הוא עוד ישוב

הידיעות על מותו של הקיבוץ היו מוקדמות מדי, כך מאמינים יותר ויותר אנשים בתנועה הקיבוצית. לאחר שאחת היצירות המקוריות של התנועה הציונית כבר זכתה למספדים, החלה בשנים האחרונות תנועה הפוכה: בני קיבוץ שעזבו, ועכשיו חוזרים הביתה. אין זה התקף נטורליזם או גל של חזרה לאספסת. עיקר הקסם של הקיבוץ הוא תהליך בחיתוליו של שיוך דירות לחברים, שקורץ כחלום נדל"ני חדש, אח לחלומות ההתעשרות והבעלות של בני המושבים. אבל גם תהליכי השינוי שעברו הקיבוצים עצמם, וגם הגעגועים לנוף ילדות, משחקים תפקיד לא מבוטל בהחלטה.

בסטטיסטיקה הקיבוצית מציינים בסיפוק שבמהלך חמש השנים האחרונות חזרו לקיבוצים 2,860 צעירים עד גיל 35, מתוכם כ-1,300 התקבלו לחברות מלאה בחצי השנה האחרונה. אמנם אי-אפשר להגדיר זאת נהירה המונית, אך לעומת שנות ה-90, שבהן עזבו את הקיבוצים כ-20 אלף חברים, רבע מכלל התנועה, הרי שמדובר כאן בקצת יותר מזרזיף חסר משמעות.

"אין ספק שיש כאן שינוי מגמה", אומרת ראש מחלקת צעירים בתנועה הקיבוצית וחברת קיבוץ מזרע, עינת נעמן. "הקיבוצים משתנים, ומאפשרים לחברים עצמאות כלכלית ואפשרות גדולה יותר לשלוט בחייהם. צעיר החוזר לקיבוץ מקבל מגורים, מקבל עצמאות תעסוקתית, מקבל צורה מסוימת של חיי שיתוף וקהילה, והכי חשוב — הוא לא צריך לחשוש מכך שיבוא יום ונטל האחריות על הטיפול במבוגרים ייפול על כתפיו".

רביב הרוש, 36, יליד שריד, עזב את הקיבוץ ב-1989, שנה אחרי השירות הצבאי. אחרי טיול בארצות-הברית ובאירופה עבר לגור בעיר ועבד כשכיר. אחר-כך פתח עסק עצמאי להובלה, והתגורר יחד עם אשתו, ענת, בבית שכור במושב נהלל.

לפני שנתיים וחצי החליטו רביב וענת לחזור לקיבוץ, יחד עם קבוצה של עוד מספר חברים מאותה שכבת גיל. הקיבוץ אומנם לא הבטיח דבר, אבל ריח השינוי כבר נישא באוויר. כיום הוא עובד כמשווק של המפעל הקיבוצי. ענת עובדת ברפת.

"הקיבוץ הולך ומשתנה, ולשמחתי, רוב הדברים שהפריעו לי, ובראשם השכר השווה לכולם, הולכים ונעלמים", אומר הרוש. "אני מקווה שבתוך זמן גם קיבוץ שריד ישנה את שיטת התגמול שלו, וילך לכיוון של מתן בונוסים על השקעה בעבודה. אומנם לא מדובר אצלנו על שכר דיפרנציאלי, כמו בקיבוצים אחרים, אבל בהחלט יהיה עידוד לעבודה".

אתה באמת מאמין שהשינוי יקרה?

"אם הקיבוץ לא יחליט שהוא הולך לקראת מהלכים קיצוניים, הבנקים יחליטו בשבילו. השיטה הקיבוצית גורמת לכך שאנשים לא משקיעים בעבודה, ולכן הפריון כל-כך נמוך. לקיבוצניק שיודע שיקבל שכר, בין אם יעבוד הרבה ובין אם יעבוד הרבה פחות, אין שום מוטיבציה להשקיע 18 שעות-עבודה ביום. לכן הקיבוצים הגיעו לאן שהגיעו.

"מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מלמדים שעלות אחזקת חבר קיבוץ היא למעלה מ-8,000 שקל לחודש, זאת בשעה שהתפוקה הממוצעת של רוב החברים היא 4,500 שקל לחודש. הפער הזה יוצר גירעון אדיר, שצריך לחשוב איך לכסות אותו.

"אם הקיבוצים לא יבינו ששום דבר לא ממריץ חוץ מכסף, ולא יתחילו לתגמל בהתאם, הם יתמוטטו זה אחרי זה. עובדה שכבר כיום עמדות-המפתח בתנועה הקיבוצית תפוסות על-ידי שכירים, כי הקיבוצניקים לא רוצים להשקיע".

אבל העובדה שחזרת מעידה על אופטימיות.

"אני מאמין שבתוך חמש שנים יקרה משהו. יחד איתי חזרו לקיבוץ עוד שבע משפחות, ואני משוכנע שרובן חושבות כמוני".

אולי חזרתם גם כי קשה בחוץ?

"לא היה לי קשה יותר בחוץ. רמת הקושי נשארה אותו דבר. באופן כללי, רמת-החיים שלנו נשארה אותה רמה. הסתדרתי עם המשכורת בחוץ, ואני מסתדר גם כאן. יש לי מכונית חמישה ימים בשבוע, ואם אני רוצה את המכונית לסוף שבוע אני צריך להזמין מראש. יש אנשים בקיבוץ שמחזיקים מכונית פרטית".

אם כך, למה בכל-זאת לחזור?

"אני חושב שזה מפני שאני אוהב את צורת החיים בקיבוץ. בעיר אי-אפשר להחזיק סוס, ולי יש שלושה סוסים, וגם ארבעה כלבים, ובכלל — אני אוהב שהילדים יכולים להסתובב בחוץ בלי שאצטרך לדאוג יותר מדי".

תבנית נוף ילדות

"בסדנאות שאנחנו עורכים לצעירים המועמדים לחזור לקיבוץ אנחנו מבקשים מהם לדמיין את המקום שבו היו רוצים לגור", אומרת נעמן. "להפתעתנו, גילינו שברוב המקרים מפנטזים עוזבי קיבוץ על נוף שדומה מאוד לנופו של הקיבוץ שבו גדלו. קיבוצניקים שגדלו בגליל מדברים על הרים, ומי שגדל בנגב מתרפק על נוף המדבר. יתר על כן, במקרים רבים אנחנו מגלים שקיבוצניקים עוזבים גרים בקרבת הקיבוץ, בערים שכנות או ביישובים סמוכים. כיום, לאור השינויים שעוברת התנועה הקיבוצית, הם יכולים סוף-סוף להגשים את הפנטזיה ולחזור הביתה. ברגע שהקיבוץ מאפשר עצמאות, אך גם שותפות קהילתית, חברתית ותרבותית, נפתח חלון הזדמנויות להתחברות חדשה לרעיון הקיבוצי".

לדעת נעמן, בקיבוצים רבים עצם הרעיון להחזיר את הצעירים הביתה מבטא את ראשיתו של השינוי. המבוגרים מתחילים לדאוג לימי זקנתם, ואז הם חושבים איך להחזיר את הבנים והבנות הביתה. "אני יכולה לומר שרבים מבין אלה שעזבו לפני חמש ועשר שנים, גם אם הם חיים בתל-אביב ונהנים מהכנסה סבירה, נשארים תמיד עם עין פקוחה לכיוון מה שקורה בקיבוץ".

אולי הכול כי בחוץ נהיה פתאום קשה יותר מאשר בעבר?

"בכל מקרה הקיבוצים לא מקבלים אנשים שלא מסוגלים לפרנס את עצמם, לכן הקיבוץ הוא לא פתרון למצוקת המצב הכלכלי. יחד עם זאת, המצב הכלכלי מקשה לעזוב את הקיבוץ. עובדה זו משאירה צעירים רבים בבית, כשהם בוחרים במסלול המאפשר להם עבודה ולימודים. בקיבוץ, כמו בכל מקום, אם אחד עוזב הוא גורר אחריו גל של עוזבים. אם כמה חוזרים, בני הקבוצה שלו נוטים להצטרף".

הוא יבנה לי בית

אבל עם כל הכבוד לחיי השיתוף והקהילה, קסמו החדש של הקיבוץ נובע במידה רבה מתהליך שיוך הדירות, שעיקרו העברת הזכויות בדירה ובמגרש מן הקיבוץ אל החבר. הקיבוץ מצהיר על יום קובע, ועם רשימת החברים הנכונה לאותו היום, הוא פונה למינהל ומבקש להעביר את הבתים על שם החברים. שיטת היום הקובע ממריצה רבים לחזור הביתה (ראו מסגרת).

"המטרות המוגדרות של תהליך שיוך הדירות ושל מודל ההתפרנסות הן להפוך את הקיבוץ למקום אטרקטיבי, שיאפשר את שובם של הבנים הביתה", אומר היועץ המשפטי של התק"מ, צפריר בן-אור, המרכז את מטה שיוך הדירות ובעצמו חבר קיבוץ גבעת-חיים איחוד. "חגי משק רבים בהתיישבות הוקדשו במיוחד למטרה זו. אני יודע שקיבוצים כגון געתון, כפר-הנשיא ונאות-מרדכי הזמינו את כל הבנים העוזבים לחג המשק, במטרה לעניין אותם לשוב בחזרה. ההשתתפות היתה מסיבית".

מה בעצם מציע הקיבוץ?

"אנחנו מציעים כיום מגרש, בית ומודל התפרנסות שעיקרו שהחבר אומנם מכניס את כל משכורתו לקיבוץ, אך מקבל את רובה בחזרה, כאשר הוא מפריש חלק ממנה לפנסיה של הוותיקים, לחינוך, לבריאות ולסיעוד. כל קיבוץ יכול להחליט איזה סוג הפרטה הוא מבצע, מה יהיה כלול בחשבון ומה לא".

דוגמה בולטת לקיבוץ שהשיוך הציל אותו הוא מסדה, שעמד על סף התפרקות. קיבוץ מסדה, שבימיו הטובים מנה 230 חברים, ירד בשיא השפל ל-105 חברים בלבד, מתוכם שליש בגילאי 85—90. הענף המשגשג ביותר בקיבוץ היה השכרת כ-80 הדירות של אלה שנטשו את הקיבוץ בזעם.

אחד מאותם עוזבים זועמים היה מוטי טולדנו, 43, שגדל בקיבוץ כילד-חוץ לאחר שאביו נשלח לעבוד באיראן. אחרי הצבא חזר לקיבוץ, ושם גם הכיר את אשתו השבדית, אניקה כריסטינה. ב-1989 עזב. "הקיבוץ סבל אז", הוא משחזר, "מאווירה חברתית עכורה שהסיבות לה היו המצב הכלכלי הקשה, אך גם מתיחות קשה בין החברים על רקע סכסוכים ואינטריגות ששורשיהם עוד בתקופת המייסדים. עד שהחלטנו שנמאס לנו".

מי שאחראי במידה רבה לפריחה המחודשת של מסדה הוא מנהל הקהילה, ניר מנצר. הוא זה שהביא לקיבוץ את מודל המשכורת המתחשבת גם בוותק, ובמקביל הוביל מהלך של הפרטה ושיוך דירות, שהחזיר את הבנים לקיבוץ. את אופציית התושבות לא הציעו כלל. "פחדנו שאם ניתן אפשרות לבחור בין חברות לבין תושבות", הוא אומר, "רבים יעדיפו להיות תושבים". הפיתוי פעל את פעולתו, ובסך-הכול קלט הקיבוץ 140 חברים חדשים.

