הו הא! מי זה בא?

תחנה ראשונה - אמצע האייטיז - נתניהו שגריר באו"ם באפריל 1987 התארח שגריר ישראל באומות המאוחדות, בנימין נתניהו, בתוכנית האירוח של רבקה מיכאלי "סיבה למסיבה". רבקה הציגה את נתניהו כמי שכבש לעצמו מעמד מיוחד בתקשורת האמריקנית בתור דובר רהוט וכריזמטי. הייתה זו אחת הפעמים הראשונות שהתקשורת הישראלית הציגה בפני הציבור בארץ את נתניהו ואף אחד לא ידע למה לצפות.

"ערב טוב לך", אמרה מיכאלי, "מה מביא אותך לארצנו?"

"מה זאת אומרת", ענה נתניהו, "חג הפסח. באתי לחוג את חג הפסח עם משפחתי בארץ".

רבקה'לה נשארה לשבת רגועה במקומה. דומה שנהנתה מהתשובה של השגריר הרהוט והכריזמטי, כאילו מולה יושב יצחק לאור וקורא מספר שיריו החדש. היא לא שיערה שפחות מעשור לאחר מכן תשנה ההתנהלות התקשורתית של אותו נתניהו עצמו את ביצת התקשורת הנינוחה שבה היא פועלת.

היום, גם מבעד לערפל הקרב שמפזר פרשן ערוץ 1 לענייני ביטחון, רון בן-ישי, אפשר להבחין שרבות השתנה בתקשורת הישראלית בעשור האחרון, ואין הכוונה רק להופעתו של המגזין לענייני שיווק ותקשורת מבית "גלובס", "פירמה". אמנם יהיה זה מרחיק לכת לקבוע כי שידוד המערכות שעברה העיתונות, ובעיקר הטלוויזיה, בישראל, בין "מוקד" האפרורי ל"פופוליטיקה"

הקרקסית, הוא מהלך מתוכנן של אדם אחד, דובר רהוט וכריזמטי ככל שיהיה, אך השתלבותו של נתניהו בהלך הרוח המנשב בתקשורת הישראלית משנות התשעים העליזות עושה רושם טבעי ומתבקשת עד מאוד. בכל פעם שביבי שוטח את "עמדתה של ישראל" בפני מראייני הסי.אן.אן המאוהבים (כשזה מגיע לטלוויזיה, לישראל תמיד עמדה אחת), נראה שמציאות רב ערוצית היא חסרת צידוק מוסרי בלעדיו.

כשנבחר ב-1996 לראשות הממשלה, ברוב עצום של הבוחרים היהודים, הגישה הכללית הייתה של "ביבי, מי אתה אדוני ראש הממשלה", כשם ספרה של רונית ורדי שיצא שנה אחר כך (הוצאת כתר). אך נבירה מקצועית ומסורה בארכיון העיתונים חושפת כי בנימין נתניהו לא היה דמות חדשה בעולם התקשורת הישראלית וכי מהרגע הראשון היחס של התקשורת אליו היה מורכב. ב-20.11.85 כתבה דליה שחורי ב"על המשמר" על מהלכיו של בנימין נתניהו בעת ביקור ראש הממשלה שמעון פרס בוושינגטון. "לשגרירנו באו"ם בנימין (ביבי) נתניהו יצא מוניטין של מי שאוהב להופיע בתקשורת, והתקשורת, לשם ההגינות, מחזירה לו אהבה". שחורי מציינת שכאשר ביקשה לשמוע עליו ביקורת מפי אנשים בסביבתו לא התקשתה למצוא מתנדבים. היא מביאה כמה דוגמאות שמתחילות להחשיד בעיניה את הדובר הרהוט והכריזמטי. איך מרפק את הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק, משה ייגר, מהלימוזינה של פרס ומנע ממנו את הליווי המסורתי בנסיעה משדה התעופה; איך איחר כמו בטעות למעלית שהובילה לסוויטה של פרס רק כדי לזכות בעמוד לצדו של הסנטור טד קנדי כשהמצלמות מבזיקות מסביב; ואיך השפיל את שגריר ישראל בוושינגטון, מאיר רוזן, כשהזמין אותו רק לקפה שאחרי ארוחת הערב החגיגית בביתו, בניגוד גמור לפרוטוקול.

שחורי מציינת את תרומתו הרבה להסברה הישראלית בהרצאות הרבות שהוא נותן ברחבי ארצות הברית, אך לא שוכחת להוסיף שהוא מקפיד לטוס אליהן במחלקה ראשונה ולהתארח במלונות פאר.

בשנתיים הבאות הגזרה הביקורתית מתחילה להתחמם. ב-86' יוצאת באמריקה אסופת מאמרים בעריכתו של נתניהו: "הטרור: איך המערב יכול לנצח" (הוצאת פראר, שטראוס וז'ירו), ומזכה אותו בסיקור תקשורתי חסר תקדים, כולל שבעה עמודים במגזין "טיים". לנוכח ההצלחה הגדולה שלח "ידיעות אחרונות" את הכתב בניו יורק אלי תבור לעשות כתבת פרופיל גדולה ראשונה למוסף הפופולרי של העיתון, "7 ימים". הכתבה התאפיינה בהרעפת שבחים נדיבה שלא העידה במאומה על היחסים העכורים שייווצרו בינו ובין משפחת מוזס בעתיד, וראו להלן. "אף אחד לא מצטער על ההחלטה למנות את נתניהו לשגריר ישראל באו"ם", כותב תבור, ומדגיש את צניעותו של השגריר, שהתעקש לעמוד על רגליו מבחינה כלכלית קודם שייכנס לשירות הציבורי. תבור מתפעל מההופעות המוצלחות של נתניהו בטלוויזיה האמריקנית, מגדיר אותו "מקור גאוותה של הקהילה היהודית", ויותר מכך, "בארצות הברית בנימין נתניהו הוא IN". נתניהו עצמו נשמע זהיר למדי בראיון, ואינו מרמז על תוכניות פולטיות בעתיד. בתגובה לשאלה כיצד הרגיש כשהפך לציר בוושינגטון, הוא עונה: "כמי שנכנס לבריכה מחוממת", ומתייחס בכך להיכרותו המוקדמת עם אמריקה.

את היכולת שלו לתפוס את תשומת הלב התקשורתית מכנה נתניהו "יצירתיות". 11 שנה אחר כך ישלח נתניהו מכתב לנוני מוזס בזו הלשון: "בפרסום הכתבה הרוויה בהכפשות שקריות על אשתי פרקתם כל רסן של הגינות ומוסריות, וחציתם את כל הגבולות המותרים... עתה אני חייב לנקוט בצעד המחאה הבסיסי ביותר העומד לרשותו של אזרח בחברה דמוקרטית, ומודיע לכם על ביטול המינוי שלי ושל רעייתי על העיתון 'ידיעות אחרונות'".

