האחרון בדור של נפילים

אמנון גולדנברג היה, כנראה, האחרון בדור של נפילים ששוב אין כמותם במקומותינו. רבים מאוד למדו מחוכמתו הבלתי נגמרת בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. רבים אחרים שתו בצמא את דבריו בבתי המשפט. נועם הליכותיו הילך קסם על לא מעט שופטים. דבריו תמיד נאמרו בנחת. הרמת קול הייתה ממנו והלאה.

כשהיה נכנס לאולם המשפטים, השופטים, הם עצמם, היו קמים קמעא ממקומם וקדים קידה קלה לעברו. שופטים שביום-יום גילו קוצר רוח כלפי כל עורך דין שניצב בפניהם הפכו את עורם למראהו של אמנון גולדנברג. טענותיו תמיד נשקלו בכובד ראש. גם בבית המשפט העליון, בעיקר שם, ידעו השופטים להעריך את עומקם של טיעוניו. למתייצבים מולו אף פעם לא היה קל. גם כאשר כפות המאזניים נטו מלכתחילה לטובתם. משנתו הסדורה של אמנון גולדנברג יכולה הייתה להטות את הכף לטובת לקוחותיו גם כשהסיכויים היו מראש לא טובים.

כאשר הוא הציג את מועמדותו לראשות לשכת עורכי הדין, לאחר שדוד ליבאי פרש לעיסוקיו הפוליטיים, הרימו רבים גבה. ריחוקו האלגנטי צייר אותו כמי שלא יוכל לייצג נאמנה את הציבור הסוער של עורכי הדין. אבל לבסוף כולם התבדו. אמנון גולדנברג הפשיל שרוולים וניגש למלאכה ברצינות שכה אפיינה אותו תמיד. יום אחד הוא אפילו הגיע לרחבת בית המשפט המחוזי בתל אביב כדי להפגין ביחד עם רבים אחרים נגד עוולה מסוימת. כיום כבר איני זוכר במה היה מדובר - אולם אני זוכר את אמנון גולדנברג עומד עם מגאפון בצהרי יום, ללא הז'קט, וקורא לחבריו למקצוע להצטרף אליו להפגנה.

לימים הועלה לא אחת שמו כמועמד לתפקיד שר המשפטים. אמנון גולדנברג סירב מכיוון שסבר, כנראה, שהוא יוכל לשרת טוב יותר את מערכת המשפט בתפקידו כעורך דין. בדיעבד, ייתכן שהוא טעה, אם בוחנים את תקופת כהונתו בראש לשכת עורכי הדין. הייתה זו תקופה יפה. למאבקי האגו לא היה מקום. לאחריה הפכו מוסדותיה הנבחרים של לשכת עורכי הדין למשהו אחר לגמרי. ייתכן שאם אמנון גולדנברג היה תורם קדנציה אחת בתפקיד שר המשפטים, רבות מן התקלות שכה אופייניות היום למערכת המשפט לא היו מתעוררות.

הניח את התשתית

הסתלקותו של אמנון גולדנברג מסמלת, ללא ספק, את סיומה של תקופה שהחלה עם הקמתה של מדינת ישראל. קשה להניח את האצבע בדיוק על נקודת השבר - אבל כשנכנסים לאולמות בתי המשפט בימים האלה לא צריך להיות חכם גדול בכדי להבין שלעורכי דין כמו אמנון גולדנברג לא יכול היה להיות מקום שם. הצעקות. חוסר הנימוס. הבוטות. גסות הרוח. הכל ביחד מדיף ריחות לא נעימים. השופטים, כעורכי הדין, נוטלים חלק במיצג המיוזע, הבלתי נעים למראה.

ייתכן שאמנון גולדנברג ובני דורו, אלה שהניחו את התשתית לשיטת המשפט של המדינה הצעירה שהוקמה בתוך סערה של מלחמות, סיימו את תפקידם בטרם עת. לא מן הנמנע שרבים מהם, אם הם היו עוד בין החיים, היו יכולים לעצור את הסחף לעבר הסחי והמיאוס שמקיפים אותנו מכל עבר. ואולי מזלם הוא, של אמנון גולדנברג ובני דורו, שאין הם אנוסים לראות כיצד הופכת המערכת שהם כה אהבו למשהו שהם בוודאי לא היו יכולים לשאתו.