יש מספיק עבודה באזור לכל השבים?

"מדובר בעיקר בהתמודדות אזורית. יש בסביבה מפעלים אזוריים, מכללות, ועוד אפשרויות רבות אחרות. כשאלה מחפשים עובדים, הם מפרסמים תחילה בקיבוצים, ואחר-כך יוצאים החוצה".

חזרנו כך

הבה נשוב אל הזוג טולדנו. הם נסעו לשבדיה, מוטי עבד בחווה חקלאית ולמד שבדית, אחר-כך ניהל מאפייה והשלים לימודי בגרות. אניקה עשתה תואר שני באנגלית. שמונה שנים חיו בשבדיה, בכפר קטן בין שני אגמים גדולים, בחלק הדרומי של המדינה, עד שיום אחד הודיע מוטי שחוזרים.

"תמיד רצינו לגור בצפון, וכשבאה ההצעה ממסדה לא סירבנו", אומר טולדנו. "במשך שנה וחצי היינו במעמד של מועמדים, עד שהתקבלנו לחברות, ואפילו זכינו בבית הקיצוני של הקיבוץ, שעליו חלמנו עוד בשבדיה". אניקה מלמדת אנגלית במכללות האזור, מוטי אחראי על התיירות באזור.

מה שקסם להם יותר מכול הוא השיטה החדשה שהוכנסה לקיבוץ מסדה, שלפיה קיבלו החברים שכר דיפרנציאלי. מראשית אפריל 2003 תעבור השיטה שינוי נוסף, כך שהחברים ישלמו מס-קהילה פרוגרסיבי, באופן שמי שמרוויח יותר משלם מס גבוה יותר. טולדנו משער שיצטרך לשלם בין 800 ל-900 שקל בחודש למס-הקהילה, ו"בשנים קשות אולי יבקשו מאיתנו קצת יותר".

איך אתה מגדיר את מסדה של היום?

"אנחנו עדיין קיבוץ, למרות שכמעט כבר אין שום דבר משותף".

במה שונים החיים שלכם לעומת החיים ביישוב קהילתי?

"קשה לומר. ההפרטה המלאה תיכנס רק במהלך אפריל 2003. אני חושב שנחיה חיים 'עירוניים' בנוף של הקיבוץ, אבל עם אחריות קלה על הוותיקים".

אם אין הבדל כל-כך גדול בין מסדה למקום אחר, אז מדוע דווקא הקיבוץ?

"אני קשור למקום. בכל מקום אחר שבו חייתי, לא הרגשתי בבית".

עוד חוזר הוא רמי רבינוביץ', 35, שנולד במסדה, שהה שנתיים בחו"ל, אחר-כך עבד בקיבוץ אחר, וחזר. בקיבוץ היה במעמד מסלול צעירים, שכר דירה מהקיבוץ בשכר-דירה נמוך, עבד בענף גידולי-השדה, וקיבל משכורת. אשתו עובדת בבית-הקשיש. ב-28 בינואר, ולרגל קביעת התאריך הקובע לשיוך דירות, עבר למעמד חבר יחד עם עוד 40 צעירים.

מעתה תתחייב להפריש חלק מהשכר לקיבוץ. זה כדאי?

"ברגע שהלכו לתהליך שיוך דירות, לא נתנו לנו אופציה להמשיך במסלול צעירים. יחד עם זאת, על-פי החשבון הכלכלי שלי, כרגע כדאי יותר להיות חבר, למרות שבינתיים הכול מאוד נזיל ובלתי ברור. בנוסף, עשיתי לעצמי את החשבון שאני אוהב את איכות החיים בקיבוץ, יש לי כאן כמה חברים, ואחרי השינוי שהקיבוץ יעבור הוא יהפוך למקום שטוב לחיות בו".

