לתת אמון לביה"ס שמוכיח את עצמו

אחת הבעיות המרכזיות של מערכת החינוך היא היעדר האמון והחשדנות המתמדת במערכת. מפקחי משרד החינוך בוחנים את המנהלים, המנהלים את המורים, המורים את התלמידים, ההורים את המורים - וכך נוצר לו מעגל קסמים מבוסס על חשדנות ופיקוח מתמיד. יש שיגידו שזוהי המנטליות הישראלית, שזה בדם שלנו, אבל אפשר גם אחרת. שנת הלימודים שנפתחת בימים אלה מחייבת אותנו למחשבה איך ניתן להשתחרר מהחשדנות ולבסס יותר אמון ואוטונומיה במערכת החינוך הישראלית.

לאחרונה ביקרתי בפינלנד, מדינת מופת מבחינה חינוכית שמדינות רבות שואפות ללמוד ממנה. אחד המאפיינים המרכזיים במערכת החינוך הפינית הוא אמון. כמו שאצלנו נוצר מעגל קסמים של חשדנות, כך מעבר לים נוצר מעגל הפוך של אמון. המורים נותנים אמון בילדים, בהוריהם, המנהלים במורים ונציגי המדינה במנהלים. נכון, יש סיבה טובה לתת אמון במורים - הוראה היא אחד המקצועות הסלקטיביים ביותר במדינה, ובשנה האחרונה התקבלו רק 7% מהפונים ללימודי חינוך.

אבל מדובר בבני-אנוש. וכוונתי לומר בזאת, שאחת הסיבות שצעירים פינים רבים ואיכותיים פונים לחינוך היא הידיעה כי המנהלים והמורים מקבלים אוטונומיה רחבה מאוד ממשרד החינוך. לא השכר (ממוצע), לא היקף המשרה או היוקרה החברתית בלבד, אלא גם אמון הבא לידי ביטוי באוטונומיה. נכון, המורים נדרשים להכיר את תוכנית הלימודים הלאומית, אבל את מרבית העבודה של בניית תוכנית הלימודים המפורטת והשיעורים, כמו גם את ההחלטה על דרכי ההוראה וההערכה, עושים המורים בצוותי עבודה במוסדות החינוך.

מתי הם עושים זאת? בשעות שבהן הם נמצאים בביה"ס, משום שזה חלק מתפקידם. חשוב להבין: הפינים לא נולדו מבוססי אמון, גם אצלם היו מפקחים עד ראשית שנות ה-90. בעקבות המשבר הכלכלי הקשה שחוותה המדינה עם התפוררות הגוש הסובייטי, ובהמשך נפילתה של חברת "נוקיה", נעשו קיצוצים רוחביים, ופינלנד נאלצה לפטר את חלק הארי של שכבת המטה והפיקוח של משרד החינוך, ולתת לבתי-הספר אוטונומיה רבה. ההצלחה המפתיעה במבחנים הבינלאומיים הובילה את המערכת להכרה בחשיבות האמון ובביסוסה.

ומכאן לישראל - גם במערכת החינוך שלנו הכרחי להכניס יותר אמון. להפחית בפיקוח, במדידה ובדיווחים ולהרבות בהכשרה ובהעשרת צוותי ההוראה. ברור שבתי הספר שונים מאוד זה מזה ויש צורך להתמודד עם השונות הגדולה בין בתי הספר בנושא זה. כיצד? אני מציע להעניק יחס מותאם לבתי ספר שמוכיחים רמות שונות של אמון.

בתי הספר שיראו סטנדרטים גבוהים של אמינות, ובכלל זה טוהר בחינות, עמידה בתוכניות העבודה, הצגת תוצרים איכותיים, העסקה הוגנת ורציפה של מורים, ניהול כספי תקין ועוד, ייכנסו למסלול של "אור ירוק", ובכך ייהנו מהפחתה במדידה הסטנדרטית ובצורך לדווח על פעולותיהם.

מנגד, בתי ספר שלא יוכיחו עמידה בסטנדרטים הנדרשים, ו"יזכו" לפיקוח הדוק יותר - יעברו למסלול של "אור אדום". אני מאמין שהמנהלים, המורות והמורים, וגם ההורים והתלמידים, ישאפו להגיע למסלול הירוק.

מעגל האמון הזה יחלחל מהנהלת בית-הספר אל הכיתה. מורות/ים שייהנו מעצמאות גדולה יותר, יוכלו להעביר עצמאות רבה יותר לתלמידים שמסוגלים להכיל אותה. תלמידים אלה יוכלו ללמוד באופן אישי יותר, שיאפשר להם להכיר את סגנון הלמידה המועדף עליהם ולקבל עליו אחריות. וכשהמורים ירגישו שסומכים עליהם, שנותנים להם אוטונומיה, הדבר יחלחל לתלמידים, להורים ולכל סביבת בית-הספר, ויאפשר אקלים למידה מיטבי יותר.

המורות והמורים לא צריכים יותר להיות רק צינור להעברת ידע ממשרד החינוך לתלמידים. כיום הם נדרשים להיות גם מומחים לפיתוח פדגוגיה חדשה הנדרשת כל-כך בכיתות. רק צריך לתת להם יותר אוויר, כלים, ולסמוך עליהם שהם יסללו את הדרך.

■ הכותב הוא ראש היחידה למעורבות חברתית וחבר סגל בפקולטה לחינוך של מכללת סמינר הקיבוצים.