אינפלציה מסביב לעולם: גורל ארה"ב אינו כגורל דרום אמריקה

בני 50 ומטה יתקשו לכלול אינפלציה באוטוביוגרפיה שלהם: לא בארץ, לא בארה״ב, לא במערב אירופה. היא פחות או יותר עברה מן העולם במחצית הראשונה של שנות ה-80. כמובן, ישראלים שגדלו בברית המועצות לשעבר, או באמריקה הלטינית, זוכרים אותה מזוויות אחרות.

אי אפשר לפי שעה להגיד עליה שהיא ״חוזרת״, בוודאי לא במובן גלובלי, בוודאי לא במהדורת 1980, אלא אם כן תשאלו דרום-אמריקאים, טורקים ואיראנים. אבל בשבוע שעבר ציינה ארה״ב מלאות שני אחוזים לאינפלציה שלה (על יסוד מדד המחירים ללא מזון ואנרגיה). לרמה הזו ייחל הבנק המרכזי, הפדרל ריזרב, מאז המיתון הגדול של 2008. היא הושגה לפני שש שנים, אבל רק לזמן קצרצר.

קצת אינפלציה טובה לבריאות המשק. היא מאפשרת שימוש בכלים מוניטריים. אפשר להעלות ריבית, כדי לצנן התלהבות מופרזת. אפשר לעודד חיסכון פרטי, מפני שבהיעדר ריבית מי רוצה לשמור את הכסף בבנק. קצת אינפלציה מדרבנת העלאה בשכר, ויכולה להפחית את עול החובות הפרטיים.

לאיש לא היה מושג מה לעשות

קצת אינפלציה היא כמובן ההיפך מדפלציה, זאת אומרת ירידת מחירים. זה היה הסיוט שהילך אימים על הדמוקרטיות התעשייתיות לאחר 2008. הן חששו שייעשה בהן מעשה יפן. שם, התפקעות איומה של בועת הנדל״ן בסוף שנות ה-80 התחילה סחרחורת דפלציונית, שיפן שילמה עליה מחיר כבד, ולא נחלצה ממנה לחלוטין עד עצם היום הזה.

דפלציה ציינה את הימים הקודרים ביותר של השפל הכלכלי הגדול, בתחילת שנות ה-30. ב-1932 ירד מדד המחירים בארה״ב ב-10.2%, ולאיש לא היה מושג ממשי מה לעשות, חוץ מאשר לחכות. בסופו של דבר, רק מלחמת העולם השנייה סיימה את עידן הדפלציה.

כשיש דפלציה, אנשים אינם רוכשים מוצרי צריכה, מפני שהם מחכים לירידה נוספת במחירים. הם מחכים לה, מפני שבדפלציה יורדים לא רק המחירים. גם השכר יורד. התוצאה היא מעגל קסמים, או בעצם מעגל כשפים, שאיש עדיין לא פיתח נוסחת יציאה משכנעת ממנו. היפנים השתעשעו בריבית שלילית, הפחיתו מסים, כתבו צ'קים לאזרחיהם, קפצו משמחה למראה נתוני הרבעון הבא שהחזיק מעמד עד תחילת הרבעון שאחריו.

חוסר ההצלחה לדגדג את שני האחוזים מילא את כלכלני הבנק המרכזי בוושינגטון בדאגה. הם חששו שמודלים קלאסיים חדלו להסביר את התנהגות המשק. ממה נפשך, אבטלה נמוכה מאוד וצמיחה סדירה (אם גם מתונה), היו צריכות להניב לחצים אינפלציוניים כלשהם. השכר והמחירים היו צריכים לעלות. אנחת רווחה נשמעה אפוא בשבוע שעבר.

רופאי אליל ניסו לרפא במכה

אינפלציה דו-ספרתית לא התארחה בטרקליני ארה״ב מאז נשיאותו של ג׳ימי קרטר, בסוף שנות ה-70. היא הייתה אז הגבוהה ביותר בתולדות הרפובליקה, בסביבות 13%. התרופה הייתה מרה: הבנק המרכזי העלה את הריבית קצרת המועד עד 20% במהלך 1980 ו-1981, רמה שלא נראתה עד אז - ומאז. זה עבד להפליא. כלכלת אמריקה נכנסה אל תקופת גאות ללא אינפלציה.

כלכלות אחרות היו בנות מזל פחות. רופאי אליל ניסו לרפא את האינפלציה במכה אחת או שתיים. אבל היציאה מן האינפלציה הייתה אטית ורבת תהפוכות.

באמריקה הלטינית נרשמו השיעורים הגבוהים ביותר של אינפלציה, לפחות מאז זו שהרסה מטבעות מרכז אירופיים באמצע שנות ה-20 של המאה שעברה. גנרלים חוללו הפיכות צבאיות כדי לשים לה קץ, הפקידו פרופסורים שמרנים על תיקון הכלכלה, וחגגו ניצחונות קצרי מועד. ב-1990, לאחר הגנרלים, האינפלציה בברזיל הגיעה אל שיאה הגרוטסקי, 7,000% בשנה.

