הקמפיין של פוקס

ביקשתי מאיתן פוקס לבחור סרט שקרוב לליבו. שהשפיע עליו באופן מיוחד. "נשוויל", ענה פוקס מייד. סרטו של רוברט אלטמן מ-1975 נחשב לאחד מהסרטים האמריקאים הטובים ביותר של שנות ה-70. בעשור בו כיכבו סרטים כמו "הסנדק", "אפוקליפסה עכשיו" ו"נהג מונית", זה להגיד לא מעט. הסרט משלב בין סיפור חייהן של 24 דמויות בנשוויל, בירת מוזיקת הקאנטרי בארה"ב. גיבורי הסרט הם כוכבי מוזיקה, אנשים שרוצים להיות כוכבי מוזיקה, מעריצים ואנשים שמחליטים מי אלה שיהיו הכוכבים.

"ראיתי את 'נשוויל' כשהייתי בערך בן 16. הייתי בגיל כזה שאתה מתחיל לקרוא את הרמן הסה וחלק מההתפעלות שלי ממנו היה בזה שאני לא מבין הכל. בגיל הזה רבצתי בסינמטק ירושלים. העותקים היו מחורבנים, אבל זה היה חלק מהדאווין שלי ושל החברים שלי: רואים סרטים. אנטוניוני, גודאר. לא כל כך מבינים אותם, מתפלספים עליהם אחרי, מתפעלים מכל מיני דברים. אנחנו ירושלמים, תרבותיים. זה היה חלק מהקטע שלנו".

* למה דווקא "נשוויל" מבין כל הסרטים האחרים?

"יכול להיות שבגלל הרקע האמריקאי שלי. יתכן שהסרטים האירופאים פחות דיברו אל דברים שנמצאים בתוכי. 'נשוויל' זה סרט שעשה לי את זה אז כמו שעשו לי את זה 'החגיגה', 'הבן', או 'אמריקן ביוטי' בשנים האחרונות. אני שם לב שמה שמשותף לסרטים האלה זה שכולם עוסקים במשפחות. גם ב'נשוויל' יש המון אבות ובנים. כנראה שהנושא מאוד מעסיק אותי. אני עוד לא עשיתי את סרט המשפחה שלי. אמנם ב'פלורנטין' יש נגיעה בזה, אבל לא עשיתי סרט ארוך שההתעסקות המרכזית שלו היא במשפחה מפורקת.

"נורא אהבתי גם את המוזיקה. יכול להיות ש'נשוויל' הזכיר לי אז את אימא שלי, את המוזיקה שהיא אהבה. 'I4m Easy' של קית' קרדיין זכה באוסקר על השיר הטוב ביותר באותה השנה. אני זוכר את עצמי רואה את טקס האוסקר כשאני שמח וגאה כי זכה שיר שאני נורא אוהב ומעריץ. פעם פגשתי את קרדיין. הייתי בטליורייד בחנות ששוכרים בה ציוד סקי ופתאום אני רואה אותו נכנס עם ילדיו. באותו הרגע רציתי לבוא אליו ולהגיד לו 'קית' קרדיין!! בגללך החלטתי להיות במאי קולנוע!!', אבל כמובן שלא הלכתי אליו".

לאחר שהוא מגיף את התריסים ומחמם את מכשיר ה-DVD איתן פוקס מתיישב על הספה ומתחיל להסביר לי על מהותו הסובייקטיבית של הקולנוע. הבמאי בוחר באופן סובייקטיבי מה לצלם ואיך לצלם אותו וככה מכוון את הצופה. אני מזכיר דווקא את המבקרים שטוענים שדווקא הקולנוע של אלטמן יותר מדי "דמוקרטי", כי הוא מצלם מספר התרחשויות שקורות בו זמנית בתמונה אחת ואתה כצופה חופשי לבחור באיזו מהן להתמקד. פוקס מתנגד לתפישה הזאת.

הדיקטטור הגדול

"על פניו הסרט מציג את עצמו כנגד התפישה הסובייקטיבית. אלטמן פותח את כל ערוצי הסאונד ומאפשר לכל המציאות להיכנס, אבל אז עושה סלקציה ויוצר היררכיה. אני חושב שאתה די דיקטטור כבמאי. צריך להיזהר עם הניסוח הזה, כי זה ישר נשמע פשיסטי, אבל זה בא מהמקום הזה שברור שאתה עושה החלטות. למשל, מה שיבוא ראשון בסיפור ישפיע על איך אתה תראה את מה שבא אחרי. ב'ללכת על המים', אני מראה את אייל (ליאור אשכנזי), כבר בראשית הסרט, הורג מישהו לנגד בנו הקטן הבוכה. באופן מיידי זה יוצר אנטגוניזם מסוים. זה לא כל כך דמוקרטי. אותו הדבר לגבי 'נשוויל': הסרט פותח במועמד לבחירות שאומר 'הכל פוליטי, בין אם אתה מודע לזה ובין אם לא', וזה כבר אומר משהו. הוא אומר לך 'אתה צריך להתרכז, הכל פוליטי', וזה יתנה את כל מה שיבוא אחר כך".