תחנה שנייה - 86' - בעיתון "חדשות" חוזים שנתניהו יהיה ראש ממשלה אילן כפיר, שכתב עם בן כספית את הספר "נתניהו, הדרך אל הכוח" והיה העורך המדיני בעיתון "חדשות", משחזר את פעולתו של נתניהו הצעיר: "בשנת 86', עוד כשהיה שגריר באו"ם, הוא עשה מאמצים כדי לרכוש את אמון מערכת העיתון. אני זוכר שהוא הקדיש פגישה מאוד ארוכה לצמרת עיתון 'חדשות', וזה היה נדיר שפוליטיקאי שרוצה להתמודד על ראשות הממשלה בוחר בעיתון צעיר וחדש כדי לרקום איתו מערכת יחסים שכזו. הייתה פתיחות רבה בינינו. הוא היה מאוד נגיש, מתי שרצינו יכולנו לדבר איתו, גם אם הוא ידע שבהרבה דעות חלקנו עליו. זו הייתה תחילת הדרך של שנינו. הוא ראה ב'חדשות' עיתון שפונה לקהל צעיר, והיה לו חשוב להגיע דרך העיתון לקהל צעיר. הוא קבע המשכיות ביחסים עם העיתון ויצר מערכת יחסים מאוד מעניינת גם עם חנן קריסטל, שהיה הפרשן המדיני, וגם איתי. הוא היה מקיים איתנו פגישות תכופות מאוד וגם יוצר שיתוף איניטימי בתוכניות הפוליטיות שלו. מערכת היחסים בינינו הייתה מעל ומעבר למקובל אז".

- וזה מה שהניב את הכתבה שחזתה שהוא ירוץ עשור אחר כך לראשות הממשלה מול אהוד ברק?

"הכתבה הזו הייתה אולי הבסיס לקשר המיוחד הזה, אבל היא התפרסמה עוד לפני שהוא נוצר. הכתבה נכתבה כשהוא היה שגריר באו"ם וחנן קריסטל בכלל לא הכיר אותו, הוא רק קיבל את עמדתי שהוא יגיע רחוק ושיש לו אמביציה. אז זה נחשב להימור מטורף לקבוע שנתניהו יתמודד לראשות הממשלה. דוד לוי, שחשב שהוא יורשו של בגין וששמיר רק במקרה מעכב אותו בדרך לעמדת המנהיג, אמר לנו: 'אתם השתגעתם? אין לכם רעיונות אחרים?' יצחק שמיר שאל אותנו למה לא חשבנו על דן מרידור".

בעקבות אותו פרויקט ב"חדשות", שהיו עליו חתומים אילן כפיר, חנן קריסטל ואתי חסיד, החלו להישמע צעקות שבר בחלקים מן התקשורת הישראלית. נבואות זעם שהלכו וגברו ולבסוף, איך לא, היו חלק בלתי מבוטל בהתגשמותן. כמו שאומרים: אל תפתח פה לשטן כי הוא לא רופא שיניים, הוא השטן. עודד ליפשיץ תיאר את נתניהו במאמר שהתפרסם ב"על המשמר", אוגוסט 87':

"שילוב של קאובוי מודרני אמיץ, הלוחם בטרור ובמקורותיו, עם מטיף מוכשר ונלהב החוזר על מסר פשטני". בועז אפלבאום, "מוניטין", אותה תקופה: "בן תפנוקים ניו יורקי המשפריץ על סביבותיו בדותות אפוקליפטיות". "הארץ", יולי 88', העיתונאי לעת מצוא יוסי שריד: "אדם מסוכן... אני אעקוב אחריך, בנימין נתניהו, בסקרנות ובעיקר בחרדה, כדי לראות אם באמת תוכל להוליך שולל במשך כל הזמן שיידרש לך כדי להגיע לפסגה". הגדילה לעשות שולמית הר-אבן שבוע לאחר מכן ב"ידיעות אחרונות", כשיצאה במפגן של קטנוניות אווילית, והפנתה את תשומת לבו של בנימין נתניהו לכך שבעברית המילה "בר" מופיעה תמיד ביחיד, ולפיכך הביטוי שבו השתמש, "ברי ביצוע", שגוי.

תחנה שלישית - ביבי מתאמן להיות המרואיין המושלם שהותו הממושכת של ביבי באמריקה כשהיה נער, סטודנט, ולימים נציג רשמי של מדינת ישראל, גרמה לו להבין את חשיבותה של התקשורת ואת הדרכים שבהן אפשר לרתום אותה לצרכיו כפוליטיקאי. נתניהו התייחס לשיפור יכולתו הטלוויזיונית במלוא הרצינות. הוא כבר נוכח בכישרונו לשאת נאומים בפני קהל, אך ידע היטב כי אל מול המצלמות עליו להצטייד בכישורים חדשים, ובכך הקדים את זמנו לעומת עמיתיו הישראלים. כמו שמעון פרס, גם בנימין נתניהו נהנה מספר טוב לפני השינה. על פי עדותו, הוא רואה בהוצאת כסף רב על ספרים השקעה ולא בזבוז. בעיקר הוא אוהב לקרוא ספרי היסטוריה וביוגרפיות. אך ביבי יודע לעשות את ההפרדה בין קריאה בשעות הפנאי ובין העבודה הטלוויזיונית. זיקתו הפיזית והרוחנית לאמריקה הפכה אותו ככל הנראה לפוליטיקאי הישראלי הראשון שגדל אל תוך העולם של המדיה האלקטרונית, וככזה לימדה אותו מה הן הדרישות של המסך מהמופיען.

"בשבילי הטלוויזיה היא זירת אגרוף", צוטט נתניהו במדור "שטח פרטי" של מוסף "מעריב" משנת 1987. "מעמידים אותך מול אדם שרוצה לתקוף את מה שאתה מייצג, ואתה צריך להחליט מתי, מה ואיך להשיב". אפשר לראות בהתבטאות הזאת מעידת לשון נדירה, הסגרת מידע לא הכרחי, מהסוג שממנו יימנע בהמשך דרכו. נתניהו עצמו מיהר לסייג/להשלים את דבריו, והוסיף:

"אני לא מאמין ברטוריקה ריקה, אלא בביסוס טענות מנומקות הנתמכות על ידי עובדות, ובפנייה לשכל הישר מבלי להזניח את הרגש".