שרי כלכלה החליפו מטבעות, השמיטו אפסים, והודיעו על הדברת האינפלציה. לברזיל היה מלכתחילה הריאל, אחר כך הקרוזיירו, אחר כך הנובו קרוזיירו, לפני שהקרוזיירו הישן חזר, לפני שהוא הוחלף לשלוש שנים בקרוזאדו, לפני שהוא הוחלף לשנתיים ופחות בקרוזאדו נובו, לפני שהקרוזיירו הואיל לחזור לשלוש שנים, לפני שהוחלף לשנה אחת בקרוזיירו ריאל, לפני שהריאל חזר ב-1994 והוא מוסיף לעמוד על כנו. ישראל החליפה רק פעמיים.

ארגנטינה מגישה: 199% אינפלציה

האומנם ברזיל הצליחה ״לסחוטאת האינפלציה מן המערכת״, כפי שנהגה להגיד מרגרט תאצ׳ר בבריטניה? הסטטיסטיקה של 23 השנה האחרונות מאשרת את ההצלחה. אבל המחיר גבוה מאוד. הריבית הממוצעת שבנקים בברזיל מטילים על הלוואות ללקוחותיהם היא כנראה הגבוהה ביותר בעולם: 53%. "וול סטריט ג׳ורנל" סיפר אתמול (שבת) על סוחר נדל״ן ברזיליאני, שנאלץ להסתלק מן המערכת הבנקאית לאחר שהריבית על כרטיס האשראי שלו הגיעה ל-630%.

בשנה שבה ברזיל רשמה 7,000%, ארגנטינה רשמה אינפלציה של 20,262.8%, על פי החישוב מעורר ההערצה של tradingeconomics.com; לא לגמרי ברור מאיפה באו שמונה העשיריות. על פי האתר הזה, האינפלציה הממוצעת בארגנטינה ב-75 השנה האחרונות הייתה 199% בשנה. אבל בעשר השנים האחרונות היא לא עלתה על 40% בשנה. עד 2014 היא הייתה יציבה, בסביבות 10%, ומאז היא עולה ויורדת בגבולות של 20% עד 40%. האינפלציה השנתית בחודש יולי עמדה על 31%.

ארגנטינה שבה אל המקום הטראגי שבו חזרה והתייצבה ברבע האחרון של המאה ה-20 ובשנים הראשונות של המאה ה-21. איתני הטבע עושים יד אחת עם חוסר משמעת פיסקלית, עם מורשת של ריכוזיות ושל שחיתות ועם ביש מזל. המטבע של ארגנטינה איבד השנה חצי מערכו, וביום חמישי שעבר נאלץ הבנק המרכזי להעלות את הריבית ל-60% כדי להגן על הפסו. ארגנטינה מפצירה בקרן המטבע הבינלאומית לזרז חבילת הצלה של 50 מיליארד דולר. אם תצא אל הפועל, זו תהיה החבילה הגדולה ביותר בתולדות הקרן.

בדרך אל המיליון הראשון

אי אפשר כמובן לדבר על אינפלציה באמריקה הלטינית, או באיזשהו מקום אחר עלי אדמות, מבלי להזכיר את ונצואלה. ״סוציאליזם של המאה ה-21״ מבית מדרשו של הדמגוג הפופוליסטי אוגו צ׳אווס הרס את הארץ בעלת עתודות הנפט הגדולות ביותר בעולם. לא זו בלבד ששלושה מיליון ונצואלים נמלטו מארצם, אלא שהאינפלציה בחודש שעבר עמדה על 81,000% (לפי מקור אחר: 32,714%) וקרן המטבע חוזה יותר ממיליון עד סוף השנה.

צ׳אווס מת לפני חמש שנים ויותר. יורשיו הלא-פופולריים מנסים עכשיו למצוא חלופה לשפיות הדעת. בעוד שמוכי אינפלציה במקומות אחרים ניסו להיצמד לדולר, מאקוודור עד זימבאבווה, ונצואלה מנסה להשתחרר ממנו לטובת מטבע שיהיה מבוסס על נפט ועל דמויי ביטקוין.

אמריקה הלטינית מתנדנדת בחצי המאה האחרונה בין תרופות אליל לעודף אמון בשוק החופשי לעודף אי-אמון בו. היא הספיקה להיות מעבדה לניסויים שפעם קראו ״מוניטריסטים״, ואחר כך קראו ״ניאו-ליברליים״ (גידוף חמור בעגת השמאל); והיא הייתה מקור השראה של פופוליזם נבוב, שהוריד ארצות עשירות מנכסיהן.

מקסיקו עתה זה בחרה רדיקל שמאלי לנשיא, בפעם הראשונה בתולדותיה. ברזיל עומדת לבחור נשיא בחודש הבא, והבחירה עשויה להיות בין סוציאליסט לאיש הימין הקיצוני. ימיה של ממשלת ימין מתונה בארגנטינה מתקצרים והולכים. בקיצור, המעבדה פתוחה לניסויים נוספים בכמה מן הארצות הגדולות בעולם. שווה להתבונן. 

_________________

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny