מיהו חמור?

"רק חמור לא משנה את דעתו", אמר בשעתו משה דיין. היתה לו סיבה טובה להשמיע את האמירה שהפכה לאחת מהקלאסיקות של הפוליטיקה בארץ. המשפט נאמר בהקשר לעמדתו של דיין כי "מוטב שארם-א-שייח ללא שלום, מאשר שלום ללא שארם-א-שייח".

לאמא שלי היתה הגדרה ביידיש לאמירות מהסוג הזה: "אוטאר גיזוגט". בתרגום מילולי: "אז הוא אמר". בתרגום ענייני: "אמירה יפה, אבל לא חכמה". לימים נעשה דיין לשר החוץ בממשלתו של מנחם בגין, ובתור שכזה הוביל את מהלך הסכם השלום עם מצרים, שכלל, כמובן, נסיגה משארם-א-שייח. אבל במקום לומר טעיתי, אמר דיין שהוא אינו חמור.

גם היום יש פוליטיקאים "לא חמורים" למכביר. אהוד אולמרט עשה סיבוב של כמעט 180 מעלות מהימים שבהם היה קנאי לשלמות ארץ ישראל. ובימים אלה ממש הוכיחו גם לימור לבנת, סילבן שלום ובנימין נתניהו תכונות אנטי-חמוריות מובהקות. במשך חודשים הם היו מתנגדים נחרצים ונחושים לתוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה. שיחה אחת איתו, והם בעד.

יש מקרים שבהם שינוי הדעה בהחלט יכול להתקבל על הדעת, לא כתרגיל פוליטי, אלא באמת כמשהו שנובע משכנוע פנימי, או מהנסיבות. עניין דיין היה בהחלט מקרה כזה. כשהוא לא רצה לוותר על שארם, לא היה למי לוותר. לאחר מכן בא לארץ נשיא מצרים אנואר סאדאת. ולא רק דיין, אלא גם בגין, וגם עזר ויצמן שינו את עמדותיהם לגבי ויתור על שטחי סיני. זה היה שינוי דעה שנבע ממעשה היסטורי ויוצא דופן. מי שלא שינה את דעתו על הרקע הזה באמת היה חמור.

דיין היה חמור?

זה לא הסיפור של לבנת, שלום ונתניהו. אף אחד מהם לא יכול להצביע על מידע מהותי שראש הממשלה סיפק להם, ושהיווה חידוש לעומת מה שידעו קודם לכן, כאשר היו בין המתנגדים להתנתקות. קשה, לכן, להשתחרר מהמסקנה שהם עובדים עלינו תוך כדי שהם עובדים למען עצמם. מנסים לגייס אותנו לתמוך בעמדות מסוימות, כאשר למחרת הם מאמצים עמדות הפוכות. והם לא מסוגלים להסביר מה גרם לשינוי.

דיין לא סיפק תשובה לשאלה שהתבקשה מדבריו: אם מי שמשנה את דעתו אינו חמור, מה זה אומר לגביו כאשר החזיק בדעה אותה הוא משנה? האם אז כן היה חמור? התופעה ההולכת וגוברת של פוליטיקאים בלתי-חמוריים מעוררת תהייה בסיסית ביותר: אולי אנחנו חמורים? כלומר, אנחנו הציבור? מכיוון שכאשר פוליטיקאי מביע דעה, אנחנו מקשיבים לו, לוקחים את דבריו ברצינות. אנחנו נותנים לפוליטיקאים אלה במות ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונים כדי שיספרו לנו מה הם חושבים. והנה, יום אחד מתברר שהם חושבים הפוך.

בעצם, זו גניבת דעת. אז כשאיש ציבור גונב כסף, אנחנו דורשים שייענש. ומה כאשר הוא גונב את דעתנו? האם זה פחות חמור? אם בכלל, אז אולי יותר, כי לפעמים גניבת הדעת כרוכה בדיני נפשות, בעתיד המדינה, בהווה שלה. אם לגנוב כסף זו שחיתות, האם לגנוב את דעתו של הציבור זו לא שחיתות?

ספר חובה של נגבי

יש הרבה עיתונאים שעוזבים את מקום עבודתם בגלל "עקרונות". אלא שחלק מהם עושים זאת רק לאחר שכבר יש להם מקום עבודה אחר. אחרים פורשים מתפקיד כלשהו מתוך ידיעה שהם ממשיכים בעבודתם, ללא פגיעה בשכרם. ויש עיתונאים שמצבם הכלכלי הוא כזה שהם אינם תלויים במקום עבודתם. מה היו עושים עיתונאים אלה אם מצבם היה שונה? אם העזיבה היתה מותירה אותם ללא ביטחון כלכלי מיידי? האם גם אז הם היו מונחים על ידי "עקרונותיהם"? או שמא, במקרים מסוימים, "העקרונות" הם רק כסות להטבת תנאים?

אני מכיר רק עיתונאי אחד שבאמת סיכן את פרנסתו על מזבח עקרונותיו. שמו הוא משה נגבי, הפרשן המשפטי. לו היה נגבי מוכן להיות עושה דברו של עופר נמרודי, היה ממשיך לעבוד ב"מעריב", בתפקיד בכיר ובשכר נאה מאוד. מכיוון שלא היה מוכן לשרת את נמרודי, מכיוון שלא היה מוכן להשתלח במערכת החוק בשליחותם של בעלי העיתון, הוא הודח. וגם ברשות השידור, בה הוא עובד היום, מעמדו ועתידו אינם ברורים.

לאחרונה יצא לאור ספר חדש של נגבי: "כסדום היינו, במדרון ממדינת חוק לרפובליקת בננות", בהוצאת כתר. זהו מחקר מעמיק אל לב לבו של תהליך השחיתות וההשחתה במדינה. רבים מתנבאים אצלנו בסגנון "כולם מושחתים", אבל לא תמיד יודעים באמת עד כמה, ואיך. הספר הזה בא למלא את החסר הזה. לאחר שקוראים בו אי אפשר עוד לומר לא ידעתי. הדברים מתוארים וגם מתועדים על ידי עיתונאי שהוא אחד הבודדים שניתן לומר עליו שהוא באמת ישר, ואחד המעטים שניתן להגדירו גם אמיץ. ספר חובה לכל מי שמבקש לדעת איפה הוא חי, לפני שמאוחר מדי.

ואנונו וחוק הביטוח

"על פי חוק הביטוח הלאומי, מרדכי ואנונו זכאי לקבל קצבת הבטחת הכנסה, שאמורה לסייע לו להסתגל לחיים כאזרח בחודשים הראשונים לאחר שחרורו מהכלא", מדווחת התקשורת. זה החוק. כלפי כל האסירים המשתחררים. אלא מה, כל האסירים לא אומרים שהם מתנגדים לקיומה של המדינה, ושיפעלו להשגת מטרה זו. ואנונו כן אומר את זה. למרות זאת, החוק קובע. לכן, צריך לשנות את החוק באופן שייקבע בו כי אדם, כל אדם כולל אסיר, אינו זכאי לתשלומים כלשהם מהמדינה שהוא אינו רוצה בקיומה. אלמנטרי, לא? ?