בספרם של כספית וכפיר נכתב כי עוד כשהיה ציר מדיני בוושינגטון ארגן לעצמו נתניהו סדנאות משחק מול מצלמה בסלונו הפרטי לאור תאורת אולפן מקצועית, כשאשתו השנייה פלייר קייטס משמשת מראיינת דמה. באותה תקופה גם לקח כמה שיעורים אצל ליליאן וילדר, מומחית בעלת שם עולמי להתנהלות תקשורתית ומי שהפנימה אצל ביבי את יתרונות הצד השמאלי של פניו. הצד הרחב, ללא הצלקת, המקרין כל טוב.

תחנה רביעית - 88' - הראיון הראשון ל"מוקד"

ב-1988, כשמאחוריו מאות ראיונות ועימותים טלוויזיוניים בתוכניות עתירות רייטינג דוגמת "נייטליין", "לארי קינג" ו"דו"ח מקניל לרר", התכונן נתניהו להופעתו הראשונה בתוכנית פוליטית ישראלית. באותו זמן עזב את האו"ם והכין אותנו לכניסתו לפוליטיקה הישראלית. כפיר: "אולי אנחנו אחראים, ויהיו שיגידו אשמים, אבל אני אשים את זה במרכאות, לבניית התופעה הזאת של בנימין נתניהו. כי כשהוא חזר מהאו"ם העיתונות הישראלית פרשה לפניו שטיח אדום. ממש התייחסו אליו כאילו היה אח"ם. אני זוכר, למשל, שעצם ההופעה הראשונה שלו בטלוויזיה, בתוכנית 'מוקד' עם יורם רונן, יצרה דריכות. זה הפך לאירוע תקשורתי".

להלן תמליל קצר מתוך הראיון ב"מוקד":

רונן: "האם אתה מתכוון להתמודד על מועמדות הליכוד לראשות הממשלה?"

נתניהו: "ראש ממשלה? מה פתאום? יש לנו ראש ממשלה מצוין, יצחק שמיר".

אופייה של תשובה שכזו תהיה בשנים הבאות סימן היכר אצל נתניהו. היא מדגימה את אחד מעמודי התווך באמנות השיח הטלוויזיוני על פי נתניהו. העיקרון הוא פשוט, הכחשה משועשעת המלווה מיד באמירת אי אמת בוטה. היסוד השני שמנחה את נתניהו במשך השנים הוא עקרון השוס, קרי: מהלומה מילולית בעלת היגיון רופף שלא ברור איך חיינו בלעדיה עד אותו הרגע.

לאחרונה קיבלנו דוגמה קלאסית לעקרון השוס, כשגילה ראש הממשלה לשעבר בכנס תומכים באילת כי רוב רובם של הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל הם צאצאים של עובדים זרים שייבא היישוב היהודי לצורך חטיבת עצים ושאיבת מים.

תחנה חמישית - 91' - ימי השיא של מלחמת המפרץ לפעמים השוסים גם רדפו אחריו, כאילו נתניהו ניחן בכוח מגנוט שאינו מאפשר לאף הזדמנות תקשורתית לחלוף לידו בלי שתישאב ותנוצל עד תום. כך היה למשל בלילה הראשון לאחר שהאמריקנים תקפו את עיראק של סדאם חוסיין. נתניהו, אז סגנו של דוד לוי במשרד החוץ, היה בעיצומו של ראיון לייב עם לינדה שרצר, כתבת סי.אן.אן בישראל, והנה נשמעה אזעקה עולה ויורדת. נתניהו הרים את קופסת הקרטון החומה שנחה לצדו והוציא מתוכה את מסכת האב"כ. הוא חבש את המסכה והידק את רצועות הגומי לאחורי ראשו. לפני שהמשיך בראיון הסביר שזהו הנוהל בישראל בימים אלו.

האפקט של הראיון היה מדהים, ומשרד החוץ הוצף בתחינות של כלי התקשורת בעולם לראיונות עם ביבי. לוי המבוהל הורה לנתניהו לא להתראיין, לאכזבתם הרבה של טד קופל ושאר מעריצי נתניהו.

ד"ר יריב בן-אליעזר, מומחה לתקשורת המונים מבית הספר לאודר לממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה: "הטלוויזיה שינתה את פני התרבות בדמותה, והעלתה את חשיבות הדימויים על פני עקרונות ותכנים. הטלוויזיה הוולגרית העלתה את חשיבות האיך על חשבון המה. לביבי יש גם הכישרון וגם הידע להתאים את עצמו ל'דרישות' שהטלוויזיה מציבה בפני פוליטיקאים בעידן החדש. המוטו של הטלוויזיה הוא שהכול צריך להיות בידור, כל הקדימונים משעשעים, כל בעיה נפתרת ב-30 שניות. אתה רואה את זה גם ב'רחוב סומסום' וגם בראיונות הפוליטיים. היכולת שלך להגיד את הכול בסאונדבייטס היא שקובעת. ביבי הוא הפוליטיקאי שקיבל הכי הרבה זמן מסך כדי לדבר עם המצלמות ללא הפרעות. אבל מאחר שהוא מספיק אינטליגנטי, הוא גם יצא נגד התקשורת וניצל אותה. הוא בן האליטה המובהק, יליד רחביה, אשכנזי, אבא פרופסור, אמריקה, אבל בדיבור הוא נתן את התחושה שהוא מהמורדים באליטה. האנשים הזדהו איתו. כל פוליטיקאי היה רוצה לשדר עממיות, אבל לביבי יש כישרון מיוחד לזה, ואני לא אומר את זה בנימה ביקורתית. ביבי, עם רבין ז"ל, הם מהאנשים שהם פופולרים כצברים, שיש בהם החספוס והישירות, התחכום שבפשטות שבדברים. ברק מדבר מעלינו, ביבי מדבר ישר לעיניים ולבטן".

תחנה שישית - 93' - קלטת הבגידה של נתניהו בינואר 93' החליט להצהיר במהדורת "מבט" על יחסים רומנטיים שניהל עם אישה מחוץ לנישואין. הראיון עם כתב הפלילים של ערוץ 1, אורי כהן-אהרונוב, בא בעקבות טלפון שקיבל הזוג נתניהו מאלמוני שטען כי בידיו קלטת שמנציחה את מעשה הבגידה של נתניהו, ואיים כי אם לא יסיר את מועמדותו לראשות הליכוד יפרסמה ברבים. נתניהו נתן להבין כי אנשי דוד לוי קשורים בפרשה.

