האם פוטין שקוע עד אובססיה בהזיות ניאו-אימפריאליות?

היקף התמרון הימי הרוסי במזרח הים התיכון מעורר הרבה אסוציאציות, לא לגמרי נעימות. הקרובה ביותר היא זו של סוף שנות ה-60, כאשר צי הים השחור הסובייטי הפליג אל הים התיכון בפעם הראשונה במספרים ניכרים ולאורך זמן, ואיים על המונופול של הצי הששי האמריקאי. גם אז סוריה סיפקה את נמלי הבית העיקריים, אם כי קבלות פנים לבביות הוענקו גם במצרים, בלוב (לאחר 1969) ובאלג׳יריה.

העתונות הישראלית התמלאה אז בהשוואות עם שלהי המאה ה-18. שמו של אדמירל גורשקוב, מפקד הצי הסובייטי ומרחיבו, התחרז עם זה של אלקסיי אורלוב, האדמירל של יקתרינה הגדולה. הוא נשלח לפני 250 שנה אל הקצה הדרומי של יוון, כדי לקומם את היוונים נגד הכתר העות׳מני. יוון היתה אז פרובינציה טורקית.

התקווה להקים מדינה יוונית עצמאית בעורף העות׳מני לא עלתה יפה, אבל זרעי הפורענות נזרעו. מלחמת העצמאות של יוון פרצה 50 שנה אחר כך, ומסמרים התחילו להיתקע בזה אחר זה בארונה של העות׳מנית. היא נפחה את נשמתה כעבור מאה שנה.

האדמירל של יקתרינה חיפש לא רק קשרים רומנטיים עם אחים לאמונה האורתודוקסית. הוא חיפש גם "מים חמים", זאת אומרת נטולי קרח לעת חורף, לצי הרוסי. אף כי שליחות אורלוב בתור שכזאת נכשלה, יקתרינה שיכשכה את רגליה במים החמים של הים השחור בתוך 15 שנה.

כמעט משונה שהפרויקט האימפריאלי שלה כלל אותם מרכיבים עצמם, שהעלו את ולדימיר פוטין על מסלול ההתפשטות הנוכחי שלו: חצי-האי קרים וגיאורגיה. באותה השנה עצמה, 1783, קרים הטאטארית סופחה לרוסיה, וממלכת קאחטיה וקרטווליה (מזרח גיאורגיה) הפכה לוואסאלית. מכאן ואילך רוסיה תתפשט לאיטה על פני הקווקז, תגרש משם את ממלכת פרס, ותתחיל לדחוק את טורקיה דרומה. המשימה הלא-כל-כך סודית תהיה לב המזרח התיכון. "הגבול", נהגה יקתרינה להגיד, "הוא המקום האחרון שאליו הגענו".

היציאה מן "המים הירוקים"

מעצמות אירופה היו מודאגות מספיק כדי לאסור מלחמה על רוסיה באמצע המאה ה-19, הלוא היא מלחמת קרים. הקלות שבה הגיעו צבאות זרים אל החוף הרוסי לא נעלמה מעיני האדמירלים. דרך ארוכה מאוד נכונה לשאיפותיהם. יידרשו להם שלוש מלחמות עולם (מלחמות נפוליאון כלולות ברשימה) לפני שצי רוסי, או סובייטי, יתחיל להפליג באוקיאנוסים.

זו היתה היציאה מן "המים הירוקים" אל "המים הכחולים". הסובייטים עשו חיל והפחידו את המערב. היו להם בסיסים בדרום תימן, בסומליה (לפני שעברו לאתיופיה) ובווייטנם. כשמשטר המיעוט הלבן בדרום אפריקה חיפש ידידים ובעלי ברית, הוא נהג להלך אימים על המערב בתיאור המזימה הסובייטית להשתלט על נתיבי השיט שסביב כף התקווה הטובה.

התמוטטות ברית המועצות לוותה בשיתוק כללי של כוחותיה המזוינים. מי יאמין שהיא הובסה בשדה הקרב בקיץ 1996 בידי לוחמים צ׳צ׳ניים לא-סדירים. אמרו עליהם אז, שהם היו יכולים להגיע למוסקבה אילמלא נגמר להם הדלק. אשר לצי, אניותיו החלידו במעגניהן.

ההשפלה היתה עצומה. מוטב לזכור שאדמירלים רוסיים נשאו את דגלם בדרך אל הים הצפוני ואל אנטארקטיקה עוד בתחילת המאה ה-19. הם לא ניהלו רק מלחמות, אלא כתבו ספרים מדעיים על ביולוגיה ועל בוטניקה באיים רחוקים. הוויתור על המים העמוקים היה שקול כנגד הודאה שרוסיה נדחקה אל שוליים השמורים לארצות פרובינציאליות. חריקת השיניים של האדמירלים והקפיטנים מילאה תפקיד לא מבוטל במגמה שהעלתה את פוטין ושמה קץ לדמוקרטיה הנבוכה והמבולבלת של ימי בוריס ילצין. 

"אנחנו מוכרחים"

אדמירל ולדימיר מאסורין, המפקד העליון של הצי הרוסי, היה יכול להכריז ב-2007, בסבסטופול, "אנחנו מוכרחים לחזור ולכונן את נוכחותו הקבועה של הצי הרוסי באוקיאנוס האטלנטי". שש שנים אחר כך, רוסיה חזרה וסיפחה את חצי האי קרים, וב-2015 ה"אנחנו מוכרחים" של מאסורין הפך לדוקטרינה הרשמית של המדינה הרוסית.

לא במקרה, 2015 היתה השנה המלאה הראשונה של התערבות רוסיה בסוריה. עכשיו אנחנו יודעים, במידה שלא ידענו, כי סוריה היתה נקודת-המשען הארכימדית של פוטין. ההגנה על הסדר הלגיטימי מפני טירוריסטים, במרכאות או בלעדיהן, העניקה לו את ההזדמנות לכונן נוכחות קבועה במזרח הים התיכון.

תיאבון מיליטריסטי ממלא בימים האלה את התקשורת הרוסית. מספיק לעיין בעמוד החדשות הצבאיות של סוכנות הידיעות הרשמית טא"ס. שלוש ידיעות מעטרות אותו על התמרונים בים התיכון, "25 אניות מלחמה ו-30 מטוסים"; "ספינות ומטוסים של רוסיה עומדים לתרגל ירי טילים בים התיכון"; "מטוסי צי ארוכי טווח מתרגלים תידלוק בשמי הים התיכון".

זה לא הכול. בעוד שבוע, דווקא באחד-עשר בספטמבר, צבא רוסיה יפתח את תמרון ׳ווסטוק (מזרח) 2018׳ לאורך החוף המזרחי של רוסיה, בים יפאן, בים ברינג ובים אוחוצק. אתמול הכריז שר ההגנה של רוסיה, סרגיי שוייגו, כי זה יהיה התמרון הגדול ביותר בתולדות רוסיה המודרנית. ישתתפו בו, לפי השר, "300,000 חייל, אלף מטוסים, מסוקים ומל"טים, עד 80 אניות מלחמה ואספקה ועד 36,000 טנקים, נגמ"שים וכלי רכב אחרים".

בשביל מה כל זה נחוץ? רוסיה אומרת שבסוריה היא לוחמת נגד טירוריסטים. אבל אילו אויבים עולים בדעתה, כשהיא פושטת על חופים רחוקים בצפון האוקיאנוס השקט? ועוד מזמינה חטיבה סינית להשתתף?

לא רק מלועות התותחים

ערגתה של רוסיה אל מעמד של מעצמת-על הלוא היא מן המפורסמות. אינה מוטלת בספק חשיבותה האובייקטיבית של ארץ, המשתרעת על פני אחד-עשר אזורי זמן. אבל חשיבות אינה בוקעת רק מלועותיהם של תותחים, או מן הנשק ה"היפר-סוני" הכול-יכול שבו התחיל פוטין לנופף בשנה האחרונה.

כלכלת רוסיה עדיין מתגמדת לעומת ארה"ב (התמ"ג הנומינלי החזוי לה השנה עומד על 1.7 טריליון דולר לעומת יותר מ-20 טריליון לארה"ב, 14 טריליון לסין, 5.1 ליפאן ו-4.2 לגרמניה. היא קטנה מברזיל ומקנדה, והיא גדולה רק במקצת מספרד ומאוסטרליה). בשעה שמטוסיה מתחילים להרוס את אידליב, ובשעה שרבבות חייליה עומדים לקרוע את עור התוף של דולפיני ים יפאן, אלפי רוסים יוצאים לרחובות להפגין נגד רפורמות הפנסיה של פוטין.

בשנה ה-19 של שלטונו הכול-יכול, האומנם נשיא רוסיה מנסה להסיח את דעתם של נתיניו מן הכישלון הנמשך להעמיד את כלכלת ארצם על יסודות רציונליים? או אולי דעתו שלו היא המוסחת, מהיותו שקוע עד אובססיה בהזיות ניאו-אימפריאליות?

תהיה התשובה אשר תהיה, ישראל מוצאת את עצמה נגררת אל מה שרוסיה חושבת עכשיו לתחום ההשפעה שלה. מדהים ומדאיג עד כמה החדשות על היקף הפעילות הרוסית במזרח הים התיכון אינן מצליחות לעניין אמריקאים ואירופים. לישראל יש בהחלט סיבה לדאוג גם אם היא מעמידה פנים שהבעיה היחידה היא ליישב את שעות הנחיתות וההמראות בשדות התעופה שלה עם לוח הזמנים של הצי הרוסי.

רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny