לשרה נתניהו יש אומץ לב

בסוף השבוע שעבר ניתן פסק הדין במשפט הדיבה, שניהלה שרה נתניהו נגד שלושה נתבעים: רשת שוקן, בעלי של המקומון הירושלמי "כל העיר"; כתבת העיתון, סיוון כהן; והעורך, יוסי כהן. הרקע לתביעה הוא קטע שפורסם במדור הרכילות במקומון, על ביקור של בני הזוג נתניהו במונטריאול, קנדה, לרגל הרצאות של ראש הממשלה לשעבר.

התביעה היתה על הקטעים בהם סופר שהגב' נתניהו קיבלה "מסאז'ים ופינוקים על חשבון המארחים. ונראה לכם שהיא הסתפקה בזה? כשהתעייפה שרה מהמסאז'ים, קפצה שרה נתניהו לחנות של המעצב היוקרתי פראדה, והשאירה שם כמה אלפי ירקרקים". בתור קינוח, פורסם קטע נוסף, על מתקינים של חברת "יס" שהגיעו לבית הזוג נתניהו, ו"שרהל'ה, שממש עכשיו רק סיימה לשפץ את הבית, פחדה על הרהיטים ושיגעה את המתקינים".

שופט בית משפט השלום בירושלים, נעם סולברג, כתב על הפרסומים הללו את הדברים הבאים: "מרבית רכיבי הפרסומים נשוא התובענה נמצאו משוללי יסוד; האמת נעדרת; תום הלב מן הנתבעים והלאה". השופט קבע כי הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בסך 90 אלף שקל, בתוספת השתתפות בשכ"ט עורך דין, בסך 20 אלף שקל.

האומץ להגיש תביעה

האנשים בכלל, ואנשי ציבור בפרט, חוששים מאוד מהגשת תביעות דיבה נגד אמצעי תקשורת. קודם כל, הם חוששים מ"נקמה" מצד אמצעי התקשורת הנתבע. האם חשש זה מוצדק? ובכן, רק בחלקו. בהחלט ישנם אמצעי תקשורת, במיוחד עיתונים, ובעיקר מקומונים, שעורכיהם כועסים על מי שמעז להגיש נגדם תביעת דיבה.

זהו אחד האבסורדים ביחסים שבין אמצעי תקשורת לבין הציבור. העיתון הוא זה שפוגע בתובע - לפעמים פגיעה קשה, ולעתים אנושה - אבל כאשר הנפגע מבקש להגן על עצמו, אזי הכתב והעורך, ולעתים קרובות גם בעלי העיתון, כועסים על מי שמעז לעשות זאת. הם לא כועסים על מוציא הדיבה, אלא על מי שנפגע ממנה. אם תבדקו, תמצאו שישנם עתונאים שחוייבו כמה פעמים על הוצאת דיבה, והם משגשגים בעתוניהם.

אלא מה? העניין הוא שמצבו של הנפגע לא יהיה טוב יותר, אם יפחד להגיש את התביעה. כלומר, מרבית הסיכויים שאמצעי התקשורת שפגע בו פעם אחת, על לא עוול בכפו, יחזור לעשות זאת. במיוחד כאשר אותו אמצעי תקשורת נוכח לדעת שאין כל תגובה על הדיבה שהוציא מהצד הנפגע. חוסר התגובה מתפרש כחולשה, והופך את הנפגע למטרה שאפשר להמשיך לפגוע בה ללא חשש.

שרה נתניהו בהחלט ראויה להערכה על אומץ הלב שהפגינה, כאשר הגישה את התביעה. אין ספק שעכשיו, כאשר הוכיחה שאינה מוכנה להבליג, יחשבו אמצעי התקשורת פעמיים ושלוש לפני שיפגעו בה ללא הצדקה וללא ביסוס עובדתי (להבדיל, כמובן, מביקורת עניינית, המבוססת על עובדות שנבדקו ונמצאו נכונות).

הנזק

הנזק שפרסום לשון הרע על אדם גורם הוא עצום, מבלי שניתן יהיה לאמוד אותו. אין הרבה דברים נוראים יותר לאדם מאשר לקרוא בעיתון השמצות והכפשות ,עליו כאשר אלו אינן נכונות. קודם כל, יש כעס על כך שעיתון, או אמצעי תקשורת אחר, מעז לפגוע בשם הטוב ללא הצדקה עובדתית או עניינית. לאחר מכן באה הבושה. את הדברים קוראים גם בני המשפחה הקרובים - הורים, בת זוג, ילדים - וגם חברים אישיים וחברים לעבודה. היום בו מתפרסמים דברי דיבה פוגעים על אדם, הוא יום בו הוא מתקשה לצאת לרחוב, לראות אנשים ולהיראות על ידם.

לא משנה מה יאמרו או יסבירו, תמיד יראו הנפגעים בעיני האנשים את המבט המפקפק: "אין עשן בלי אש", וגם, "הרי לא ייתכן שעיתון יכתוב את הדברים סתם ככה". למרות שבמציאות יש עשן בלי אש. למעשה, היום יש בתקשורת לא פחות, ואולי יותר, עשן מאשר אש. וכן, בהחלט, יש אמצעי תקשורת שמפרסמים לפעמים דברי הכפשה שקריים, "סתם ככה", ולעתים גם במזיד.

