השקר האציל

מה טוב איפוא לדעת, שאנשים חכמים ומוסריים שקלו את הזכות הזו עוד לפני 2,500 שנה. אפלטון שם בפי מורו הגדול סוקראטס את המלים, "אם יש להעניק את הזכות לשקר, הנה על שליטי המדינה להיות מקבליה; ובמשאם ובמגעם עם אויבים, או עם אזרחיהם שלהם, הם יורשו לשקר לטובת הכלל" ("הרפובליקה", מספר 389).

אפלטון הואיל להעניק לציוויליזציה המערבית, ולכל ציוויליזציה מעוניינת אחרת, את מטבע הלשון "השקר האציל", כדי לתאר אמצעי רטורי, שיואיל לשכנע את השליטים, או את הציבור, שעליהם להגן בחירוף נפש על האינטרסים של המדינה.

"השקר האציל" התנער בחודשים האחרונים מאבק הדורות, בקשר עם תיאוריה לא-תמיד-משכנעת על הנסיבות האינטלקטואליות של החלטת ארצות-הברית לצאת למלחמה בעיראק. על-פי התיאוריה, פרופסור יהודי, שנמלט בעור שיניו מגרמניה של היטלר, ולימד פילוסופיה יוונית עתיקה באוניברסיטת שיקגו, הצליח לשלוח משושים אל מוקד קבלת ההחלטות של ממשלת ארצות-הברית. שמו היה ליאו שטראוס, ועם תלמידיו נמנו כמה מן האינטלקטואלים היהודיים, שהגיעו לעמדות השפעה ניכרות בממסד הביטחוני של אמריקה.

לצורך התיאוריה, הבולט שבתלמידי שטראוס הוא פול וולפוביץ, המשנה לשר ההגנה. הוא הוגה דעות בענייני מדיניות ואסטרטגיה, עם רקע מגוון של אקדמיה ושל דיפלומטיה. וולפוביץ היה מן הראשונים שקראו להפלת סדאם חוסיין, עוד באמצע שנות ה-90.

הרעיון שהוא מוציא אל הפועל את רעיונות מורו ורבו שטראוס משעשע את וולפוביץ. אומנם כן, הוא לקח שני קורסים אצל שטראוס באמצע שנות ה-60, ואחד מהם עסק בחוקי אפלטון; ואומנם כן, הוא מעריץ את חוכמתו של שטראוס (אשר מת לפני עשרים שנה); אבל להגיד שתלמידיו של ליאו השתלטו על התהליך זה "פרי רוחם הרעה של אלה אשר אינם מסוגלים להבין כי אחד-עשר בספטמבר שינה... את הדרך שבה אנחנו צריכים לנהוג בעולם. מאחר שהם מסרבים להתמודד עם זה, הם מחפשים איזו תיאוריית קונספירציה".

את הדברים האלה וולפוביץ אמר בחודש מאי, בראיון לכתב העת "ואניטי פר". באותו הראיון, וולפוביץ גם גילה משהו על תהליך קבלת ההחלטות, שהקפיץ את קוראיו. הסיבה שממשל בוש העמיד את נשק ההשמדה ההמונית של עיראק במרכז הצדקותיו למלחמה היתה בירוקרטית. כן, היה צריך ליצור מכנה משותף בין כל הנוגעים בדבר, אלה שוולפוביץ מכנה "הבירוקרטיה של הממשלה", ונשק ההשמדה ההמונית היה העניין היחיד שהכול יכלו להסכים עליו.

האם אפשר להאמין?

זה כשלעצמו אינו אומר שהדגש על נשק ההשמדה ההמונית היה שקר - אף על פי שבזמן פרסום הראיון, ואפילו חודשיים אחריו, האמריקנים והבריטים עדיין לא מצאו שום דבר שאפשר לסווג בקטגוריה של "נשק השמדה המונית". גם זה כשלעצמו אינו מוכיח שום דבר, מפני שבהחלט ייתכן שסדאם חוסיין החביא את הנשק שלו. כל זמן שאפשר להאמין לחומר המודיעיני, שעמד ביסוד היציאה למלחמה, אפשר לחכות באורך רוח לגילוי הראיות הפיזיות.

אבל בזה בדיוק העניין. האם אפשר להאמין?

בנובמבר שעבר דרש האו"ם מעיראק להמציא לו הצהרה מפורטת על נשק ההשמדה ההמונית שלה. ב-7 בדצמבר 2002 היא הגישה 12 אלף עמוד, והכול הסכימו כי ההצהרה היתה מלאה השמטות וסימני שאלה. אחת ההשגות החשובות של ארצות-הברית היתה, שעיראק לא גילתה בהצהרה הזו, כי היא ניסתה לרכוש אורניום מועשר מניז'ר אשר במדבר הסהרה. הטענה הזו עשתה רושם ניכר על שומעיה, בייחוד בארצות-הברית. חודש אחד אחר-כך, ב-7 בינואר, "לוס-אנג'לס טיימס" ציין את הדבר במאמר מערכת, בחזקת עקשנות עיראקית לא-מובנת, "המעניקה תחמושת לניצים (בארצות-הברית), הרוצים להדיחו".

הסוכנות לאנרגיה אטומית של האו"ם חזרה וביקשה מארצות-הברית העתקים של המסמכים. וושינגטון דחתה אותה בלך-ושוב. ב-28 בינואר הודיעה הסוכנות, כי חודשיים של בדיקות בעיראק לא אישרו את טענת ארצות-הברית, שסדאם חידש את מאמציו לייצר נשק גרעיני. מנכ"ל הסוכנות, ד"ר מוחמד אל-באראדיי, גם התלונן על היעדר ראיות בעניין האורניום הניז'רי.

עשרים וארבע שעות אחר-כך נשא ג'ורג' בוש את נאומו השנתי על מצב האומה לפני שני בתי הקונגרס בוושינגטון. זה היה נאום המלחמה שלו, והוא נועד בייחוד לאוזני העם האמריקני. הוא כלל בו את הטענה על ניז'ר. "לממשלת בריטניה נודע", אמר הנשיא, "כי סדאם חוסיין ניסה לאחרונה להשיג כמויות ניכרות של אורניום באפריקה".

זהו. שש-עשרה מלה (באנגלית) מתוך 1,219 שהנשיא הקדיש לביסוס התיק נגד סדאם. זה לא הרבה. זה גם לא היה החלק החשוב ביותר. גם אילו נעדרו המלים האלה מן הטקסט, היה אפשר לטעון שהנשיא הציג גיליון אישום משכנע. ואם לא משכנע, כי אז לפחות ראוי לעיון.

חמישה ימים לאחר הנאום הוזמנה משלחת של הסוכנות לאנרגיה אטומית אל שגרירות ארצות-הברית בווינה, וקיבלה תדרוך בעל פה על תוכן המסמכים הנוגעים לאורניום הניז'רי. יום אחד אחר-כך קיבלה הסוכנות העתקים של המסמכים.

ב-7 במרס הודיע ד"ר אל-באראדיי, כי אין הוא יכול לאמת את תוכן המסמכים. ממשל בוש לא השמיע אף הסתייגות אחת ממסקנתו. שישה ימים אחר-כך הודה מזכיר המדינה, כי המסמכים אומנם זויפו.

הסנאטור הדמוקרטי ג'ון רוקפלר, החבר הבכיר ביותר של מפלגתו בוועדת הביון של הסנאט, ביקש מן הבולשת הפדרלית לחקור אם הממשל היה מעורב בזיוף. אבל חוץ מזה נשאלו מעט מאוד שאלות. כלי התקשורת העיקריים נמנעו מלהציג את השאלה הפשוטה ביותר: מדוע נכלל הזיוף בנאום הנשיא, בייחוד מפני ששלושה חודשים קודם יעצה סוכנות הביון המרכזית לבית הלבן להימנע מלכלול את הטענה בנאום אחר?

"פיסת זוהמה מגוחכת"

טכניקת אימות המסמכים של הסוכנות לאנרגיה אטומית הצטיינה בכל האיפיונים של פשטות ושל שכל ישר. לא היה צריך בדיקה במעבדה פלילית, לא היה צריך לשלוח בלשים באישון לילה. היה צריך רק Google, ועוד איזה אנציקלופדיה, ואיזה ספר שנה ישן של "בריטניקה". כך היה אפשר לגלות, למשל, שאחד השמות החתומים על המסמכים היה של שר בממשלת ניז'ר, אשר חדל לכהן עשר שנים לפני התאריך הרשום על המסמכים.

יודעי דבר קוראים לזיוף כזה "גס", או "חובבני". בשבת שעברה גילתה עתונאית איטלקיה, כי היא שמסרה את המסמכים על ניז'ר לשגרירות ארצות-הברית ברומא. היא עשתה כן לאחר שהגיעה למסקנה, כי הם כנראה מזויפים. העיתונאית, אליזבטה בורבה, כתבת של השבועון "פנורמה", אמרה, כי קיבלה את המסמכים מידי "מקור מהימן בדרך כלל".