היה זה התקל הגדול הראשון בין נתניהו לתקשורת, שהחריף כשהתברר אחר כך שאין לנתניהו הוכחות מוצקות שדוד לוי אכן קשור לניסיון הסחיטה.

תחנה שביעית - 93' - ביבי בראשות הליכוד. ההתקפה על ביבי מתגברת ההתקפה התקשורתית נגד נתניהו, שהחלה מבצבצת בסוף שנות השמונים, צברה תאוצה עם בחירתו לראשות הליכוד במרץ 93'. התקשורת הגבירה את הביקורת הגלויה שלה על אישיותו של המועמד מהליכוד. התגובה אליו הייתה שילוב של פחד, דאגה והכחשה. שילוב מנצח. זמן קצר לפני ההתמודדות בין נתניהו לפרס על ראשות הממשלה עוד תיארו ורקמו כותרות העיתונים מהלכים של החלפתו של נתניהו בדן מרידור, כיום שר בלי תיק שממונה על תכנון אסטרטגי.

ב-3 באוקטובר 94', בימי קהלני המחויכים, התנהל בכנסת דיון סוער על המשא ומתן המתקדם עם סוריה. ב"מעריב" למחרת מתמקם טורו של מבקר הטלוויזיה מאיר שניצר באחד מעמודי הפתיחה הצעקניים של העיתון. לא פרשנות פוליטית או צבאית מלומדת, אלא ביקורת על הופעה טלוויזיונית, דבר שמלמד אולי משהו על שינוי שהתקשורת והפוליטיקה הישראליות עוברות באותם ימים. שניצר כותב: "...נתניהו, בנאום התשובה, הלך על טכניקת מכירות משופשפת. הוא נצמד לגישה האישית, וניהל את נאומו כשיחה פרטית בינו ובין רבין... זהו אותו טריק סוגסטיבי שמקרב את סוכן מכונות הכביסה לעקרת הבית, שלה הוא זומם למכור את הסחורה, ולא שהייתה לו אתמול סחורה ממשית לשיווק".

כמה חודשים אחר כך, כששאלות עקרוניות על עתיד הארץ עומדות על הפרק, הפובליציסטיקה המקומית ממשיכה להתייחס לנתניהו השחקן. דורון רוזנבלום, "הארץ": "...אי שם, באיזה מחסן הוליוודי ענקי, ודאי מאופסנים כל אביזריו ומשתתפיו של אותו אזור דמדומים שנתניהו מרשה לעצמו לרמוז עליו מדי פעם, כמי ששולף מהכובע רק את קצהו השעיר של משהו שאולי הוא אוזנו של שפן ואולי הוא רק אצבע של כפפה..." בהמשך המאמר מודה רוזנבלום שנתניהו מבליח מפעם לפעם באמירה בעלת טעם, אך "מק ביבי", לטענתו, כושל גם אז. "...אולי משום שפועם בו מנגנון משוכלל, משומן ואופורטוניסטי כל כך - אצל נתניהו אפילו דעה נכונה ולגיטימית נהפכת לקונץ שיווקי ונראית כגימיק של איש מכירות".

: תחנה שמינית - רצח רבין אותו קרנבל של רעיונות, אותו דיבור נתניהותי, מעין פוליטיקה קוואנטית שנמצאת במקביל ביותר מצד אחד של המציאות, היכולת להגיד אי אמת בזחיחות במקום לשקר ולהתבאס (מנחם בן: "העולם מתחלק לאנשים מאושרים ולדיכאוניים, והוא מהמאושרים יותר, יש לו התנהלות גופנית נינוחה"), כל אלה מרשימים וממכרים את אלו שרואים בנתניהו גיבור טלוויזיוני ללא קשר למציאות פוליטית זו או אחרת. דווקא אותם "תפרים גסים שמהם עשויה כל הופעה שלו", כפי שמתאר זאת המשורר והסופר יצחק לאור במאמר מלפני שנתיים, אותו זיוף גלוי הוא שמהמם את הצופים שמצד אחד רואים מולם שחקן בינוני (אם כי נחוש), ומצד אחר המומים מהרצון שלהם עצמם להאמין לטקסט שבפיו. המציאות מלמדת אותנו שההבדלים בין ימין לשמאל כמעט אינם קיימים ושכל בחירה שנעשית, לכאן או לכאן, היא חסרת משמעות מוכחת. התקשורת רובה אינה מסוגלת, כך נראה, להתענג על האסתטיקה של פוליטיקאי בלי לקשור אותה לתפיסת עולם פוליטית זו או אחרת, שמבדילה בין ימין לשמאל, בין טובים לרעים, לא בסדר הזה דווקא, ומכיוון שכך, היא בעצם משתפת פעולה עם נחשולים של התלהמות ואיבה.

נתניהו הוביל קמפיין להפלת ממשלת רבין שבראייה לאחור אכן הגיע לשיאים של תוקפנות. היחס הכללי של התקשורת כלפי נתניהו, נצר למשפחת הגאון מווילנה מחד ולרש"י מאידך, היה יחס של בוז וביטול מוחלט, כאילו מדובר בבדיחה שעתידה להתפוגג אל האוויר במבחן המציאות הראשון. יחס זה הוחלף באחת, מיד לאחר הרצח, בתוקפנות והאשמה, שנאה וטינה גלויה. חבר הכנסת יובל שטייניץ, ליכוד: "אחד הגורמים העיקריים לשנאה של התקשורת את נתניהו היה שהוא היה מנהיג הימין שמלך בכיפה בתקופת רצח רבין, התקופה העיקרית של הסכמי אוסלו, שהיו בבת עינה של התקשורת הישראלית. הרי כולנו חשבנו שהנה באים פעמי המשיח, גם אני הייתי בשלום עכשיו אז. חשבו שהוא מנסה לקלקל את החגיגה רק מטעמים שלו. הבעיה של ההחרשה של הדעות הלגיטימיות שלו התחזקה לאחר שדמות הרשע שהוא גילם בעיני התקשורת התחזקה בעקבות רצח רבין. הרצח גם הוביל לכך שבתקשורת חיפשו אדם שאפשר יהיה לעשות לו יותר דה ליגטימציה מליגאל עמיר. ביבי היה המועמד המתאים. זו הייתה התקרנפות חריפה כלפי מי שבעיני התקשורת היה אחראי לרצח. לדעתי התקשורת נטפלה אליו בטענות שווא. הסגנון הפוליטי של נתניהו, לא שאין בו הכנסת מכות, ולפעמים קצת מתחת לחגורה, אבל באופן כללי, כמנהיג פוליטי הוא היה מתון הרבה יותר מרוב ראשי הימין והשמאל בישראל".