מילות השיר של הנרי גיבסון כובשות את הרמקולים: "אנחנו בטח עושים משהו נכון כדי להיות קיימים 200 שנה". זהו סרט "יום העצמאות" של אלטמן לכבוד חגיגות ה-200 של ארה"ב.

"יש כאן נסיון ליצור מיקרוקוסמוס של אמריקה עם כל מני דמויות וטיפוסים. אין רעים מוחלטים וטובים טהורים בסרט, יש אנשים מורכבים עם כל מיני צדדים. במובן הזה אני מנסה להיות דומה ל'נשוויל', אני מנסה להגיד שאין שחור ולבן. בסרט שלי אפילו כלפי הנאצי הזקן אנחנו מרגישים סוג של חמלה, וזה מכוון. כל סיטואציה מורכבת מהמון רבדים. למשל, הילד שנמצא בצבא היום ומתעלל באישה הפלסטינית שמנסה לעבור את המחסום. יכולתי לייצג אותו כרע, ואת האישה כקורבן. אבל אני אנסה להראות שהילד בעצם לא רוצה להיות שם, ואפילו אם הוא כן רוצה ונהנה מלהתעלל באנשים, אז אנסה לבדוק למה הוא נהנה מזה, מה קרה לו בילדותו שגורם לו צורך לעשות את זה היום. אני אנסה להבין אותו, לא מעניין אותי להגיד 'הוא איש רע, נקודה', נראה לי לא נכון. אני גם אוהב מאוד את החייל הזה: הוא חבר שלי, הוא השכן שלי, הוא הבן שלי, אתה מבין למה אני מתכוון?

"אני כועס על הזקנים השמנים ששולחים אותו לשם - שרון, אפי איתם, ברק ונתניהו לצורך העניין. בדמות של אייל יש גם את האנשים האלה".

אחריות על הפרטים

תאונת דרכים קטלנית בכביש המהיר יוצרת פקק תנועה שגורם לכל הרכבים עם הסלבריטאים לעצור. המצלמה קופצת בין המכוניות ומראה את הגיבורים בסיטואציות משעשעות. באחד מהצילומים רואים ברקע פוסטר של קרן בלאק, אחת הזמרות שעדיין לא הופיעו בסרט. פוקס לוחץ על 'פאוז' ועוצר את הסרט כדי לחדד את עמדתו: "לחשוב על אלטמן כעל מישהו שעושה הכל באלתורים זה טעות. יש פה בן אדם שישב לפחות חודשיים לפני הצילומים ואמר 'חבר'ה, בסצנת התאונה, על האוטובוס צריך להיות פוסטר של התקליט החדש של קרן בלאק'. אלה דברים מאוד מחושבים. אלטמן לוקח אחריות על הפרטים ועל אופן החשיפה של הסיפור. ב'ללכת על המים', למשל, במשרד של מנחם, הבוס של אייל במוסד, יש תמונה של גולדה על הקיר, אז אתה אומר בזה שמדובר באיש מהדור הישן. כשהוא רודף אחרי נאצים זה בגלל שהוא מהדור הזה, הוא מתגאה באנשים מהדור שלו. את האנשים החדשים, ברק, נתניהו, הוא לא מציב שם בכלל".

* הרצח לא הפתיע אותך בסוף? נראה לך שאלטמן הכין את הרצח?

"לא הפתיע אותי. משהו התבשל שם. ב'פלורנטין' שאבתי מ'נשוויל' את הרעיון שמתוך הרבה מאוד בלגן צומח רצח. יש הרבה אנשים שאמרו לי 'אתה לא הכנת את רצח רבין'. אני אומר 'מה זה להכין?'. האם להכין אומר שאתה צריך להתייחס באופן ישיר לכל אורך הסרט לאופציה שמישהו יבצע רצח כי הוא פסיכופת ויש לו רצון להרוג? או שאתה יכול לייצר תסבוכת שיוצרת תחושה שיש יותר מדי דברים מתחת לקרקע, יותר מדי משקעים, יותר מדי דברים לא פתורים ולא מטופלים ומשהו חייב להתפוצץ כדי להתחיל התחלה חדשה?