הבה נישאר ידידים

ויש גם יוצאי קיבוץ שלא מוכנים לחזור ולהיות חברים בו. חגית אוסקר, 34, ילידת קיבוץ אילון, ובת לאחת המשפחות הגדולות והוותיקות בקיבוץ, עזבה את המשק יחד עם בעלה משה לפני חמש שנים וחצי, ושבה אליו לפני שנתיים, הפעם במעמד תושבת. משה מועסק במפעל שף הים בתפקיד מנהל אבטחת איכות. חגית מלמדת בחטיבת-הביניים של המוסד החינוכי.

"לפני שעזבנו, ביקשנו להיות תושבים, לשכור דירה, ולשלם שכר-דירה, אבל אז כולם הסתכלו עלינו כעל חייזרים", אומרת אוסקר. "אני חושבת שפשוט לא ידעו איך לאכול אותנו. מאחר שלא אישרו לנו להישאר, עברנו לגור בקיבוץ מצובה השכן כתושבים, כי רצינו להיות קרובים למשפחה ולחברים בקיבוץ. לפני שנתיים הקיבוץ פנה אלינו והציע לנו לחזור".

מה לדעתך גרם לשינוי בגישת הקיבוץ?

"קיבוץ הוא ארגון, וכמו רוב הארגונים הוא משתנה לאט. כשאנחנו ביקשנו להיות תושבים, נתקלנו בסירוב מוחלט. עם הזמן, אחרי שחברים נוספים ביקשו לעבור סטטוס, ואחרי שצעירים רבים עזבו, כנראה היה מי שהתחיל לחשוב שאולי כדאי לשקול את האופציה לאפשר לבנים לחזור. אני מתארת לעצמי שאנשים בקיבוץ אמרו לעצמם שאם ממילא הקיבוץ מתחיל להתרוקן, וממילא משכירים בתים לתושבים, מדוע לא לקבל בחזרה את בני-הקיבוץ, שאותם לפחות מכירים כולם.

"היום אנחנו משלמים שכר-דירה, מים, חשמל וארנונה, וגרים בדירה מצוינת. במקביל אנחנו בונים בית בשכונת ההרחבה של הקיבוץ".

איזו זיקה תהיה לשכונת ההרחבה לקיבוץ?

"אני מאמינה שבסופו של דבר תוקם אגודה משותפת של ההרחבה עם היישוב הקיים. משמעות הדבר היא שהילדים שלי ילמדו במערכת החינוך הקיבוצית, דבר שחשוב לי מאוד".

למה לא להתקבל לחברות?

"הקיבוץ החליט שהוא לא קולט חברים חדשים עד לרגע שיחליט לאן פניו מועדות. במקביל, אני גם לא רוצה להיות חברת קיבוץ — לא לטוב ולא לרע. החלטנו שזה לא מתאים לנו, מכל מיני סיבות".

זה לא מכעיס אותך שפתאום, דווקא על רקע שיוך הדירות, לא מקבלים חברים חדשים?

"מבחינתי זה בסדר. אני לא רוצה להתחלק איתם במסים, ולכן לא דורשת שישתפו אותי בשיוך דירות. אני לא כועסת היום, בדיוק כמו שלא כעסתי כשלא הסכימו לקבל אותי לתושבות".

אם הרחבה, אז למה בעצם באילון, כל-כך קרוב לתותחי החיזבאללה, ולא במקום מסוכן פחות?

"אני אוהבת את המקום, אני אוהבת את הנוף, אני רוצה להיות קרובה למשפחה שלי, וכל העבר שלי פה. גדלתי בקיבוץ, וכאן הבית שלי. בהשוואה לעבר, אני יכולה לומר שהאזור שקט מאוד, כאשר רוב הסיכון נמצא דווקא בתל-אביב. אני זוכרת חופשות קיץ שלמות שבהן ישבנו במקלטים, וגם זה כבר לא מפחיד אותי. בנוסף, מערכת החינוך כאן מצוינת, וזה מאוד חשוב לי. אני מאמינה שהקיבוץ הוא מקום נהדר לגדל בו ילדים".

