פרולוג | בעקבות הבלונים האבודים
שמונה וחצי בבוקר של יום רביעי באוגוסט ואני נכנס לאולם מקבלי הפנים בשדה התעופה בן-גוריון. היממה הזו תשבור, שוב, את השיא של כל הזמנים בשדה: כ-109,000 נוסעים ב-604 טיסות בינלאומיות יעברו בנתב"ג. אוגוסט משוגע: 2,769,676 נוסעים הלכו ובאו ב-15,966 טיסות. כוונתי היא להעביר פה את כל היממה.
חשוב לי מאוד להגיד ישר על ההתחלה, כי בתוך עמי אני יושב: זו לא כתבה מוזמנת. רשות שדות התעופה לא יזמה אותה וגם לא עודדה אותה. הייתי צריך לנג'ס קשות עד שנעתרו. אף אחד גם לא הציב לי שום תנאי או איסור, למעט ענייני ביטחון.
הפעולה הראשונה שלי היא לקנות בלון של וולקאם טו יזראל, עומד מול השער ומחכה לאהוביי שישובו. מאיפה, מפרנקפורט? בטומי? ניוארק? אנשים סביבי מנהלים את אותן שיחות שכולנו מנהלים כשאנחנו מחכים: מתי הם נחתו; זוכר איך חיכינו שעה וחצי למזוודות כשחזרנו מווייטנאם; שייצאו כבר, חניתי איפה שאסור. אנשים מנסים לנחש את מקור הטיסה לפי הטסים. אלה לא נראים כאילו חזרו מהודו, אומרת אישה לבעלה, הם מחכים לילדה שתחזור מטיול של שנה וחצי. נכדים שהכינו שלטים רצים לזרועות סבים וסבתות שלא ראו כבר עשרה ימים, זוגות מתאחדים בחיבוק. אני פשוט עומד כמו דביל עם הבלון שלי, מחכה למישהי שלא אמורה להגיע.
אני משחרר את הבלון, צופה בו מתרומם אל התקרה ומצטרף לעשרות הבלונים ששם. הם נראים כמו פתקים שתחובים בכותל מאוזן. יש לי תחושה טובה לגבי היממה הזאת.
10:00 | "הנה באים הטרמיטים"
אני פוגש את מיקי אדלר, המנהל התורן של השדה. אנחנו נוסעים במכונית שלו, עוברים בין החניונים, מדברים עם ראשי המשמרות, מטפלים בכל הבלת"מים שמגיעים. בשלוש השעות שהייתי איתו טיפלנו בנוסע פורטוגזי מעורער בנפשו שלא עלה לטיסה ומסתובב חופשי בשדה; במטוס שעלה ממנו עשן אחרי המראה; בילדה שהתעלפה תוך כדי נחיתה; במבוגר שקיבל התקף לב בצ'ק אין; בקרוסלת מזוודות שהפסיקה לעבוד; ובמטוס שהמריא מניו-יורק בלי שיש לו אישור נחיתה. היה גם ילד שההורים שלו שכחו אותו בשדה ונסעו למלון. כל אחד חשב שהשני לקח.
האוטו של אדלר מתקרב למחסום. "ועכשיו", הוא אומר לי, "אנחנו חוצים אל הצד האווירי". אנחנו יוצאים אל רחבת המטוסים, נוסעים בה לאיטנו. זה ענק. נוחת בואינג 777 של אירופלוט. המטוס מאט עד לעצירה מוחלטת. "בוא תראה איזה יופי", הוא אומר, "הנה באים הטרמיטים".
ראשון מגיע זה שמניח מעצורים על גלגלי המטוס, שני מסמן בקונוסים את רדיוס העבודה, בינתיים השרוול מתחבר והנוסעים יוצאים בלי שנראה אותם. הנטלים (המילה בנתב"גית לסבלים משודרגים) מתחילים לפרוק את המטוס: ראשונות יוצאות עגלות הילדים, אחר כך הכבודה ובסוף יוצאות כל השטויות שאנחנו מזמינים באינטרנט, משטחים על גבי משטחים של קופסאות קרטון חומות במגוון גדלים. באחת מהן אולי נמצאת ההזמנה שלי.
במקביל מגיעים המתדלקים שמתחברים לחור תת קרקעי ומשם שואבים את הדלק היישר לתוך המטוס. הדלק, הופתעתי ללמוד, שמור בכנפיים. תוך כדי זה מגיעים צוותי ניקוי, קייטרינג, בדיקות טכניות ואישורים. עוד לא הספקת לנשום, וכבר מגיעות עגלות עם הכבודה היוצאת שמועמסת לתא המטען, הצוות כבר פה לתפוס את מקומו, בדיקת בטיחות אחרונה לשרוול, המטוס מתמלא בנוסעים חדשים, השרוול מתנתק, הגוררת גוררת את המטוס לתחילת הנסיעה - למטוסים אין הילוך אחורי - מגדל הפיקוח מאשר והמטוס ממריא. כל התהליך לוקח משהו כמו 45 דקות בטיסה לאירופה - כשהנוסע האחד מקבל את המזוודה שלו, הנוסע השני כבר באוויר.