תחנה תשיעית - 96' - נתניהו ראש ממשלה בשנת 96' נערך מרוץ לראשות ממשלת ישראל. המרוץ לווה בתעמולת בחירות בטלוויזיה ובאינספור הזדמנויות צילום למועמדים. נתניהו ניצל את השאננות התקשורתית של פרס, שהובילה את מועמד העבודה להתעלמות מיריבו בעימות הטלוויזיוני ביניהם, ופתח משפטים רבים במילים "אל תספר לי סיפורים..."

הזכייה במרוץ, שנתפסה בעיני רוב העיתונאים כבלתי אפשרית, הביאה להלם מוחלט ולאווירה כללית של "הרצחת וגם ירשת" ו"הלכה המדינה". חיוכו של יגאל עמיר זכה לאזכורים רבים בעמודי הפובליציסטיקה.

תחנה עשירית - 96' - כתבות ענקיות נגד נתניהו ברשת שוקן שבועיים לאחר שנבחר נתניהו לראשות הממשלה התפרסמה כתבה ברשת שוקן תחת הכותרת "ראש ממשלה אחד, אלף פרצופים. מי זה?" העיתונאיות עינת ברקוביץ ובירנית גורן פשפשו ומצאו בתיק הביטוח הלאומי של נתניהו גם את השמות בן ניתאי, ג'ון סאליבן וג'ון ג'יי סאליבן ג'וניור. עוד התברר כי הוטל חיסיון על התיק, פעולה שנהוגה רק בתיקים של עובדי הסי.איי.אי, האף.בי.איי, מס ההכנסה האמריקני וטרוריסטים. לא היה ברור לאיזו קטוגריה שויך נתניהו. הכתבה הייתה מעין שילוב בין ביוגרפיה קצרה לקובץ רכיליות שעסקו בקמצנות של נתניהו. בשנת כהונתו הראשונה התפרסמו, כאמור, גם ביוגרפיות על נתניהו שניסו לפצח "כיצד הגיע אדם חיצוני אל מרכז מערכת קבלת ההחלטות הגורליות ביותר לקיומה של המדינה?" כמו שנכתב על גב הספר "ביבי, מי אתה אדוני ראש הממשלה?", שכלל את הסקופ שביבי חלק את האוהל הצבאי עם מי שזכה לימים לכינוי "האנס המנומס".

חבר הכנסת שטייניץ: "גם בעצם המגמה הזו של 'מי אתה?' יש מידה רבה של זדוניות, כי יש בזה מסר של 'אתה זר ומוזר ולא מאיתנו ולא משלנו'. זה יוצר דה לגיטימציה לפוליטיקאי. אף פעם לא ראיתי שמנסים לפענח את האופי ואת החידה של אהוד ברק. או אפילו מיהו אבא אבן, שבאמת היה זר ומוזר בפוליטיקה הישראלית. בסך הכול זה היה עוד חלק מאותו גל עכור מאין כמותו של שנאה כלפי נתניהו שאני מקווה שלא יחזור".

דניאל דור, מחבר הספר "עיתונות תחת השפעה" (בבל): "האספקט החשוב ביותר הוא שביבי הגיע כאאוטסיידר, לא כמישהו מתוך הממסד, ויכול להיות שזה מה שמצא חן בעיני הציבור הרחב. מבחינת התקשורת אני חושב שזה יצר חשדנות כלפי ביבי. התקשורת הייתה בהלם כשהוא עלה כי הם לא ידעו מי זה. צריך לזכור שכל הצמרת של העיתונים ושל הצבא ושל הפוליטיקה נמצאים בקשרים, מעין אולד בויז כאלה, וביבי לא היה חלק מהסיפור הזה. צריך לזכור שביבי עלה לשלטון בתקופה של ויכוח על אוסלו, כשהתקשורת באופן מסורתי חושדת יותר באנשי הימין. זה משונה שמתעסקים רק באישיות שלו ולא בתכנים, אבל זה חלק מתהליך עולמי שבו הפוליטיקאים הם מעין שחקנים, ואין ספק שביבי היה שחקן עולמי".

תחנה 11 - 97' - פרשת בראון-חברון משהיה נתניהו לראש ממשלה נרשמה עליית מדרגה במה שכבר החל להסתמן כמלחמה כוללת בינו ובין התקשורת. הנטייה של ביבי לפנות אל התקשורת בעת צרה כמעט עלתה לו במחיר פוליטי כבד עוד כשהיה חבר כנסת פשוט מהליכוד. פרשת בראון-חברון, שחשף ערוץ 1 בשנת 97', הביאה לכך שבפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל נחקר ראש ממשלה מכהן באזהרה.

נתניהו לא נשאר חייב. בעיצומה של הפרשה פנה נתניהו ישירות אל העם במעין "מסיבת עיתונאים ללא זכות שאלות", וניכס לעצמו שידור חי בשני הערוצים במקביל. בנאומו תקף נתניהו את ערוץ 1, שהיה בעיניו "מטרד". בין השאר אמר: "כמה אנשי תקשורת, במיוחד בערוץ הראשון, עדיין אינם מוכנים להשלים עם החלטת הבוחר בבחירות האחרונות. כמעט כל ערב הם מנסים לערער את הלגיטימיות של הממשלה, ומצרפים אליהם יריבים פוליטיים שלנו מהשמאל".

תחנה 12 - 97' - אינספור כתבות נגד ביבי ושרה באותו זמן החלה הנטייה של נתניהו לפנות לתקשורת בכל שעה לפעול לרעתו. עשרות מאמרים שפורסמו באותם ימים ניסו להבין מה מניע את האיש שמתמרן, כביכול ללא מאמץ, את התקשורת לצרכיו. הגדיל לעשות מגזין "התקשורת", שבשנת 96' פרסם כתבה של 26 (!) עמודים מאת יונתן שם-אור, ובה הוגש לציבור העיתונאים, כשירות מטעם העיתון, "הפיצוח" של נתניהו. מה באמת מניע אותו (אבא שלו). ד"ר אילן קוץ, פסיכיאטר קליני, לקח את הפורטרט הרשמי של ביבי ויצר ממנו בעזרת טכנולוגיה חדישה שני פרצופים שונים: אחד מורכב כולו מהצד השמאלי של ביבי, הצד הרגיש והדובוני. השני הורכב מצד ימין, הצד הטכנוקרטי הקר. התוצאות היו מדהימות, אבל יותר מדהים לחשוב שמישהו עשה פעלול שכזה. מצוקתם של מאיירי הקריקטורות היומיות מוכיחה את האניגמטיות המוחלטת שאפפה את ראש הממשלה. קווי המתאר הגסים שלהם מעולם לא הצליחו להנציח את דמותו. כל פעם הוא נראה להם כמו מישהו אחר. גם אם תפסו אותו בפוזה מסוימת, למחרת הוא כבר שידר דמות חדשה.