"ידעתי שזה יכול להיות סקופ עולמי, אבל זה בדיוק מה שהדאיג אותי. אם יתברר שזו מתיחה, זה יהיה סוף הקריירה שלי", אמרה בורבה.

אכן, מה לך מהימנותו של נשיא ארצות-הברית לעומת מהימנותה של עיתונאית איטלקיה. היא אומרת, שהתייחסה לכל העניין בחשד מלכתחילה. עורכיה החליטו להיזהר לפני שהם מפרסמים, ושלחו את בורבה לניז'ר, לרחרח. בשובה לרומא היא אמרה לעורכיה, "הסיפור נראה לי מזויף".

היא החליטה בכל זאת למסור את המסמכים לידי איש קשר שלה בשגרירות ארצות-הברית. היא אמרה לאיש הקשר, שאין היא מתכוונת לכתוב דבר, והסבירה מדוע, "ומבחינתי כל העניין נשכח". עד שהיא שמעה את ההאשמות באות מפי פקידי ממשל בוושינגטון, ואחר-כך מפי הנשיא בכבודו ובעצמו.

הדעת נותנת שהמקור שלה היה הביון האיטלקי. זה היה גם מקור המידע של ממשלת בריטניה, שעליו הסתמך הנשיא בוש בנאומו על מצב האומה. הבריטים עצמם אישרו החודש, שקיבלו את המידע מאיטליה. מדוע ממשל בוש לא עשה מה שעשו עורכי שבועון ברומא? מדוע הוא לא שלח מישהו לניז'ר לבדוק את ההאשמות?

התשובה היא, שהוא דווקא כן שלח. ב-7 ביולי גילה דיפלומט אמריקני בדימוס, ג'וזף ווילסון, כי הוא יצא לניז'ר בפברואר 2002 על-פי בקשת הסי.איי.אי, כדי לבדוק את החשדות על מכירת אורניום לעיראק. ווילסון הוא לא רק מומחה לענייני אפריקה (הוא ניהל את הדסק האפריקני במועצה לביטחון לאומי בזמן הנשיא קלינטון), אלא גם היה מיופה הכוח האחרון של ארצות-הברית בבגדאד, ערב מלחמת כוויית, ב-1990.

בניאמיי בירת ניז'ר שמע ווילסון מפי שגרירת ארצות-הברית, כי היא כבר הפריכה את ההאשמות האלה. אף על פי כן הוא בילה את שמונת הימים הבאים "בשתיית תה מנטה מתוק ובפגישות עם עשרות אנשים: אנשי ממשלה בהווה, אנשי ממשלה בעבר, אנשים הקשורים בעסקי האורניום של המדינה". כל מכירה של אורניום מחייבת תהליך כל-כך מסובך של פיקוח, הכולל לא רק את נשיא המדינה, אלא גם את הסוכנות לאנרגיה אטומית של האו"ם, עד שלווילסון "לא נדרש זמן רב כדי להטיל ספק גדול בעצם קיומה של העסקה" עם עיראק.

הוא חזר לוושינגטון במרס 2002, שנה לפני הפלישה לעיראק, מסר דין-וחשבון מפורט לסי.איי.אי, והעביר את המידע גם לאגף אפריקה במחלקת המדינה. הוא הניח שבזה נסגר העניין. מה גדולה היתה תדהמתו, כאשר בספטמבר 2002 הופיע סיפור ניז'ר ב"ספר לבן" שפירסמה ממשלת בריטניה על מאמצי ההתחמשות של סדאם חוסיין.

לא הוא בלבד הופתע. לפי אחד מאנשי אגף הביון והמחקר של מחלקת המדינה, סיפור ניז'ר היה "פיסת זוהמה מגוחכת". הסי.איי.אי יעץ לבריטים להפסיק להשתמש בסיפור. הבריטים משכו בכתפיהם. הם לא חשבו שהאמריקנים יודעים הכול, והם לא רצו לגלות לאמריקנים את מקורותיהם (כפי שנודע החודש, במהלך חקירה פרלמנטרית בלונדון).

יוונית קלה עם נקודות

מדוע הסי.איי.אי לא הניא את הבית הלבן מלכלול את "הזוהמה המגוחכת" בנאום על מצב האומה? קצת משונה שהשאלה הזו עלתה במלוא רצינותה רק לאחר שג'וזף ווילסון פרסם את פרטי מסעו לניז'ר בעמוד המאמרים של ה"ניו-יורק טיימס". להלן התחילה שרשרת של שיעולים מן הבית הלבן. כן, אמר דובר הנשיא, אין בזה שום חדש, מפני שהממשל הודה זה כבר, כי "המידע אומנם התברר כלא-מדויק".

נאומי נשיא בארצות-הברית אינם נכתבים על גב מעטפה, שהנשיא מוציא מכיסו ברגע האחרון. לנשיא יש צוות שלם של נואמים. ויש לו שורה של עוזרים בכירים, העוברים על הטיוטות. והבית הלבן שולח את הטיוטות למשרדי ממשלה הנוגעים בדבר, כדי שיעירו ויתקנו. והעתקים נשלחו אל מחלקת המדינה ואל סוכנות הביון המרכזית. ואחרי כל הבדיקה, ואף על פי שיודעי דבר בוושינגטון כבר ידעו שניז'ר היתה מצוצה מן האצבע, הנאום אושר, והונח על שולחן האומה.

מותר לסלוח לכמה חובבי פילוסופיה יוונית עתיקה, אם הם שומעים את קולם של סוקראטס ושל אפלטון בוקע מגרונו של ג'ורג' בוש (כמובן רק ביוונית קלה, עם נקודות). "שקר אציל" חקוק על מצחו של... של מי?

מי בדיוק שיקר בנאום הנשיא על מצב האומה? את השאלה הזו הציג בשבוע שעבר בעל הטור השנון מייקל קינסלי ב"וושינגטון פוסט" ועוד בכמה עשרות עיתונים נוספים המעתיקים את טורו:

"השאלה 'מי שיקר בנאום ג'ורג' בוש על מצב האומה' מזכירה במידת מה את החידה המפורסמת, 'מי טמון בקברו של גראנט?'... מאין לי אנלוגיה מן החיים האמיתיים, אשר תיטיב לבטא את מורכבותה של חידת הנאום, ואת הקשיים העצומים שיכבידו על כל ניסיון לפתור אותה, אנשי מדע המדינה אומרים לי, כי ההשוואה הטובה ביותר תהיה עם רב סרן שטראסר בסרט 'קזבלנקה'. אתם זוכרים אולי את המפרי בוגארט עומד מעל הגופה, כאשר בידו אקדח מעלה עשן. קלוד ריינס אומר, 'רב סרן שטראסר נורה! עיצרו את החשודים הרגילים'. וכך, תעלומת הרצח לעולם אינה נפתרת".

כמובן, הפיסקה האחרונה טעונה במפלים כל-כך עשירים של סרקאזם, שהקורא אותה צריך לוודא שעדיין לא טבע.

"השקר המלכותי"

קצת קשה לראות איך אפשר להימנע מן המסקנה, שנשיא ארצות-הברית שיקר לאומה בנאום על מצבה. האם הוא שיקר ביודעין? האם מישהו אחר שיקר לו? סוקראטס ואפלטון הואילו להביא בחשבון את כל האפשרויות. הם דיברו במפורש לא רק על שקר אציל, כי אם גם על "שקר מלכותי", שיעדיו לא יהיו ההמונים, אלא "השומרים", זאת אומרת החוג הנבחר והמורם מעם של שליטי המדינה.

לזכותם של חכמי אתונה הקדמונים צריך להגיד, שהם לא התכוונו להכשיר תעשייה של שקרים. הם דיברו רק על שקר-פתיחה הכרחי, שיהיה מעורבב ביסודות הבניין. אפלטון קרא לשקר הזה "מיתוס". הוא חשב שמותר להמציא את התחלת ההיסטוריה, כדי שיהיה אפשר להמשיך אותה. זאת אומרת, מותר לשכנע אנשים שהם יצאו מחלציהם של איזה אבות משותפים מיתיים באיזשהו עידן מרוחק, כאשר הפרה-היסטוריה היתה מכוסה ערפילים.

אפלטון אולי לא האמין באלי יוון, אבל הוא החשיב את הצורך להעניק לאתונאים מופת של חיקוי ושל הערצה. הוא תיעב את האיליאדה ואת האודיסיאה, זו העוסקת במלחמת טרויה, מפני שהיא תיארה את האלים כבני אדם, טובים ורעים, קלי דעת וקפריזיים ושומרים טינה והפכפכים. אי אפשר לחנך מעמד שליט על יסודות כאלה, חשב אפלטון. טובת המדינה מחייבת אלים מושלמים.