11:00 | בלט אילם בשחור-לבן
במכשיר הקשר של אדלר מודיעים שאחת ממערכות ה-HBS, שסורקת את המזוודות, הגיעה ל-50% ושיש נוסע עם דופק נמוך בטיסה 5681. אדלר דואג שיהיה צוות רפואי מוכן. "בוא", הוא אומר, "נשתה קפה". אנחנו הולכים לחמ"ל של מנהל השדה התורן. בזכות התג פותח-הכול של אדלר אני מרגיש כעובר בחורי תולעת: להיכנס בדלת ברחבת המטוסים, לצאת ממנה ליד שער יציאה, ללכת דרך הדיוטי, לעלות מול זרם האנשים ולחצות את ביקורת הדרכונים בכיוון השני, מאחורי עמדות הבידוק, משם מכס, ולאולם הנכנסים. לפעמים אני עובר דרך שרוולים, פה ושם אני מאבד אוריינטציה. מוזר להיות בשדה תעופה בלי טיסה לעלות אליה.
בחמ"ל של אדלר אנחנו שותים אספרסו ומסתכלים במסכים הרבים: זה עוקב אחרי התנועה באוויר, זה אחרי התנועה על הקרקע ומצלמות שמכסות את כל מה שקורה בשדה. אתם לא מאמינים כמה מצלמות. דרכן נראית תנועת הנוסעים, הטסים והשבים, כמין בלט אילם בשחור -לבן או סרט טבע על חייהם של הנמלים: תורים מתמלאים ומתרוקנים, אנשים עוברים בשערים, משוטטים בין החנויות, עולים לשערים, עומסים נוצרים ומשתחררים, מדי פעם מישהו עוצר, מרים ראש, מביט אחורה ולצדדים כאילו שואל את עצמו מה הוא עושה שם. אחרי רגע הוא ממשיך ללכת.
שדה תעופה זה קצת כמו בבית חולים, בית מלון או קזינו. ברגע שאתה עובר בשערים, משהו משתנה בך. ראשית, אתה מאבד כמות נכבדה ממנת המשכל שנכנסת איתה: אנשים לא מצליחים לפענח את הקוד B7, לא מצליחים להסתדר עם הפתק שנותנים לך עם הדרכון כדי לפתוח איתו את שערי הזכוכית; משחררים עכבות. אתה כבר בחופש, קונה כמו משוגע, אתה רגוע וחרד ביחד.
על אף שלכל מי שעבד בנתב"ג מול אנשים יש את טיסת השוקולד שלו, האנשים במודיעין מחבבים את הנוסעים הישראלים, גם את אלה ששואלים איפה זה A. כשיושבים במודיעין אפשר לראות, וזה יפה, את כל הנוסעים נשפכים לכיוונך מביקורת הדרכונים, הפנים שלהם נהיות שמחות מרגע לרגע וצעדם קליל.
אדלר ואני חוזרים לאולם הכניסה. אני נזכר שבבוקר ראיתי באחד מחדרי השירותים אדם מתקלח. עבור דרי רחוב נתב"ג זה המקום האידיאלי: ממוזג, יש שירותים, אוכל בשפע. אדלר לא יכול לומר כמה כאלה יש בכל רגע נתון, אבל כל הזמן מחפשים ומפנים אותם. ותיקי השדה, כמוהו, זוכרים את חסר הבית שכונה 'רפי טרמינל', שחי בשדה שנים ארוכות עד שהגיע זמנו לטוס לעולם שכולו טוב.
דרור בנתב"ג / איורים: תמיר שפר
13:00 | מסכנים הנוסעים, חיכו 45 שניות
אני פוגש את הנַטָל קלאודיו קון. במהלך משמרת של עשר שעות פורק כל נַטָל שמונה-תשעה מטוסים ביום. בממוצע יש שתיים-שלוש טונות במטוס. אנחנו לא מספיקים לשתות כוס מים והקריאה מגיעה: אירבוס A320 של איגיאן נמצא ב"אקו צ'ארלי 7". אנחנו נכנסים לטרקטור ונוסעים. 20 שנה שקלאודיו בנתב"ג, 15 מתוכם בביטחון, נכנס לפה מיד אחרי הצבא ולא יצא. "המקום הזה הוא מלכודת דבש", אומר קלאודיו, "זו מחלה".