אנשים החוששים להגיש תביעה כדי להגן על שמם הטוב, בדרך כלל מצדיקים זאת עם האמירה שממילא "מחר עוטפים דגים עם העיתון". כן, זה נכון, הרבה עיתונים משמשים לעטיפת דגים ולדברים אחרים, או סתם נזרקים. אבל העיתון לא נעלם. הוא הולך לארכיון, היום לארכיון הממוחשב. ויום אחד, כאשר ירצו שוב להתייחס אל האדם הנפגע, ישלפו את החומר מהמחשב או מהארכיון, ויחזרו על דברי הדיבה - מכיוון שלא הוכחו ככאלה.

וקיים הנזק הבלתי נראה. נניח שיום אחד יגיש הנפגע את מועמדותו לתפקיד כלשהו. מישהו ייזכר בהכפשות שפורסמו נגד המועמד, שיטען כי היו לא נכונות. ברוב המקרים, ההתייחסות היא כזאת: יכול להיות שהדברים שפורסמו היו לא נכונים, אבל מכל מקום, למה אני צריך להסתכן עם אדם שכך נכתב עליו, כאשר אפשר לקחת במקומו אדם שלא פורסמו עליו דברים שליליים?

האם כמה עשרות אלפי שקלים יכולים לפצות אדם על הנזקים והסבל הללו? הרי זו ממש בדיחה. זה אפילו לא מכסה את הוצאות המשפט. זה גם לא גורם להרתעה מפני פרסומי דיבה בעתיד, כי הסכומים האלה לא מתחילים אפילו לגרד את כיסי הבעלים, וחלקם אף מבוטח נגד תביעות כאלה. בהחלט הגיע הזמן לאמץ את הסכומים הגבוהים הנפסקים במדינות אחרות. לא כדי להעניש את אמצעי התקשורת, אלא כדי להכריח אותם להיות הגונים ואמינים יותר.

החוצפה

אחת הטענות של אמצעי התקשורת נגד תביעות דיבה נגדם, היא "פגיעה בחופש הביטוי". משמעותה המעשית של טענה זו היא כי לנו, אמצעי התקשורת, מותר לפרסם שקרים מכפישים - בעוד שלכם, הציבור הנפגע משקרים אלה, אסור לתבוע את עלבונכם, ובוודאי לא פיצוי על הנזק שגרמנו לכם.

בהתאם לקו המחשבה הזה, נמנעים אמצעי תקשורת, רובם ככולם, להתנצל על דברי לשון הרע שפרסמו. במשפט של נתניהו, השופט עמד על כך כאשר כתב: "ניהול המשפט, במקום פרסום תיקון או הכחשה, בין לפני המשפט ובין במהלכו, הוסיף נופך של חומרה". רוצה לומר - הרי אתם, הנתבעים, כבר ידעתם לפני תחילת המשפט, בוודאי במהלכו, כי לדברים הפוגעים שפרסמתם אין תשתית עובדתית. ואם לא ידעתם, הרי שהייתם צריכים לדעת. למה לא עשיתם את הדבר ההגון ופרסמתם התנצלות, כפי שהתבקשתם על ידי התובעת, ובכך היה נמנע המשפט?

ובאמת מדוע? הרושם הוא שלאמצעי תקשורת, רובם ככולם, יש אסטרטגיה המיועדת להתיש את תובעי הדיבה. לסחוב אותם לבית המשפט ולגרום להם להוצאות כספיות, עד שיתעייפו או עד שאחרים יראו וייראו. במקביל, שולטות ההתנשאות והיוהרה, המקשות במקרים רבים על עורכים ועל בעלי עיתונים להתנצל על פגיעתם הרעה. לעיתים, גם כאשר הם כבר עושים זאת, הדבר נעשה בשפה רפה, כ"הבהרה". כל-כך קשה להם, לעיתונאים רבים, המילה "התנצלות".

לכן, מי שמגיש תביעת דיבה נגד אמצעי תקשורת, אינו פוגע בחופש הביטוי אלא בחופש הדיבה.

הרכילות

בית המשפט קבע כי "יש להביא בחשבון את אופיו של (מדור הרכילות)... מדובר בז'ארגון מיוחד, קליל, ובו קורטוב של הומור וקצת פלפל". האומנם? יכול להיות שהגיע הזמן להעריך מחדש את היחס הסלחני אל מדורי רכילות, ואל כתיבה רכילותית בכלל. קודם כל, פגיעתה של דיבה המתפרסמת במדור רכילות איננה קשה פחות מדיבה המתפרסמת בעמודי החדשות או המאמרים. אולי אפילו יותר, מכיוון שמדובר במדורים פופולריים למדי.

חוץ מזה, כבר היום קשה להבדיל בין מידע רכילותי לבין מידע חדשותי. העובדה שלאורלי ויינרמן סגרו את המים בגלל אי-תשלום חוב, התפרסמה השבוע לא במדור רכילות, אלא בהבלטה רבה בעמודי החדשות. שלא לדבר על הסאגה של משפחת פנינה רוזנבלום: היא שוקלת להתגרש, היא החליטה לא להתגרש, היא התגרשה, ולאחרונה היא נישאת מחדש לגרוש שלה. הכל בתוך כמה שבועות, כאשר כל ידיעה מתפרסמת בעמודי החדשות הראשונים, ובהרחבה מרובה. אז מה ההבדל בין רכילות לבין ידיעה חדשותית?

את שרה נתניהו ייצגו עורכי הדין דוד שמרון ומיכאל ראבילו. את רשת שוקן ואח' ייצגו עורכי הדין זאב ליאונד ואלון נדב.