מה שקורה זה שאם אנשים לא מסוגלים להכיל את כל הפרטים האלה נהיה להם רעש. הם אומרים 'מה זה הבלגן הזה, תעביר ל'מיכאלה'.

אגב, גם שם יש ריבוי עלילתי, רק ששם אין רבדים שונים, מה שאתה רואה זה מה שיש".

על המסך מתחילה סצנה בה בחורה ששואפת להיות כוכבת מוזיקת קאנטרי, אך לא יודעת לשיר, מגלה באמצע המופע שבעצם שכרו אותה לא בשביל לשיר אלא כדי לבצע מופע חשפנות שמטרתו איסוף תרומות לקמפיין של מועמד פוליטי. היא מסכימה להתפשט בתנאי שיאפשרו לה לשיר לצד הכוכבים הגדולים במופע גדול שעומד להתרחש.

"להיות מפורסם... זה מטורף. זאת הסצנה החזקה ביותר בסרט. מה שהכי נורא בעניין זה שאפילו אחרי שהיא עוברת את ההשפלה היא לא מאבדת את התמימות שלה. היא עדיין מאמינה שהיא יכולה להיות כוכבת ולשיר. הדמות שלה מייצגת את האנשים שכל מה שאיכפת להם בחיים זה להיות מפורסמים, אבל אין להם כשרון והם לא מבינים שאין להם כשרון. יום אחד הם יקומו ויבינו שהכשרון הזה שהחזיק מעמד במשך 10 דקות באיזו תוכנית ריאליטי לא מחזיק מעמד בכלום מעבר לזה. זה נורא עצוב".

אסור להפסיק להאמין

* אמרת שאלטמן מראה איך השאיפה הקיצונית לסלבריטאות והעיסוק המוגזם בזה מובילים בסופו של דבר לפיצוץ גדול. איך זה בארץ?

"מתקיים פה איזה פער שהולך וגדל בין דברים אמיתיים עם מהות לבין דברים שטחיים. יש לנו יצירה רצינית מצד אחד, ומצד שני יש את כל הזבל, אבל אולי זה נורמלי. הכל מתפרק סביבנו עד שאנשים מחפשים סיפוק מיידי. זה כמו עולם שהולך להיגמר ברגע וצריך להספיק הכל: צריך להתפרסם מהר, לעשות כסף, להשאיר חותם. ב'נשוויל' האיש יורה ירייה אחת, אבל פה יורים אותה כל יום. אז ברור שאתה חייב להספיק לנצח ב'כוכב נולד' ומהר".

* אם היית צריך לזכור תמונה אחת מ"נשוויל"?

"הבחורה שעומדת בסוף, אחרי הרצח ושרה. היא זועקת זעקה שהיא בו זמנית יפה וקורעת לב. יש בשיר שלה הרבה מאוד כאב והרבה מאוד תקווה ואתה יודע שהיא מתכוונת לכל מילה שהיא אומרת עד שפתאום כולם מתחילים למחוא כפיים ולרקוד.

זה עובד מצוין ובאופן מורכב, כי כשמגיע הרגע שמישהו פתאום מת, למשל אימא שלי מתה השנה, הכל כל כך מתגמד, ואתה אומר מה זה כל השטויות האלה. כמו כשיש פיגוע. פיגועים ואירועים כאלה גורמים לאנשים לרצות להתאחד, 'ילדי הנרות של רבין', פתאום כולנו מדליקים נרות ושרים ביחד שירי ארץ ישראל היפה. בסצנה הזאת אלטמן מביע מצד אחד ביקורת כלפי ארה"ב וצער עמוק, ומצד שני גם אהבה מאוד גדולה ורצון עז שהדברים יסתדרו, כמעט כמו ילד קטן שהוריו התגרשו ואומר 'תחזרו להיות ביחד, זה אפשרי, האהבה תנצח, בסוף יהיה טוב, בסוף יהיה שלום, בסוף תצליחו ללכת על המים'.

"אני אומר את זה כי יש ביקורת על הסצנה האחרונה בסרט שלי, אומרים שהסוף אוטופי מדי, אבל הסוף לא עומד בפני עצמו, הוא עומד גם ביחס למציאות הישראלית היום. אנשים רואים את הסרט בשנת 2004 וברור להם שאף גבר ישראלי לא יודע ללכת על המים. יש מרחק גדול בין סוף הסרט לבין המציאות הישראלית היום, וזה הכוח שלו. מצד שני אסור להפסיק להאמין בסוף כזה".