עד שהאיירבוס יגיע, בבטנו כ-180 נוסעים, קלאודיו ואני נוסעים להביא עגלות ריקות. כחמישים מזוודות לעגלה. אנחנו מחברים חמש ויוצאים חזרה לעבר המטוס. הצוות שלנו היום מונה את קלאודיו קון, תמיר ימין, עדי שלום, משה דביר ואייל כהן. אני מכיר אותו: לפני נתב"ג הוא עבד בדפוס של גלובס. קלאודיו ותמיר ותיקים, הגיעו לשדה בהפרש של שבוע, השאר צעירים יותר.
ב-13:48 נוחת האיירבוס 320. שמונים טון משקלו, ארבעים מטרים אורכו, מוטת כנפיו כ-34 מטרים וגובהו 12 מטר. מקרוב זה מרשים. ורועש. מטוס נוח לעבוד איתו, אומר קלאודיו. המטוס נוחת והריקוד מתחיל. מיד אחרי שהקונוסים מסמנים את הרדיוס, עוד לפני שהשרוול מתחבר, אנחנו מסתערים. "אתה בא איתי", אומר קלאודיו וניגש לתא קטן בירכתי המטוס, שם מאופסנות עגלות הילדים, הדבר הראשון שיורד. אנחנו פורקים את העגלות במהירות, אחת מהן נסגרת לי על הזרת, מעמיסים אותן לתוך מעלית שעולה אל צדו השני של השרוול ומספיקים להניח את כולן מסודרות ליד הדלת לפני שהנוסעים מגיעים. מציפה אותי תחושת סיפוק שאני לא מכיר, אבל אין זמן לנוח על זרי הדפנה. אנחנו ממהרים חזרה למטוס לפרוק ממנו את המזוודות. המזוודות של מי הכי כבדות, אני שואל. של הנוסעים לאומן, אומרים לי, אלה סוחבים מטבחים שלמים.
החברים למטה ממלאים את העגלות ואני נוסע עם אייל כהן למיון המזוודות - אולם תת קרקעי ענק, תחנה מרכזית של מסועים ומעליות. עד שאנחנו חוזרים לאיירבוס הוא כבר מתודלק, מנוקה ומצויד. המזוודות של הנוסעים מגיעות ואנחנו מעמיסים אותן לבטן המטוס לפי הוראות מדויקות שנועדו לשמור על שיווי המשקל באוויר.
מה אפשר ללמוד מהמזוודות? המון. יש מזוודות עם ריח של חופש, של בטן-גב מול הים. יש את המוצ'ילות של התרמילאים. לפי העגלות אתה יכול לדעת אם זו טיסה של חרדים, אתיופים או רוסים. יש מטענים עם אנרגיה טובה.
אנחנו יושבים על המסלול, מחכים למטוס שיבוא. עדי שלום, בן 29, עובד בשדה רק כמה חודשים, מבסוט לאללה. הוא עובד ארעי וחולם על קביעות. גם אחלה עבודה, הוא אומר, וגם לא צריך מכון כושר. מה מגיע עכשיו, אני שואל. "טריפל 7", אומר שלום. "מטוס לא פראייר". מאורי, 24, התחיל גם הוא לעבוד לפני כמה חודשים. מבסוט לאללה. זו לא עבודה לעפיפונים, הוא אומר, שנייה אחת אתה לא שם לב ואפשר לאבד יד או רגל, וכמובן לגרום נזק".
הבואינג 777 מגיע בשוונג. איזו מכונה אדירה ונהדרת, גדולה פי שניים מה-A320 בכל פרמטר, והעבודה בהתאם. להבדיל מהמטוסים הקטנים והבינוניים, פה המטען נארז במכולות לפני שהוא עולה למטוס ומוכנס לתא מטען גדול כמו אולם חתונות, עם תאורה והכול. הדבר היחיד שחסר לתא המטען הזה כדי להפוך לבית זה שקע לטלפון. זוהי עבודה משוכללת ועדינה בהרבה: צריך לכוון את המכולות בעזרת שלל גלגלים כדי שייכנסו במדויק למסילות, שייקחו אותן אל אחורי תא המטען. לאדם כמוני, שיש לו רק שרירים להציע, אין הרבה מה לעזור פה. אנחנו מספיקים להניח אותן ולהיעלם כשהלמות צעדי הנוסעים כבר נשמעות מהשרוול.