אין זאת אומרת שאפלטון חייב את השקר בתור שכזה. אדרבא, בדיאלוגים שלו, בחיבורו על הרפובליקה, הוא שם בפי סוקראטס דברים חד-משמעיים בשבח האמת. יש שני סוגי החלטות שאדם מסוכל לקבל, אומר אפלטון. סוג אחד הוא זה שאדם מקבל באופן חופשי, וסוג אחר הוא זה שאדם מקבל נגד רצונו. יש לו רצון חופשי, כאשר הוא נפטר מן השקר, ומרחיב את ידיעותיו; ואין לו רצון חופשי, כל אימת שניטלת ממנו האמת.

עצת אפלטון על "מיתוס היסוד" של המדינה שימשה מאז כל-כך הרבה מדינות, וכל-כך הרבה תנועות לאומיות, עד שכמעט אי אפשר עוד לעשות את האבחנה הקלאסית של אפלטון בין ה"מיתוס" ובין ה"לוגוס", בין הפיקציה המועילה של הראשונים ובין ההיגיון הבריא של יורשיהם. כולנו שבויים במיתוס הרבה אחרי שיתרונותיו ושימושיו היו צריכים לפקוע.

אבל השאלה בעינה עומדת: האם מותר לשקר ביודעין? היש שקר שהוא כל-כך מועיל, עד שלמנהיגים פוליטיים בחברה דמוקרטית מותר לשקר? או אולי לא רק מותר, אלא הכרח הוא לשקר?

דה גול באלג'יריה, מה?

התרבות הפוליטית שלנו מלאה רמזים בשבח השקר, הן משמאל והן מימין.

למה מתכוון השמאל, כאשר הוא גומר את ההלל על גנרל דה גול, שהוציא את צרפת מאלג'יריה? דה גול עלה לשלטון בהבטחה להציל את צרפתיותה של אלג'יריה. שלוש שנים אחר-כך הוא סיים 130 שנות התיישבות צרפתית באלג'יריה, והפך יותר ממיליון מתיישבים צרפתיים לפליטים. מאז, שמאל מובס ולא רלוונטי בכל מיני מצבים ובכל מיני ארצות מקווה שמנהיג ימני יוציא בשבילו את הערמונים מן האש.

מישהו הצליח לספור את הפעמים שבהם אנשי שמאל ישראלים הביעו בקול רם את התקווה שאריאל שרון יהיה "כמו דה גול"? הם אומרים בעצם, שהם מקווים כי מנהיג פוליטי יעשה את ההיפך ממה שהבטיח לבוחריו. הם מקווים לאמיתו של דבר ל"שקר אציל".

שקרים אצילים טמונים גם באמתחת הימין. יצחק שמיר אמר פעם, שלמען ארץ ישראל "מותר לשקר". אילו ניצח בבחירות של 1992, הוא תיכנן למתוח את המשא-ומתן בוועידת מדריד על אוטונומיה פלסטינית עשר שנים לפחות. זאת אומרת, הוא תיכנן להעמיד פנים שהוא נושא ונותן. בתקופה הזו, הוא האמין, מספר המתיישבים בשטחים היה מגיע לחצי מיליון, והשקר האציל היה מציל את ארץ ישראל.

האומנם מלחמת עיראק נוהלה על יסוד שקר אציל, מפני שהאמת לא הספיקה לשכנע את דעת הקהל? האומנם ענייני מדיניות ואסטרטגיה נעשו מסובכים במידה כזאת, שאין לציבור הרחב הכלים להבין אותם? זה פחות או יותר מה שהניח אפלטון, כאשר ייחל לרפובליקה מושלמת, שבראשה יעמוד מלך פילוסוף, או פילוסוף מלך. זה מה שמניחים סופרי מדע בדיוני, כאשר הם מתארים את ממשלות העתיד.

במובן הזה, המחלוקת המתרחבת והולכת בוושינגטון על נסיבות המלחמה בעיראק היא אולי ציון דרך לקראת שינוי היסטורי של נורמות ושל ציפיות.

לפני שלושים שנה וכמה ימים התחיל בארצות-הברית משבר האמון הגדול ביותר בסדר החוקתי. שמו היה ווטרגייט, והוא הניב את ההתפטרות היחידה של נשיא בתולדות ארצות-הברית.

קצת קשה להאמין שארצות-הברית עומדת להיקלע לקתרזיס עצום ממדים מן הנוסח של ווטרגייט, וגם מוטב לקוות שהוא אינו עומד להתחולל. הרבה יותר פשוט יהיה אם הבוחר האמריקני יחליט בנובמבר 2004 שאין הוא מוכן להעניק לשליטיו את הזכות לשקר. אבל זו כמובן התערבות בענייניה הפנימיים של מעצמת-על ידידה. סליחה.