היכן בכל-זאת השוני בין חברות בקיבוץ ומגורים בהרחבה?

"אני שומעת על הצרות של הקיבוץ, ואני לא חלק מזה. אני משלמת בעבור שירותים, ולא חייבת שום דבר לאף אחד. אני חושבת שזה המעמד הטוב ביותר האפשרי".

היכן לדעתך טעה הקיבוץ?

"לדעתי עיקר הטעות נעוץ בעובדה שהקיבוץ לא השכיל להשתנות יחד עם השינוי שעברה המדינה. אם היינו משתנים בזמן, אולי לא היינו מגיעים לשבר כה עמוק. אילון היה פעם קיבוץ עשיר, שנקלע לחובות. עם ההסתבכות הכלכלית בא גם השבר החברתי, וממנו אי-אפשר היה כבר להתאושש".

"הבג"ץ עשה איתנו חסד"

קיבוצים שכבר ביצעו הרחבה, ביצעו. אבל ביצוע הרחבות נוספות מוגבל עכשיו הרבה יותר. "בסוף שנות ה-90 תכננו קיבוצים רבים לבנות שכונה קהילתית בסמוך לקיבוץ, בנפרד מהאגודה החקלאית", אומר בן-אור, "כך שהתושבים החדשים יגורו בשכונה מוניציפלית השוכרת שירותים מהקיבוץ. מגרשים אלה הוצאו לבנים, אך גם לשאר הציבור שביקש להתגורר בשכונה קהילתית". בבסיס התוכניות הללו עמדה בעיקר החלטה 737 של מועצת מקרקעי ישראל, שבינתיים בוטלה בעקבות בג"ץ הקרקעות החקלאיות.

"מהר מאוד התברר שזה רעיון רע מאוד, בעיקר על רקע מקרים שבהם התגלעו מתחים בין הקיבוץ לבין השכונה הקהילתית. קיבוץ שעלבים הקים שכונה בעבור בוגרי הישיבה, אבל חילוקי-הדעות וניגוד האינטרסים בין השכונה לבין הקיבוץ הביאו בסופו של דבר לכך שהקיבוץ פנה למשרד הפנים כדי שיחליט מה לעשות בשכונה. אני חושב שכל חשיבה ארגונית נורמלית צריכה לשלול קיום שני ועדים ביישוב אחד.

"לנסיגה מרעיון השכונה הקהילתית תרמה גם ההבנה שמוטב לייעד את המגרשים למטרת התחזקות פנימית של הקיבוץ, וכדי לאפשר לבנים לחזור הביתה. רבים בתנועה הקיבוצית אולי לא יסכימו איתי, אבל לדעתי הבג"ץ עשה חסד עם התנועה הקיבוצית, שכן עצירת התוכניות (המאפשרות שכונות מוניציפיליות, ד' ט') נתנה לנו אפשרות להתפתח מהפנים החוצה ולא להיפך. אומנם אנחנו מנהלים כיום ויכוח עם המינהל על שיעור ההיוון, אך שום דבר כבר לא יכול לעצור את התהליך".

יש קיבוצים שכבר סיימו את תהליך השיוך?

"רוב ההסכמים, לפי שעה, נחתמו בין המינהל לבין מושבים שיתופיים. להערכתי, במהלך 2003 בין חמישה ל-15 קיבוצים מתוך 270 יפנו את חבריהם לחתום על הסכמים עם המינהל. האחרים יתחילו את התהליך בזמן זה. קיבוץ שמתחיל בתהליך שיוך הדירות משדר לבניו שכדאי להם לחזור, והבנים החוזרים מאיצים את התהליך עוד יותר".

כמה זה יעלה לפרט להיות חבר בקיבוץ במתכונתו החדשה?