בפעם השלישית שעשיתי את זה היה לנו עיכוב קטן וכשנפתחה דלת המעלית כבר עמדו שם הנוסעים, ציבור חסר פנים וחסר סבלנות שאפילו לא מחכה שתוציא את העגלות באופן מסודר, פשוט פושט על הערימה ושולף את שלו. איזה מסכנים, חיכו 45 שניות. אנחנו שקופים עבורם. אף אחד לא רואה את הפועלים המיוזעים. הם נראים לי פתאום כמו הפרעה, הנוסעים. הכול הרבה יותר נחמד כשלא רואים אותם.
אני לא מספיק לפרוק ולהעמיס הרבה מטוסים כי מתישהו עולה עליי איזה מאבטח מיחידה 170 ואומר שאין לי נעליים מתאימות. 170, היחידה למניעת עבירות של רשות שדות התעופה, היא המשטרה הפנימית של השדה. במקור הוקמה כדי למנוע גניבות מטען על-ידי עובדים ומאז התרחבו סמכויותיה. חוץ מזה, כמעט לא באתי במגע עם המאבטחים. גישה לצד הבאמת מעניין של השדה לא קיבלתי.
16:00 | כמו יד ענקית מושטת
אני פוגש את אלירן ניסים מיחידת המפעילים, שאחראית על הפעלת הציוד שקשור בהעלאה והורדה של נוסעים וכבודה. ניסים, 33 פלוס שני ילדים, עובד 6 שנים בשדה בשתי קדנציות. עזב לכמה שנים, אבל חזר. עבדתי בהרבה מקומות, הוא אומר, דבר כה אין.
הלחץ של אחר הצהריים כבר מתחיל להיבנות בשמיים מעלינו: תור של מטוסים מתכונן להמראה מצד אחד, תור של מטוסים נוחתים כבר מסתמן למעלה. 747 של בריטיש נחת והוא מתקדם אל שער EC7 ברעם אדיר של מנועי ענק שחודר מבעד לאטמים. ניסים ואני נכנסים אל השרוול דרך דלת נסתרת, בודקים שהכול עובד, ואז מתחילים לקדם אותו לכיוון המטוס; אנחנו עומדים בקצה הפתוח של השרוול ונוהגים בו בעזרת לוח הבקרה הקטן עם הג'ויסטיק שאתם רואים מימינכם כשאתם יורדים מהמטוס. ניסים נוהג ואני עומד לידו ולא יודע את נפשי מרוב עונג, כשהשרוול ממשיך להתמתח לכיוון המטוס כמו יד ענקית שמושטת לאסוף את פני המגיעים.
ניסים מנגן באצבעותיו על בקרי השרוול כמו גלן גולד על הפסנתר. זו כוריאוגרפיה עדינה בין שתי מכונות כבדות שרוצות להתחבק, אבל אסור להן לגעת. מתברר שלשום דבר, אבל לשום דבר, אסור לגעת בגוף המטוס: שריטה הכי קטנה, והמטוס מקורקע עד לבדיקה.
"זו הפעם הראשונה שעושים עלינו, המפעילים, כתבה", אומר ניסים. אין לו אינטראקציה עם הנוסעים, אבל הוא רואה אותם יותר מהנטלים, עוברים מפה לשם דרך השרוול שלו. "כיף לראות אנשים יוצאים לחופש", אומר ניסים כשאנחנו פותחים דלת סתמית בקיר בטון ליד רחבת הנחיתה ומוצאים את עצמנו בדיוטי פרי. אני כבר מפסיק לשאול איך זה יכול להיות.
דרור בנתב"ג / איורים: תמיר שפר
18:00 | מצב תודעתי בלתי מוכר
אחרי כמה שעות של עבודה מאומצת בשמש, אני הולך לנוח בלאונג' של מלונות דן בשער C. מרווח, רגוע ובורגני. מזגן, בירה, ארוחה קלה. בדיוק מה שצריך פועל אחרי משמרת כדי להירגע קצת. מצחיקים הלאונג'ים בנתב"ג, שנבנו ותוכננו לפי האידיאל שהיה בשנות ה-80 על מהו עתידני: הכול נמוך, בגוני חום, כאילו מינימליסטי, נוח, אבל לא הכי נוח שאפשר. כאילו מישהו דמיין איך יעשו פעם עסקים. בינתיים הזמן עבר והכול קצת התבלה בצדדים. בעיניי זה בדיוק סוד הקסם שלהם - תחושה חמקמקה של יוקרה. אני יושב, מנשנש, לוגם, דרך החלונות אני צופה באחיי ואחיותיי העמלים מתאספים סביב כל מטוס נוחת כמו דגים סביב לווייתן.
