הצילום הזה, ערב ראש השנה, הוא הזדמנות נאותה להכאה על חטא העיוורון: נשיא רוסיה מימינו, נשיא טורקיה משמאלו, נשיא איראן באמצע. שם, בטהרן, מתחת לדיוקנאותיהם של האייאטוללות, נחרץ עתידה של סוריה.
טאייפ ארדואן נדחף לשם כדי להעמיד פנים שהוא לא הובס. ולדימיר פוטין בא לשם, כי הוא עכשיו אדוניה של סוריה. רוחאני הוא האדון השני, ממש כמו באנדורה, בהרי הפירינאים. נשיא צרפת והבישוף הקתולי של אורג'ל, קטלוניה, הם נסיכיה המשותפים.
סוריה הייתה אפוא למה שקוראים, או קראו לפנים, קונדומיניון. כמו סודאן האנגלו-מצרית של פעם, אולי מעכשיו יהיה צורך לקרוא לה סוריה האיראנו-רוסית, או אולי "אתורה". זה היה שמה בסיבוב קודם של שלטון פרסי, במשך מאתיים שנה, בין כורש לאלכסנדר הגדול.
ילד הפלא החיזבאללי
בימים האחרונים של השנה היוצאת, מערכת הביטחון הספיקה לטפוח על שכם עצמה בתדרוך לעיתונאים. היא גילתה, שמאז תחילת 2017 ישראל תקפה "יותר מ-200 יעדים איראניים ופרו-איראניים ברחבי סוריה". היא עשתה כן מפני שלפני "קצת פחות משנתיים" נודעה לה כוונת איראן "להיפרס בסוריה". אבל איראן התחילה להיפרס צעד אחר צעד עוד ב-2012, באמצעות הסניף הלבנוני שלה. חיל האוויר התחיל לתקוף ספוראדית מטרות פרו-איראניות עוד בינואר 2013, מבלי שישראל הפעילה את צופר האזעקה.
כאשר ישראל חיסלה, בינואר 2015, את ילד הפלא החיזבאללי ג'יהאד מורנייה סמוך לקונייטרה, נהרג לצדו גנרל מוחמד עלי אללה דאדי מכוח אל-קודס של משמרות המהפכה. זה היה כמעט לפני ארבע שנים. מדוע היו נחוצות שנתיים נוספות כדי להגיע למסקנה ש"איראן מנסה להתפרס"?
בעיטה אחת בדלת
אנחנו עומדים ערב יום השנה ה-40 לנפילת השאה, ואפשר להגיד שישראל לא היטיבה לקרוא את מחשבותיה של איראן בתקופה הזו. אפשר להתנחם, אם רוצים, שלא רק ישראל טעתה. קורא מחשבות אחר ששילם מחיר כבד על החמצותיו היה סדאם חוסיין. הוא תקף את איראן בספטמבר 1980. פחות או יותר כמו היטלר ברוסיה 39 שנה לפניו, הוא הניח שהנפלשת תתמוטט מאליה: בעיטה אחת בדלת, והמבנה הרעוע יכרע תחתיו.
היא לא כרעה. תעצומות נפש, מסירות, יראת שמיים, אהבת מולדת וזלזול תהומי בחיי אדם הצילו את איראן. באביב 1982 היא פתחה את "מבצע ירושלים", הדפה את הפולשים כמעט מכל השטחים שכבשו בשנה וחצי הקודמות, והעבירה את המלחמה אל אדמתם.
המלחמה אומנם נמשכה ללא הכרעה עוד שש שנים, ומאות אלפים נהרגו בה. אבל בחוכמה שלאחר מעשה, "מבצע ירושלים" היה נקודת מפנה בהיסטוריה של המזרח התיכון, לא פחות מסטלינגרד איראנית. במהלכו, התברר שמשטר האייאטוללות אינו נקודה חולפת על המכ"ם, ויש לו כוח שיור ויכולת התמדה בלתי רגילים.