"אין ספק שיהיה לכך מחיר, שצריך לשקול אותו ברצינות. אני מאמין שאנשים מוכנים לשלם מכספם בעבור פנסיה כשל הוריהם, אך באותה מידה הם לא רוצים להרגיש מרומים על-ידי שיטה טוטליטרית, שבה הם חשים שהם נותנים הרבה ומקבלים מעט מאוד בתמורה. בקיבוץ של פעם, מי שידע לדרוש קיבל בלי שום פרופורציה לאחרים. השיטה החדשה דוגלת בשקיפות, בשכר הולם בעבור עבודה, אך יחד עם זאת בערבות הדדית שווה לכול".

מתי להערכתך יושלם התהליך?

"כשמערכת תקועה כל-כך הרבה זמן, התיקון הוא ממושך. לפי שעה ניתן לומר שהעזיבה המסיבית נבלמה ויש תנועה של חזרה הביתה. מדובר בתהליך שיתמשך עוד מספר שנים, כשכל קיבוץ פועל בקצב שלו בהתאם לנכונות של חבריו לבצע שינויים".

במבט לאחור, היכן היה הכשל הגדול של התנועה?

"בניגוד לסוף שנות ה-70, שבהן הקיבוץ הגיב יפה לדרישה ללינה משפחתית, ומנע משבר חמור — בשנות ה-90 הוא 'נתקע' כי התקשה להתאים את עצמו למציאות המשתנה. הוא נכשל בהבנת הצורך בשינוי נוסף, שעיקרו יותר אינדיבידואליזם. איחרנו בפאזה, ועכשיו מתקנים. הבן שלי כיום בן 17, ואני רוצה לעשות הכול כדי שעם תום שירותו הצבאי הוא יוכל לשקול ברצינות את השאלה האם לחזור לקיבוץ. אשתי, שהיא לא ילידת גבעת-חיים, אומרת שקיבוץ זה מקום שחבריו שואלים את עצמם בכל 10 שנים לאן פניהם מועדות. אין ספק שלהיות קיבוצניק זו מטלה קשה".

יישוב ושמו קיבוץ

כאשר ח"כ חיים אורון, חבר קיבוץ להב, חושב על פני הקיבוץ העתידיים, הוא מעריך שלצד קיבוצים שיישארו במתכונתם יהיו קיבוצים שיפתחו שתי קהילות — קיבוץ מלא ולצדו שכונת הרחבה, שתושביה מהווים חלק מהקהילה לצורך תרבות, חגים וקיום חלק מהמוסדות הפנימיים; והוא חושב שיהיה מודל נוסף: "יישובים שאומנם ייקראו קיבוץ, אך חוץ מזה לא יהיה בהם דבר שיזכיר את הקיבוץ של פעם. אני מאמין גם שהמציאות תיצור הרבה דגמי-ביניים".

מה להערכתך יכתיב את צורת הקיבוץ החדש?

"נכון שמשבר כלכלי עמוק הפך בקיבוצים רבים למשבר חברתי, ועקב כך נחלשו הכוחות לקיים חברה שיתופית, אבל אני לא יכול לומר שכל הקיבוצים החזקים, שהוכיחו איתנות כלכלית, יישארו שיתופיים, וכל החלשים לא יהיו שיתופיים. לדעתי, התהליכים של ירידת הסולידריות שפעלו על החברה הישראלית השפיעו גם על התנועה הקיבוצית, ועדיין, גם כיום, בקיבוץ הכי פחות שיתופי, יש יותר סולידריות מאשר בכל מקום אחר בעולם. לצערי, היא לא מספיקה כדי לקיים שיתוף".

מה קורה בקיבוץ שלך?