אחרי כמעט שנתיים של שנאה, אולי מתוך חשבון נפש אולי מתוך שעמום, החלה התקשורת להפנות את חציה המורעלים גם כלפי עצמה. ב"מוסף הארץ" של דצמבר 97' פרסם ארי שביט כתבת שער רחבת היקף ובה ניסה להבין "מדוע אנחנו שונאים את נתניהו". בעקבות הכתבה פרסם מנחם בן מאמר ששמו "שונאים סיפור אהבה", ובו הוא מציע סיבה משל עצמו לשנאת נתניהו:

"שביט תוהה איך זה שראשי ממשלה שהוחזקו אחראים למחדלים עצומים מנתניהו הותקפו אישית בסך הכול בחריפות ובתקיפות פחותות בהרבה ממנו. ליתר דיוק, אף אחד מהם לא הותקף ממש על אישיותו, אלא בעיקר על מדיניותו, ואילו נתניהו מותקף אישית באורח שלא היה לו תקדים, כולל כמובן ההכפשות על אשתו. אגב, אישה מוצלחת מאוד על פי דרכה, העולה ברוב המדדים על רוב נשות ראשי הממשלה שקדמו לה... נתניהו מותקף אישית משום שהוא עולה בהרבה, מבחינה אישית, על כל שונאיו בתחום הפוליטי ובתחום התקשורתי, משום שהוא מפותח מהם ומשוכלל מהם. על כל ראשי הממשלה שקדמו לנתניהו יכלו העיתונאים, למשל, להתנשא בסמוי ובגלוי... ואילו בבנימין נתניהו התגשם מבחינת השמאל והתקשורת סיוט עמוק: בראש המחנה העממי יותר, החושב פחות כביכול, התייצב פתאום אדם העולה בליטוש האינטלקטואלי וההתנהגותי שלו על כל יריביו... ראש הממשלה הזה באמת לא מגיע לנו משום שהוא פשוט הרבה יותר טוב מאיתנו, הרבה יותר טוב ממה שמגיע לנו. צריך לקוות שלא נבחר לנו ראש ממשלה מהסוג שמגיע לנו".

מנחם בן, 2001, מחרה מחזיק אחרי עצמו: "המישור שבו התקשורת טעתה לגביו היה הטענה שהוא שקרן. הוא ממש לא שקרן, הוא איש ישר והגון. סיפרו על החמדנות שלו כביכול, על קמצנות שלו. לפני כמה שבועות בגלי צה"ל שאלו אותו אם זה לא נראה לו לא בסדר שעכשיו מקדמים את מכירות הספר שלו על המלחמה בטרור על חשבון ההרס בארצות הברית. בין השאר הוא אמר שכל הרווחים מהספר מיועדים לקרן לנפגעי טרור, אבל אף אחד לא שם לב לזה".

אני זוכר שדנקנר כתב שנתניהו אומר פיתרון, בקמץ בתי"ו, ולא פתרון, בשווא בתי". יוסי שריד אמר שמותר להגיד פתרון בשווא, ונתניהו אמר שמותר גם בקמץ ושהוא ראה את זה במילון. הלכו דנקנר ושריד ומצאו במילון אבן-שושן שמותר רק בשווא, ואז החליטו שנתניהו הוא שקרן. אני הלכתי ובדקתי ומצאתי במילון 'רב מילים' של שויקה שמופיעה גם המילה פיתרון בקמץ.

נתניהו בטח לא זכר באיזה מילון הוא ראה את המילה. אמנם נדמה לי שהוא אמר שהוא ראה את זה באבן-שושן, אבל הוא כנראה התבלבל, והמתנגדים לו אמרו, הנה, זו ההוכחה לשקרנות שלו. מאז כבר התגלה לגבי רבין איזה שקרן נוראי הוא היה בהסכמות הנסיגה שלו ואיזה שקרן נוראי היה ברק לקראת הסכם טאבה".

- ידוע שנפגשת עם נתניהו לשיחה של יותר מארבע שעות. האם במציאות הוא נראה טוב יותר מבטלוויזיה?

"הוא נראה טוב בטלויזיה והוא נראה טוב גם במציאות".

חבר הכנסת שטייניץ: "ארי שביט כתב מאמר על שנת שנאה, אבל לדעתי זו לא הייתה שנת שנאה, אלא חמש שנות שנאה. הייתי אומר שהיה פה תהליך של היסטריה המונית בברנז'ה התקשורתית כנגד איש אחד וכנגד המעגל הקרוב שלו, נגד אשתו, נגד אביגדור ליברמן, נגד יעקב נאמן, שהיה המינוי האישי היחיד של נתניהו".

תחנה 13 - 97' - נתניהו מתחיל להחזיר מלחמה לתקשורת אילן כפיר, ביוגרף ועיתונאי, מנסה לשמור על שאריות הכבוד של עמיתנו למקצוע: "בדרך ללשכת ראש הממשלה קרה לנתניהו דבר מוזר מאוד. הוא הרגיש שהוא השיג את היעד שלו, ומבחינתו כל הקשר שהיה לו עם התקשורת השתנה. הוא גם כעס, הוא הרגיש שהתקשורת הייתה פתוחה איתו לפני שהפך לראש ממשלה וקיימה איתו דיאלוג, ופתאום היא החלה לתקוף אותו על כל פעולה. כך נוצר נתק בינו ובין חלקים גדולים מהתקשורת. הוא חיבר את עצמו לחגי סגל ולעיתונאים ימנים אחרים, וניתק את עצמו מעיתונאים בעלי השקפת עולם פוליטית מרכזית. אפילו קריסטל, שיש לו קשר קרוב מאוד לראשי ממשלה, חש שנתניהו קצת מסוחרר מעצמו. היה תהליך שבו נתניהו חשב לעצמו, אני כבר לא צריך את התקשורת, עכשיו אני אקבע כללים חדשים. אני אנווט אותה כרצוני. וזה לא הלך".