אחר הצהריים והערב המוקדם הן שעות רגועות יחסית ואני מסתובב בין השערים, יושב פה ויושב שם, צופה באנשים, הולך לפה, הולך לשם. מתישהו נכנסתי למצב תודעתי לא מוכר: חוויה רגילה של שדות תעופה, בהנחה שאין עיכוב משמעותי, נמשכת בין שעתיים לשלוש שעות. אחרי עשר שעות שם אתה מתחיל קצת לאבד את הקשר עם החוץ. לשדה יש צורת נשימה משלו, הוא מתמלא ומתרוקן במחזורים קבועים, שונים משלנו.
אני מסתובב בשדה, יושב פה ויושב שם, מסתכל על האנשים, מסתובב בדיוטי, רואה אנשים מאבדים את זה, פוגש אנשים. לזה אני אומר שאני טס למדריד, לזה שהרגע חזרתי ממוסקבה - אני פשוט בוחר את העיר הרביעית על לוח הטיסות. אני פה יותר מ-12 שעות וזה מתחיל להשפיע: האנשים נראים לי אותו דבר ובעיני עצמי הפכתי לבלתי נראה. התנתקתי מהעולם שבחוץ. מהשעה שהגעתי ועד עכשיו נחתו והמריאו כ-320 מטוסים.
22:00 | ממשות קרובה של ברזל
אני פוגש את רותם תלמי, 44, מנהלת משמרת פקחי טיסה, ואנחנו עולים למגדל הפיקוח. חיכיתי לזה מהבוקר. 70 פקחים עובדים בנתב"ג במשמרות של 12 שעות, שבעה פקחים במשמרת. יש שלוש שנות הכשרה מעבר לשירות בחיל האוויר וכולם משפחה אחת קטנה ומגובשת של אנשים שנפגשו בגיל 18 ויעבדו יחד עד הפנסיה.
מסלולי ההמראה והנחיתה בנתב"ג נסללו על- ידי הבריטים והם מסודרים בצורת משולש, שיטה קצת מיושנת. חלוקת התנועות בין המסלולים נעשית לפי כיוון הרוח, גודל המטוס ופיזור הרעש בין היישובים סביב השדה, שכולם ייהנו.
תלמי נותנת לי סקירה, קצת מפורטת מדי בהתחשב במצבי, של קונפיגורציות נחיתות והמראות. אני לא זוכר הכול, אבל הכי טוב לנו זה שמטוס אחד נוחת במסלול 21 לכיוון דרום ומטוס אחר ממריא במסלול 26 לכיוון מערב. ככה אין קונפליקט. שם המסלול, אגב, נקבע לפי האזימוט שאליו הוא מצביע. המסלול השלישי במשולש, מסלול 30, הוא מסלול נחיתה מכיוון מערב ונמצא בעדיפות תחתונה. בינינו, בעיקר הייתי מנומס וחיכיתי שנעלה סופסוף למגדל הפיקוח עצמו, או כמו שהוא מכונה "הסוכה".
הסוכה עצמה חשוכה. כל מה שאתה רואה כשאתה נכנס לשם הן מעין שש צלליות כהות שיושבות עם הגב אליך, כל אחת ואחד, מול עשרה מסכים בגדלים שונים ואוזניות לראשו/ה - ומעבר להן נוף פנורמי מרהיב של ישראל. הכול מתנהל בשקט מופתי, אבל השמיים כמרקחה. מטוסים הופכים מנקודות קטנות בשמיים לממשות קרובה של ברזל. חלקם קרובים, חלקם קרובים ממש, חגים בשמי נתב"ג.
אחרי שהמטוס עוזב את הקרקע, מלווה אותו פקח הטיסה במבט עד שהוא יוצא משדה הראייה. מטוס אחרי מטוס, עשרות פעמים ביום. אף מטוס לא עוזב בלי מבט שמלווה אותו בדרכו. פעם לעין האנושית היה תפקיד חשוב יותר, כמו לוודא שהגלגלים התקפלו, שהמטוס לא עולה באש וכיו"ב. היום הכול מנוטר וממוחשב, אבל המבט נשאר שם. אף מטוס לא עוזב בלי מבט שמלווה אותו לפרידה. מאחור זה נראה כמו כוריאוגרפיית ראשים נהדרת.
24:00 | הכול חי. הכול פועם. הכול מואר
העניינים מתחילים להתחמם. המכ"ם האווירי מתמלא בעשרות מטוסים, הגל הראשון הוא של נוחתים, אבל גם ליד מסלול ההמראה מתחיל להצטבר תור קטן. הצוות מתכנס ומתרכז. אלה השעות החשובות של המשמרת. אני עומד מאחורי הפקחית עמית ברוק שמפקדת על הגזרה שלה במהירות ובשלווה, משנעת את המטוסים מפה לשם, מלווה אותם במבט עד שהם עוזבים, מנחיתה עוד שניים, וחוזר חלילה. כמות פסיכית של מטוסים.