"כיוון שאנחנו קיבוץ צעיר, אצלנו לא קיימת תופעה של חזרת בנים. אצלנו יש קבוצה גדולה של בנים בשלב-הביניים, רובם לומדים או עובדים בחוץ ומחכים לראות מה יקרה. יחד עם זאת, אני יודע שבשנה האחרונה יש יותר פניות של משפחות עירוניות להצטרף לקיבוץ. להערכתי, כפועל יוצא של המצב הכלכלי, חלקם נענים בשלילה בשל היעדר מקום מגורים".

אם בקיבוצים היו יותר דירות, להערכתך הן היו מתמלאות?

"בהחלט. הבעיה היא שרמת-הדיור בקיבוצים נמוכה מאוד. גם לרווק צעיר אי-אפשר להציע לגור בדירה בת 24 מ"ר".

בבואה של המצב הכלכלי

"אין ספק שלחזרת הצעירים לקיבוץ יהיה תפקיד מכריע בפריחה המחודשת של התנועה הקיבוצית", אומר מזכיר התנועה הקיבוצית, גברי בר-גיל. "לשמחתי, אם עד לפני כמה שנים כולם דיברו רק על תהליך של עזיבה, כיום יש בלא-מעט קיבוצים תהליך שהבנים באים לקיבוץ ומבקשים להתקבל לחברות".

אתה מאמין שיש כאן תופעה?

"יש נטייה לחשוב שקודם, כל הבנים עזבו, ועכשיו, כולם חוזרים. זה לא בדיוק המצב. יש לזכור שבעשור האחרון בנים רבים התיישבו על הגדר, ולא מיהרו לעזוב, אך גם לא מיהרו להתקבל כחברים. חלקם שכרו דירות בקיבוץ, ואחרים הודיעו שיחשבו על המשך הדרך. עתה חלק מהם בחרו להחליט בעד הקיבוץ.

"אחרי התמוטטת הקיבוצים בשנות ה-80, התנפצה התפיסה שלפיה הקיבוץ מהווה ביטחון. היה ברור שצריך להפוך מגמה ולהתחיל לבנות כלים של ביטחון אישי לחברי הקיבוץ עצמם. הדור הצעיר לא היה מוכן לקחת חלק בשיטה שהוא עובד 30 שנה, נותן את חייו לקהילה, ולבסוף מוצא את עצמו בלי כלום, ולכן בראש ובראשונה היה צורך לחשוב על כלים שיגבירו את הביטחון האישי, ביניהם פנסיה ושיוך דירות".

אולי זו בסך-הכול בבואה של המצב הכלכלי, וברגע שהוא ישתפר שוב תהיה תנועת עזיבה?

"אין לי ספק שהתהליכים הכלכליים הקשים שפוקדים את המשק גורמים ללא-מעט אנשים, כולל גם כאלה שלא נולדו בקיבוץ, לפנות למחלקות הקליטה של התנועה הקיבוצית, אך אני לא רואה בזה שום דבר רע. התנועה הקיבוצית מציעה כיום אינדיבידואליזם, תוך שמירה על שותפות, ערבות הדדית, סולידריות חברתית, יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם".

האם לא הרווחים הצפויים משינוי ייעוד הקרקע החקלאית הם שהריצו את הקיבוצניקים בחזרה הביתה?

"כיום מתברר שלא רק שהקרקעות לא עתידות להכניס כסף, אלא שקיימת תחושה של פגיעה בזכויות החקלאים וביכולת להתקיים בכבוד. אני מאמין שהחזרה לקיבוצים היא למרות מה שקרה, ולא בגלל".

בחלק מהקיבוצים אומרים שמה שמגביל עוד יותר את אפשרויות הקליטה הוא מיעוט הדירות.

"נושא הדיור הוא קטסטרופלי. רוב הקיבוצים נמצאים בהסדרי חובות, ואילו הבנקים מסרבים לתת משכנתא עד שהקיבוץ לא יגמור לשלם את חובותיו. דבר זה מקשה מאוד על הרחבת הקיבוצים ועל בנייה חדשה, ומונע מרבים עוד יותר לחזור".