ד"ר בן-אליעזר: "התקשורת התחנפה אל ביבי כל הזמן, ובעיקר בטלוויזיה. תראה כמה שהם היו אכזריים כלפי ברק בסוף דרכו. ביבי אמר שכל העיתונות שמאלנית, אבל התזה הזאת הייתה צריכה להפוך את המדינה לשמאלנית, ואני לא רואה את זה קורה. איש התקשורת אמנם לא מייצג את הפרופיל הממוצע. ההבדל בין ברק לביבי הוא שברק רץ עם האינטליגנציה שלו, באיזושהי התנשאות, ואילו ביבי אמר, אני בדיוק כמוכם, אבל אני גם הבחירה שלכם. בסופו של דבר אני חושב שהתקשורת הייתה כלי בידיו".

תחנה 14 - התקשורת הישראלית משתנה ללא הכר מקובל לחשוב שבנימין נתניהו הוא אחד המופיענים הטלוויזיונים הטובים בעולם. הררי מילים נכתבו על כישוריו התקשורתיים, והנה עוד כמה: חשמל. ניצוץ. קסם. וירטואוז. אין ספק שנתניהו חולל מהפכה בדרך שבה פוליטיקאים ישראלים מציגים את עצמם בפני התקשורת, ולו רק בכך שתמיד כיוון את הופעותיו לשעת שידורי מהדורת החדשות. אפשר לאבחן תסמיני נתניהו אצל ממשיכי דרכו דני נווה, יובל שטייניץ, ואפילו אצל מזכירתו לשעבר, רוחמה אברהם, שניפקה ציטוט תלוש של וינסטון צ'רצ'יל (הדמות הנערצת על ביבי) בראיון ל"ערב חדש" לפני כשנה, כשהודיעה על התמודדותה בפריימריז של הליכוד.

העובדה שברק טרח לצרף לכל הופעה טלוויזיונית שלו את רעייתו נאווה הייתה תוצאה ישירה של חשיפת שרה לעיני המצלמות. אפילו נאום הפרישה של ברק היה מרוץ פתטי וכושל בעקבות נאום המופת של נתניהו לאחר תבוסתו, כמו קריאות ה"תישאר" הצולעות של תומכיו. אבל עד כמה שזה עשוי להישמע מוזר, עושה רושם שהמושלמות של נתניהו הייתה גם בעוכריו משלב מסוים.

שטייניץ: "הטענות שנתניהו קוסם בתקשורת הן לא נכונות. יש לו הופעה טובה, אבל היא רחוקה מלהיות מושלמת, הייתי אומר אפילו שיש לו כשלים. הוא כאילו מושלם מדי. ההופעה שלו היא כל כך עגולה ומושלמת ורהוטה, הוא אף פעם לא מתבלבל, הוא לא חוזר על עצמו, עד כדי כך שבישראל הוא מאבד אמינות. לפעמים זה יוצר רושם של משחק. הציבור מצפה שהפוליטיקאי יתבלבל לפעמים ויעשה טעויות. בתקשורת האמריקנית רוצים הופעה מלוטשת ככל האפשר. בארץ רוצים סטנדרטים של צבר מחוספס. רבין היה כמעט עילג לשון, וזה הוסיף לאמינות שלו, שמדובר פה בבן אדם ולא בשחקן. הליטוש והרהיטות של נתניהו לעתים עובדים גם לרעתו".

גם דניאל דור מפקפק בתדמית הסופרמנית שהודבקה לבנימין נתניהו: "בשנים האחרונות התקשורת הישראלית עברה תהליך של מעבר לסאונדבייטס, וביבי הוא אמן גדול של הדברים האלה. אבל בעיניי שאלות של רייטינג הן פחות רלוונטיות לעומת שאלת התוכן. ביבי ידע לעבוד מול התקשורת כמו סטנדאפיסט. הוא ידע לשחק מצוין, לקרב ולהרחיק, לרדת ולהשתמש, ואני יודע שכל הזמן מדברים על התזות המקלוהניות האלה, של המדיום זה המסר וכו', ויש בו אספקט כזה. הוא ידע להשתמש בתקשורת, אבל אני חושב שגם המסר עצמו חשוב פה. ובזה הוא כשל. בשלב מסוים הוא גם הגזים בשקיפות של המניפולציות התקשורתיות שלו".

תחנה 15 - 99' - העימות עם איציק מרדכי, הנפילה אחד האירועים שמזוהים עם נפילתו של נתניהו הוא העימות הטלוויזיוני מול יצחק מרדכי, שהיה לשר הראשון בישראל שפוטר בשידור טלוויזיוני חי. נתניהו תקף את הכיסא הריק של ברק, שהבריז מהדיון, וכך חשף את עצמו לסנוקרות מצד מרדכי. אבל מעניין לציין שדווקא הטקטיקה ההתקפית של מרדכי נשענה על עקרונות מבית מדרשו של נתניהו.

בכל פעם שנתניהו שטח את טיעוניו פצח מרדכי בצחוק מלגלג, שסיגל לעצמו בשעות של אימונים עם אייל ארד. נתניהו, בדרך כלל דובר רהוט וכריזמטי, נאלם דום. המצלמה התרכזה בפניו גם בשעה שמרדכי דיבר, ותפסה אותו, אולי לראשונה, לא מוכן, מבולבל וקודר. למחרת נקבע בעיתונות כי נתניהו הפסיד למרדכי בנקודות, אם לא בנוק אאוט. כפיר: "מי שבנתה את הרב אמן התקשורתי הזה די שמחה לאידו במפלה שנחל מול איציק מרדכי בעימות. זה היה רגע של עריכת חשבונות בינו ובין התקשורת".

לדעתנו, אם יורשה, המפגש של ביבי עם יישום כה עילג (אם כי נחוש) של תורתו הוא שגרם לו תוגה ועצב כה כובשים עד שחדל מלתפקד כראוי. כאילו היה אמן מתוסכל.

תחנה 16 - 99' - נאום ה"הם מ-פ-ח-דים"

תריסר ימים לפני בחירות 99' התראיין נתניהו ברדיו לדב גילהר, וזכה ליחס קשה. כשנודע לו כי גילהר עומד לראיין את ברק איבד נתניהו את קור רוחו ואמר: "אתה תראיין את ברק באותה שמנוניות ורדרדה וחנפנות שאתם מראיינים תמיד את מועמדי השמאל". כשבוע אחר כך, בצעד חצי נואש, הסביר נתניהו בכנס בחירות למעריציו את הסיבה ליחס שהוא מקבל מהתקשורת: "הם מ-פ-ח-דים", אמר, וחזר ואמר, עד שכולם הצטרפו אליו במקהלה. בעיני כפיר הייתה זו נקודת ציון ביחסי נתניהו והתקשורת: "היחסים שלו עם התקשורת בסך הכול לא היו טובים בתקופת ראשות הממשלה. ועובדה שהיא גם זו שהביאה לנפילתו. כמו שהיא בנתה אותו ויצרה את הציפיות ממנו, היא זו ששידרה ראשונה את האכזבה ממנו. תסתכל על בן כספית, שבהתחלה דיבר על נתניהו בסופרלטיבים ובסוף הדרך פשוט רמס אותו. השיא היה בנאום של 'הם מפחדים', זה היה גט הכריתות שלו מהתקשורת. הוא ניסה באופן ישיר להסית כנגד התקשורת, ועשה מה שלא ברק ולא אחרים לא עשו, לא משנה עד כמה התקשורת התאכזרה אליהם".