שעת ההמראות הכי עמוסה של היממה מגיעה בסביבות אחת בבוקר. באחת וארבעים ייסגר השדה להמראות עד חמש (הנחיתות ממשיכות כרגיל) וחייבים לשחרר את כל הטיסות עד אז. מטוס שלא ממריא, נשאר. מדובר בסיוט לוגיסטי ובהפסד כספי ניכר, שהרי כל המודל של רבות מהחברות הזולות הוא להגיע לאירופה על הבוקר ולחזור מלאות. אפילו המנהל התורן מגיע לפקח. במשמרת הזו זה אלי פרום שמכהן גם כראש מטה מנכ"ל הרשות.
אז קצת לפני שיתחיל הלחץ אני הולך לשירותים. זכרתי שהם בקומה שבה ירדנו מהמעלית. אני יורד במדרגות הלולייניות, פותח דלת ונכנס לשירותים. כשאני יוצא מתברר לי שאני לא יכול להיכנס חזרה. למעשה, אני לכוד בלובי הקטן: המעלית וכל הדלתות נשמעות רק לכרטיס עובד. אני לוחץ על כל הכפתורים שאני רואה, אף אחד לא עונה. אני דופק על דלתות, אף אחד לא עונה. אני מנפנף למצלמות האבטחה, אני אפילו מפעיל אזעקה קטנה, אבל נדמה שמערכת האבטחה לא ערוכה לתרחיש מוזר כל-כך. כמובן שהשארתי את הטלפון בסוכה.
בסוף, אחרי השירותים, אני מוצא דלת אחת שבכל זאת נפתחת. הבעיה: אם אכנס דרכה לא אוכל לחזור ואין במה לעצור את הדלת. אני לוקח את ההימור, מתחיל לרדת ולעלות בחדרי מדרגות חשוכים, להיכנס ולצאת מחללים שנראים זהים לחלוטין זה לזה, עד שפתאום אני דוחף דלת כבדה ומוצא את עצמי במרפסת של הסוכה, ממש מעבר לזכוכית של מגדל הפיקוח, רק מטר וחצי מתחת.
מכאן, במרפסת בגובה מאה מטר, אפשר לראות את כל השדה מלמעלה. מאולם הנכנסים, דרך המסדרון המשונה, לאולם היוצאים שממנו יוצאות ארבע הזרועות שמהן נמתחים השרוולים. כאן, בחוץ, לא מבודד, שומעים הכול ושומעים יפה: את המכוניות בכבישים, את הרוח, את המטוסים שנוחתים, שממריאים, את כל המכונות שפועלות על הקרקע. הכול חי. הכול פועם. הכול מואר.
מצד שני, מצבי הבסיסי לא השתנה: אני עדיין לכוד במגדל הפיקוח. מהצד השני של הזכוכית אני רואה את עמית ואת רותם וכל החבר'ה, אבל הם לא רואים אותי. אני מנפנף, אני קופץ, עד שבסוף מישהו רואה אותי ובא לחלץ. הם עושים את עצמם כאילו אף אחד בכלל לא שם לב שנעלמתי.
השעה כבר אחת ורבע והתורים מתחילים להצטבר. כל הטיסות הזולות פורצות בהורה סוערת. הפקחים מסדרים את התור כך שיהיה כמה שפחות עיכוב. אחרי שחזרתי מהנהמה של האוויר הפתוח, הסטריליזציה של מגדל הפיקוח גורמת לכול להיראות כמו משחק מחשב ענקי. הפקחים נכנסים לזון שלהם, מסדרים את המטוסים, המנהל התורן מדרבן בקשר את הטיסות שעוד לא מוכנות. אנשים עדיין בדיוטי. עוד לא עלו למטוס שצריך תוך עשר דקות להיגרר אל המסלול ולהמריא. אף אחד לא רוצה פדיחה כזו במשמרת שלו. יש שתי טיסות בעייתיות, אוסטריאן ואיגיאן.
המטוס האחרון ממריא, כמו לפי תסריט ידוע מראש, ב-01:39. אין חיבוקים, כאפות או צ'פחות, פשוט ממשיכים הלאה. המנהל התורן עוזב את המגדל ואני איתו. מקצה גרם המדרגות הלולייניות אני מעיף מבט אחרון בנוף הפנורמי הנשקף מהסוכה. המנהל התורן פרום לא עושה רושם של עניין כלשהו בחברתי. הוא פשוט לוקח אותי לעוד אחת מדלתות הפלא שלהם שמוציאה אותי איפשהו מאחורי בדיקת הדרכונים.
02:00 | טה קיירו! טה קיירו! די כבר!
השדה ריק כמעט לגמרי. אני מטייל במסדרונות, בוחן את חלונות הראווה הסגורים, נכנס ללאונג'. שקט וריק. הכורסה רכה ואני מרגיש איך אני נבלע בתוכה כמו מזוודה אחרי הצ'ק אין, הולך ומתרחק על המסוע, הנה אני מגיע אל וילון הפלסטיק העבה שמאחוריו שינה מתוקה. עיניי נעצמות.
אבל מה שאמור היה להיות נמנום קצר, עמוק ומתוק של פועלים, נהרס לגמרי בגלל איזה ספרדי שהתיישב מולי ורב בלחישות רועמות עם בת או בן זוג מהצד השני של הקו. לא עזרו המבטים מזרי האימה שהשלכתי עליו, האיש פשוט לא הפסיק. הוא חושב שאם הוא אמר "אני אוהב אותך" אז מגיע לו לצפות לכל הפחות לאיזה "גם אני אותך".
אחרי משהו כמו עשרים דקות אני מתייאש, מרוקן בקבוק בירה ושלושה אספרסו עם כמה עוגיות ויוצא מהלאונג'. אם הייתי יודע מה מחכה לי בחוץ, אולי הייתי לוקח נשימה עמוקה.
04:00 | אדלסון, אריסון, אברמוביץ'
המקום מפוצץ באנשים בכל הקונפיגורציות ומצבי הצבירה. אדישות, תשישות, התרגשות, ילדים מסטולים מחוסר שינה ועודף סוכר מתרוצצים במעברים או משחקים בג'ימבורי אל מול עיניהם של הורים טרוטי עיניים. אנשים משחררים, מעמיסים כמויות בדיוטי פרי, שבעים קופות שלא מפסיקות לעבוד. אנשים מתנהגים כאילו הם לבד ואף אחד לא רואה אותם. זה דבר מדהים.
ברבע לחמש אני נפגש עם יוסי טולדנו, מחלקת מבצעים, אלה שאחראים על כל מה שקורה על הקרקע באזור האווירי. השמיים במרחק כבר מתחילים להיצבע בכחול בהיר. היום רק מתחיל להתעורר, אבל נתב"ג כבר בשיא האקשן.
אנחנו נכנסים לרכב שמכוסה בשתי מילים גדולות: Follow me - ויוצאים לדרך. רכבי ה-FM אחראים על כל מה שקורה ברחבה האווירית: סריקות לאיתור עצמים על המסלולים, בטיחות, תיאום בלתי פוסק עם מגדל הפיקוח לגבי איזה מטוס נוסע לאן ומתי, ועוד תפקיד אחד מרגש שתיכף נגיע אליו.
טולדנו ואני שועטים על המסלולים העמוסים במטוסים. יש דיווח על עצם שמונח על המסלול. אנחנו מגיעים למקום ומפנים מקל קטן שאלוהים יודע איך הגיע לשם. אני כבר מסטול לגמרי מחוסר שינה, פה ושם אני נופל לניקור קצר, פוקח עיניים, מביט ימינה ושמאלה וקולט איפה אני: דוהר על המסלול, מטוסים נוחתים ממש מעליי ולצדי תור של מטוסים, כבר צוברים תאוצה לקראת המראה.
טולדנו כנראה קלט שהקשר בין הנוסע שלצידו למציאות הולך ומתרופף ונראה לי שהחליט בינו לבין עצמו לחתוך את החוט. בוא, הוא אומר לי. אני רוצה להראות לך משהו יפה. אני רואה מה קורה למסלולים שננטשו: האדמה מתחת מנסה להתפרץ. הבטון נסדק בצלקות ארוכות שעשבים כבר גדלים בהן כמו גלדים על שריטות. בא לי לגרד את המסלול הזה בציפורניים. מה שפעם היה מישור מושלם הפך למשטח גלי. והיה המישור לעקוב.
מה זה המקום הזה, אני חושב שאני שואל את טולדנו, אבל אנחנו ממשיכים לנסוע אל האנגר לטיפול במטוסים, שלידו זרוקות גרוטאות ענק של שני מטוסים ישנים. לאחד מהם הוציאו את המנועים, אחד מהם שוכב שם עם כנף שבורה. בצמוד חונה מטוס אל-על שצבוע בצבעי רטרו, זה ששרה נתניהו הצטלמה לידו. לא רחוק משם חונה האיירבוס 340 הפרטי של שלדון אדלסון. הבואינג 767 של רומן אברמוביץ' חונה לא רחוק.