מלחמת מגן עוזרת לאנשים להתרכז. כמו קציני הצבא של הצאר שהצטרפו אל הבולשביקים ברוסיה לפני מאה שנה כדי להגן על המולדת, פלישת עיראק אפשרה לכוהני הדת להעביר פטריוטיות אל טור הנכסים שלהם. המהפכה האסלאמית נולדה בסימן בוז ללאומנות הפרסית, שהשאה חקק על דגלו. מ-1980 הרפובליקה ייצגה גם את אלוהים, גם את נצח האומה.
יחלקו מדליות
ערב "מבצע ירושלים", שושלת אסד בסוריה עשתה את הצעד הראשון לכינון הברית האסטרטגית עם איראן: היא סגרה את צינור הנפט מכירכוך לים התיכון, והשאירה את סדאם ללא מזומנים. רק אשראי עתיר-מיליארדים מסעודיה ומנסיכויות המפרץ מנע את התמוטטות עיראק. יום אחד ידרוש סדאם את ביטול חובו לכוויית. כאשר היא תסרב, הוא יכבוש אותה, ויתחיל בזה סדרה של מאורעות שתביא את קיצו ותאפשר את עליית איראן.
שבועיים לאחר ניצחון איראן ב"מבצע ירושלים", ישראל פלשה ללבנון, גירשה את אש"ף, ויצרה את הוואקום שאיראן מילאה באמצעות חיזבאללה. אכן, אם יום אחד יחלקו האייאטוללות מדליות לאויביהם המועילים ביותר, שורה של עיראקים סונים ושל ישראלים יעוטרו על שירותיהם האסטרטגיים לאיראן.
קשה להאמין, אבל בתחילת שנות ה-80, ישראל האמינה שמשטר האייאטוללות הוא עדיין בעל ברית מועיל במאבק נגד הלאומנות הערבית. כמובן, אז גם נפלה ההחלטה להעניק חופש פעולה יחסי לארגון קיקיוני, שניסה לגרד את הציפוי מאש"ף בשטחים. שמו היה, אם אינני טועה, חמאס, או משהו כזה.
"חגורה אסלאמית" תגן
ישראל לא הייתה היחידה שהחמיצה את סכנת איראן ואת האיום מצד אסלאם מיליטנטי. יועץ הנשיא קרטר לביטחון לאומי, זביגנייב בז'ז'ינסקי, יזם בימים ההם את הסיוע האמריקאי למוג'אהדין באפגניסטן נגד הסובייטים, והכריז ש"חגורה אסלאמית" תגן על המזרח התיכון מפני הקומוניסטים.
כיוצא בזה, ישראלים חשבו ב-2012, אם חשבו, כי שיורו של משטר אסד עדיף על פני גרסה כלשהי של משטר האחים המוסלמים במצרים. בשעה שראש הממשלה הציג דגם קרטון של פצצת הגרעין האיראנית באו"ם, ישראל נהגה בחדירת איראן לסוריה כמו הייתה דגדוג לא-כל-כך-נעים. כשאיראן מתקרבת לקונייטרה, והרוסים מושכים בכתפיהם, האומנם השאלה הדחופה ביותר היא באיזו מהירות מסתחררות הצנטריפוגות שלה בנאטאנז?
שנת תשע"ח הסתיימה אפוא בתבוסה אסטרטגית ניצחת, שיש לה כמובן שורה של שושבינים, כולל ארצות הברית של ברק אובמה. בימים כתיקונם, לא היה עניין טבעי יותר מאשר ציר ישראלי-טורקי לבלימת "הלאומנות הפרסית" (ביטוי גנאי של ארדואן עצמו מפברואר 2017). לרוע המזל, ארדואן נכנע פעם אחר פעם לשנאותיו ולאימפולסים שלו; וישראל לא הביאה בחשבון די הצורך את חום מזגו ואת עוצמת איבתו. התוצאה היא שנשיא טורקיה הולך לקאנוסה, וישראל מנסה למדוד נכונה את שיעורי הציניות של ולדימיר פוטין. חתימה טובה דווקא הייתה יכולה לעזור.
כתבות
ני"ע