אחת הביקורות השוליות שמופנות כלפי נתניהו היא שכתופעת לוואי לאופי התקשורתי שלו חל רידוד בשיח הציבורי, הן ביחס של התקשורת לאנשי ציבור והן בנוסח ההתבטאויות של אנשי הציבור עצמם, שעמדו לפתע מול הדרישות הקשוחות של עולם השואו ביזנס. מחיכוך טרנסג'נדראי אצל דן שילון עד תחתוני הטנגה של רענן כהן.

מתכונת ה"פופוליטיקה" פרחה בתקופת נתניהו, נתנה את הסחורה, הולידה חיקוי מהוקצע בערוץ 2, וגם חבר כנסת אחד. מהדורת החדשות של ערוץ 2, שמלכתחילה פנתה לכיוון הבידורי, הגיעה לשיאים שהיא לא מצליחה לשחזר, הן בתוצרת והן ברייטינג. תהליך זה הגיע לשיא בסוף כהונתו של ברק דווקא, כשהתקשורת, שהתרגלה לנעוץ את טלפיה במנהיגים, התגלתה כחצופה וחסרת רחמים. זכורה במיוחד ההתקפה של אילנה דיין על אהוד ברק באחד הראיונות האחרונים שנתן לפני מפלתו.

- נתניהו נעלב מהיחס שזכה לו מהתקשורת?

שטייניץ: "הוא לא אדם נורא רגיש. הייתה לו תרעומת, אבל לא טינה או עלבון נורא עמוק".

דניאל דור: "נוהגים לקחת תהליכים גדולים ולהטיח אותם בגורם אחד. אני לא חושב שביבי רידד, אלא מצא את עצמו במקום הנכון ובזמן הנכון. בכל הקשור להתקפות אישיות, אז קודם כול אנחנו לא רוצים שיתחייסו לראשי מדינות בעדינות יתרה, וחוץ מזה יש פה גם סבטקסט של שוביניזם, כי תמיד שומעים את הטענות האלו נגד אילנה דיין ושלי יחימוביץ' ואושרת קוטלר".

כפיר: "צריך לזכור שבמידה מסוימת נתניהו אכן נכנס לשדה תקשורת מנומנם. אנחנו מדברים על התקופה שראש הממשלה היה שמיר, והוא מעולם לא היה דמות תקשורתית יוצאת דופן. הוא מעולם לא הכיר בצורך לבנות יחסים טובים עם התקשורת. הוא ראה בזה יותר דבר מטריד ומיותר. אפשר לומר שמפגש עם שמיר לא היה הדבר הכי מרתק. נתניהו החדיר רוח חדשה, הוא רענן גם את התקשורת וגם את הפוליטיקה. אבל אני לא יודע אם הוא יצר רידוד".

תחנה 17 - עידן ברק שנת כהונתו הראשונה והכמעט אחרונה של אהוד ברק כראש הממשלה הטילה על התקשורת אפרוריות מרדימה. תחושת אנטי קליימקס חלחלה בקרב הכתבים הפוליטיים ותחקירני שעשועוני האקטואליה, שבתקופת ביבי התרבו כמו עם כבוש. נוצרה הרגשה שיותר ויותר צרכני תקשורת מקצועיים היו רוצים שביבי יממש את הבטחתו מליל התבוסה לחזור ולהושיע. בייחוד לאחר שמקסם הנורמליות שנמכר להמונים בתחילת כהונתו של ברק התרסק במרחץ דמים. ואכן, ברגע שנתניהו סימן, שלח תדרים כאילו יש איזושהי אפשרות שימלא את טופס המועמדות לראשות הממשלה, החלה אותה קרוסלה ישנה ומשומנת היטב לנוע מחדש, והפסיקה ברגע שהתברר שהבחירות שיתקיימו אינן לכנסת, ולכן הממשלה שתקום לא תוכל להוליך מהלכים מדיניים משמעותיים ותיפול בתוך חודשיים-שלושה. ביבי הוא עדיין הנפקד הכי נוכח במסיבמבה שלנו.

תחנה 18 - 2001 - נתניהו מאיים לשוב כפיר: "היום הוא כבר למד לקח, הוא לא מדבר יותר ברמה של 'הם מפחדים'. הוא בונה מערכת יחסים עם התקשורת כאילו לא היו יחסים קודם לכן. זה חשוב לו מאוד, ולכן בשנה האחרונה הוא משוחח הרבה עם עיתונאים. ביטוי לזה אתה רואה בכתיבה של אמנון דנקנר, שבעבר היה מבקר חריף של נתניהו, והיום ראיתי שהוא שופך עליו סופרלטיבים. אני לא יודע אם זה יצליח לו, אם הוא יוכל ליצור אמון מחודש. מה שכן, הוא בוודאות הולך על ראשות הממשלה. ואם הימרתי אז ששגריר ישראל באו"ם יהיה ראש ממשלה, אני יכול להמר היום בוודאות שהוא יהיה ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל".

בן-אליעזר: "הוא כל הזמן מאיים לחזור, וזה בלי שהוא צריך לעשות כלום. הופעה אחת שלו מחשמלת את הכול. הוא יכול לבוא פתאום כמו איזה דה גול טלוויזיוני, לתקוע איזו סכין קטנה בגב של אריק, וזה יוצר מעין קדימון להופעה הבאה שלו. מתי שביבי יגיד 'אני בא', יפרשו לו בתקשורת שטיח אדום ויצחצחו לו שיניים, כי תמיד יודעים שיהיה שואו. ביבי תמיד נותן את הסחורה.

אתם לא הייתם מראיינים את נתניהו עכשיו?"

- חבר הכנסת שטייניץ, בכל זאת, היה די כיף, הייתה פה דרמה לא קטנה. הלא כן?

"יכול להיות שהייתה פה דרמה טובה, אבל לטעמי היא הייתה יותר מדי עקובה מדם".