הקמפיין הזול של בנק לאומי

א.

זה כבר כמה זמן שתיבת המייל שלי מוצפת במכתבים נרגשים ונוגעים ללב מעמותות ומארגונים שמבקשים ממני להצביע עבורם בתחרות "מיליון סיבות טובות" של בנק לאומי, וכמוני כמעט כל מי שאני מכיר. בטח נתקלתם בתחרות הזו גם אתם.

תראו איזה יופי: בנק לאומי רוצה לתרום מיליון שקל, אבל מרוב שהוא לא יודע למי לתרום הוא פונה להמון עמותות, מבקש מהן להגיש מועמדות, לצלם סרט (על חשבונן), להעלות אותו לאתר אינטרנט שהוקם במיוחד ולגייס כמה שיותר תומכים. אחר-כך הוא פונה לאזרחים ומבקש מהם להצביע עבור המטרה הכי חשובה בעיניו.

ביקרתי באתר, ראיתי עשרות סרטים מרגשים, חלקם עד דמעות ממש. כמתבקש, מופיעות שם כל הצרות הצרורות, הרעות החולות, הצרכים הלוחצים והכוונות הטובות שבעולם. יש דרכים שמחות יותר להעביר 3 שעות באינטרנט, נגיד את זה ככה.

אבל ככל שהמשכתי לדפדף ולצפות הציפה אותי גם תחושה עזה של אי-נוחות. היא נבעה בעיקר מהעובדה שהבנק מבקש ממני להכריע מה יותר חשוב, האם הכסף הזה ילך לניצולי שואה או לבעלי חיים, לנשים מוכות או לילדים נכים, לקשישים או לאתיופים, למזון או לחינוך, לבריאות או לרווחה, לניוון שרירים או לפיגור שכלי. והכול כל-כך קל, קלי-קלות, רק להצביע ולהכריע.

הקלות הבלתי נסבלת של ה-Like, ככה אני קורא לזה.

והיתה גם מבוכה עזה בשביל כל העמותות האלה והאנשים שעומדים מאחוריהם, המקדישים את חייהם למען אחת מהמטרות הנ"ל, שכולן יותר מראויות, ועכשיו צריכים להשתתף בקמפיין לבנק, לרקוד ולפרכס תמורת כסף, להפיק סרטים, לגייס מפורסמים, ולהיאבק אחת ברעותה על תשומת-לבו של הגביר. כל-כך לא נעים.

ב.

אבל אי-הנוחות והמבוכה לא הגיעו רק משם. הרי מעבר לכל הסרטים המרגשים והמילים היפות, זה מה שזה, לא? קמפיין לבנק. קמפיין - וקמפיין זול מאוד, אגב, כי העמותות עושות את כל העבודה - שבא לשכנע אותנו שבנק לאומי הוא טוב ונדיב ותורם ועוזר ותומך. אחרי הכול, מיליון שקל זה כסף. לא סכום שהולך ברגל.

אופס, טעות - מיליון שקל זה ועוד איך הולך ברגל כשאתה בנק. סיכומי הרבעון השלישי של 2010, שהתפרסמו לפני שבועיים, מעלים כי הרווח של לאומי ברבעון עמד על 603 מיליון שקל. הרווח הנקי של הבנק ב-9 החודשים הראשונים של 2010: 1.859 מיליארד שקל.

מיליון השקלים שהבנק תורם עכשיו זה בערך שני פרומיל מזה. והשנה עוד לא נגמרה. על כל 100 שקל שלאומי הרוויח הוא תרם משהו כמו 5 אגורות.

לאומי יחלק השנה דיבידנד של מיליארד שקל. מיליארד! זה פי אלף (1,000) מהמיליון שהוא תורם עכשיו.

12.5 מיליון שקל שם הבנק רק על שיווק ברשת החברתית, מה שהם אוהבים לקרוא לו "שיחה" או "מפגש" עם הלקוחות.

הבנק תורם מיליון שקל (שלא יילכו לעמותה אחת אלא יתחלקו בין 50 עמותות), אבל כשהבנק החליט לשנות את שמו מ"בנק לאומי" ל"לאומי" לפני כעשור - צעד ענק לאנושות לפי כל קנה-מידה - הוא שם על זה יותר מ-12 מיליון שקל. עניין של סדרי עדיפויות.

גם אם ניקח את המילה של לאומי ונביא בחשבון שב-3 הרבעונים הראשונים של 2010 הוא תרם והעניק חסויות ביותר מ-22 מיליון שקל - זה עדיין משהו כמו אחוז (ואפילו פחות אם מחשיבים את משחקי המס). אפשר להעריך שחצי מזה זה חסויות, ומה זה חסויות, בינינו? ראיתם מישהו הולך עם חסות למכולת? חסות זו פרסומת.

אז כן, אי-נוחות. אי-נוחות קשה. הציניות מידה מגונה היא, ומקמפיין ה"מיליון סיבות טובות" הזה של לאומי היא נודפת למרחקים.

ג.

אל תבינו אותי לא נכון. לתרום זה טוב. וחוץ מזה, בנק לאומי הוא בהחלט לא הכי גרוע. ממש לא. למעשה, אני מת על לאומי. בחיי. בשנים הארוכות שאני שם תמיד התייחסו אליי שם יפה והוגן. בטח הרבה יותר מבנק הפועלים, שזכור לי כטראומה נוראית ושאותו אשנא לנצח. גם את הסניף הראשון שלי בפתח-תקווה, שתמיד היה נדמה בעיניי כמו הפתח אל השאול, אבל בעיקר בזכות פקיד אחד בסניף דיזנגוף סנטר (היום יש שם חנות של קסטרו), סדיסט של ממש, אדם שהיה יוצא מגדרו כדי לגרום לי סבל, ולא רק לי.

עד אז ומאז לא פגשתי בן אדם רע כמותו. לעומתו, בלאומי מצאתי מלאכים. הייתי לוקח את אנה ואת אריה מהבנק להיות ההורים שלי אילו לא הייתי כל-כך מרוצה מאלה שהגרלתי. אני יודע שדופקים אותי - היי, זה הביזנס, בייבי - אבל אני אוהב להיכנס לסניף, ותאמינו לי שבמצב החשבון שלי זה לא מובן מאליו.

אבל אני לא העניין פה. בואו נחזור לנושא, ברשותכם.

ד.

לאומי לא שונה, אמרנו. כל הבנקים תורמים ביד יפה בערך כמוהו. ב-2009 הסתכמו תרומות הבנקים לקהילה ב-80 מיליון שקל, שני פרומילים מההכנסות, שעמדו באותה שנה על 40.4 מיליארד שקל.

והם כולם מתהדרים בשמות מחלקות עם המילה "קהילה" בתוכם, וכולם עושים מעשים יפים מאוד בתחום ומצהירים הצהרות יפות לא פחות ומדפיסים דוחות שנתיים על אחריות חברתית וכיוצא באלה.

אבל צדיקים הם לא. בכל יום הם לוקחים מאיתנו 25 מיליון שקל רק בעמלות עו"ש. בכל יום! ואם נצרף את כל העמלות האחרות זה יהיה פי כמה וכמה, בטח פי עשרה. 400 מיליון שקל בשנה הם עושים רק בזכות העמלה המדליקה "עמלת שמירת ניירות ערך" שהם גובים מאיתנו על כלום. וכך הלאה והלאה. אתם לא צריכים להיות עיתונאים כלכליים בשביל זה, מספיק אם תהיו כמו ראש הממשלה ותחפשו קצת על הבנקים שלכם בגוגל.

צדיקים הם לא. באוקטובר הם גבו ריבית של 9.65% על יתרת חובה בעו"ש - אבל נתנו רק 0.33% עבור יתרת זכות. כשאין לנו זה טוב להם. האינטרס שלהם הוא שיהיה לנו כמה שפחות, בגבולות הסביר והאובליגו.

צדיקים הם לא. הבנקים מתנים קבלת שירות אחד (בתשלום, כמובן) בפתיחת שירות אחר (בתשלום, מה חשבתם). הבנקים מעסיקים עובדי קבלן. הבנקים דוחפים בפועל את האזרחים מאפיקים של חיסכון לאפיקים של אשראי, כלומר צריכה. זה רע לנו, אבל זה טוב להם. כי צדיקים הם לא.

הם גם לא אמורים להיות, אגב. מה שמרגיז זו הצורה שבה הם מתקשטים בנוצות לא להם. אם הם רוצים לעשות טוב לקהילה ישנן דרכים טובות יותר מתרומות ומקמפיינים שאין בהם הרבה מלבד שופוני. להוריד עמלות, לדוגמה. להפסיק להציע לאנשים עוד ועוד הלוואות וכרטיסי אשראי, לדוגמה. ועוד, ועוד.

אבל יותר קל לתרום. ולתרום כל-כך מעט זה בכלל קל.

ה.

זה הזמן לעוד תהייה עקרונית לגבי הפילנתרופיה (המעט מפוקפקת) של הבנקים ושל המגזר העסקי בכלל; מה עם מתן בסתר, הא? לאן זה נעלם?

כולם אוהבים נורא להצהיר בקול גדול על התרומות שלהם ועל מפעלותיהם המפוארים בתחום הקהילה. מרמי לוי ועד נוחי דנקנר, משרי אריסון ועד סמי עופר, משטראוס ועד לבייב, מתשובה ועד בן-דב - כולם תורמים, תורמים יפה מאוד, ודואגים שנדע מזה, דואגים יפה מאוד. חלקם אפילו אוהב לנפנף בתרומה כבנשק; לא ייתנו לו כך וכך - יפסיק את תרומתו.

אם חשקה נפשכם בבילוי ברמה גבוהה, סדרו לעצמכם כניסה לאחד מאלפי אירועי ההתרמה הנערכים בארצנו הנצרכת. הוויסקי נשפך כמים והקייטרינג גורמה. צניעות? לא בבית-ספרנו.

היה יהודי אחד נבון, הרמב"ם קראו אותו. הוא היה נותן סימנים בצדקה. 8 דרגות נתן. הדרגה העליונה היא מתן הלוואה או שותפות, כלומר לתת לעני יכולת להתפרנס לבד. מתן בסתר זו הדרגה השנייה.

רוצים לדעת באיזו דרגה של צדקה מיקם הרמב"ם הגדול את הקמפיין של לאומי ואת כלל הפילנתרופיה הישראלית? דרגה ז', 7, אחת לפני אחרונה: נותן צדקה פחות מן הראוי, אבל בפנים יפות ומסבירות. - יעני, עושה קמפיין!

הרהור

 דרור פויר