השקיע 3 מיליון שקל ומכר מיד אחרי ההנפקה את מניותיו (אמר בעדותו בבית המשפט: "צריך להבין שאף אחד לא יכול לגרום לאף אחד אחר מה לעשות. כשאדם מהסוג שלי מתכוון לקנות מניות, יש לו השיקולים שלו, הוא לא מושפע. אני לא עושה חסדים").

עוד "מחלצים" היו" צביקה בארינבוים, ידידם של דנקנר ושטרום, שהשקיע 1.8 מיליון שקל (אמר בעדותו בבית המשפט: "יש לי פינה חמה מאוד בלב לנוחי. הוא פנה אליי ואמר ששמע שאני מתעניין ברכישת מניות"); שמעון וינטראוב, שהשקיע 6 מיליון שקל ברכישת המניות, והפנייה אליו נעשתה באמצעות אבי פישר (אמר בעדותו: "שיקול-הדעת היה שלי"), אז שותפו של דנקנר; וגלעד טיסונה, חברו של עומר דנקנר, בנו של דנקנר, שהשקיע 3 מיליון שקל (אמר בעדותו: "עומר חבר שלי מילדות, הוא הציע, ואמרתי לו 'סבבה'").

המחלצים, ללא יוצא מן הכלל, עשו זאת כטובה בגלל קשרי ידידות. הטובה הזו התבררה כהפסדית, אבל לא צריך לרחם על איש מהם: לכולם יש הון מספיק גדול כדי לספוג הפסדים, אפילו של כמה מיליוני שקלים.