אנחנו ממשיכים לנסוע, חולפים על פני מוזיאון לוכסן מגרש גרוטאות של מטוסי קרב ישנים, לא רחוק משם חונה בחניון פרטי המטוס הפרטי של שרי אריסון, בואינג 737, ומגיעים אל אזור חדש יחסית בנתב"ג - רחבת המטוסים הפרטיים. הגידול האדיר בטיסות מנתב"ג, מתברר, לא מגיע רק מהקצה הזול של הטיסות. לפני שנתיים חנו פה 35 מטוסים, היום למעלה משבעים. ב-2018 הצפי הוא למשהו כמו 5,400 טיסות וכעשרים אלף נוסעים. גידול שנתי של יותר מ-8% בפלח השוק הזה. צמוד לשם מקימה רשת פתאל, בהשקעה של ח"י מיליון שקלים, טרמינל מיוחד לטיסות הפרטיות שיחליף את טרקלין מצדה הוותיק, הקטן והצנוע יחסית. הטרמינל החדש ישתרע על 1,300 מ"ר עם מתחם דיוטי פרי פרטי, סוויטות, חדרי ישיבות ודיילים פרטיים.
אני שוב פוקח עיניים בפתאומיות. אני באוטו עם טולדנו ואנחנו שוב נוסעים במהירות על המסלול. לאן, אני שואל. נחיתה של אל-על מז'נווה באקו צ'ארלי 7. אני יודע בדיוק איפה זה; בבוקר הייתי שם עם מיקי אדלר בפיקוח, הייתי שם עם קלאודיו קון בהעמסה, הייתי שם עם אלירן ניסים בתפעול ועכשיו עם יוסי טולדנו מהמבצעים. ראיתי אותו בבוקר, ראיתי אותו בשקיעה, ראיתי אותו בלילה ועכשיו אני עומד בו בזריחה. אני יכול לומר בוודאות שאקו צ'ארלי 7 זה אחד מהמקומות האהובים עליי בכל העולם.
06:00 | נקודה בשמיים הולכת וגדלה
השמיים בצבע תכלת עמוק והשדה כמו כוורת של דבורי ענק מברזל. טולדנו מוציא מהאוטו שני מקלות ומתמקם. אני מתמקם מאחוריו. הנה הוא בא, אומר טולדנו ומצביע אל עבר נקודה בשמיים שהולכת וגדלה, הולכת ומנמיכה. המטוס נוחת ומתקדם אלינו ברעם מנועים אדיר. טולדנו מנופף מולו במקלות. זו תחושה עוצרת נשימה: לעמוד לבד בזריחה מול העוצמה של הדבר הזה שהרגע נחת, ולנופף מולו כשהוא מתקרב אליך, כולו רושף, על כנפיו אתה עוד יכול לראות שרידי שמיים. אני מרגיש שטולדנו ואני כמו מאלפים דרקון בטקס קדמון. זו חוויה דתית בשבילי, התעלות של ממש; אני משתתף בפולחן השחר לייצר הנדודים האנושי. המטוס עוצר, אבל עד שהכול מתחיל מחדש - חיבור השרוול, הפריקה, התידלוק, הניקיון, ההטענה, הגרירה, הנסיעה וההמראה - טולדנו ואני כבר לא שם, נסענו לאלף עוד דרקון. אל המטוס השני כבר בא לי להתקרב וללטף לו את האף.
אפילוג | כל סוף הוא גם התחלה
שבע בבוקר. טולדנו ואני חוזרים לחמ"ל מבצעים. בשעתיים שבילינו יחד נחתו והמריאו בנתב"ג יותר ממאה מטוסים. בחמ"ל מבצעים, מעין מגדל פיקוח גמדי, 38 מטר גובה (צריך לראות רק את הקרקע), שוררת אווירה הרבה יותר רגועה ומשוחררת מהחמ"לים האחרים. האקשן לא מפסיק לרגע, אבל תוך כדי שומעים רדיו ויש ופלים וכולם צוחקים, בעיקר עליי, וממש היה לי כיף לנמנם שם על אחד מהכיסאות. אין שיר ערש מתוק יותר מחדר מלא במכשירי קשר, מכ"מים, רדארים ואנשים שמטפלים בעניינים.
בשמונה וחצי אנחנו הולכים לארוחת בוקר. נדמה לי שאכלתי חביתה. אני פוגש את אייל כהן, הנטל שעבד בדפוס של גלובס, שחזר טרי למשמרת חדשה. טולדנו פותח דלת עם כרטיס הפלאים שלו ואני מוצא את עצמי באולם של קבלת המזוודות. אני עובר את המכס ויוצא עם הנוסעים אל אולם קבלת הפנים. אף אחד לא מחכה לי, אבל נדמה לי שאני רואה את הבלון האדום ששחררתי אתמול בבוקר צמוד לתקרה. וולקאם טו יזראל.
כתבות
ני"ע
