בואו ונבין את ההיגיון הישראלי

א.

זה לא משל: ליד הגן של הילדים יש גבעת דשא נחמדה, שיורדת עד חומת בטון קטנה המבדילה בינה לבין המדרכה. הילדים מאוד אוהבים להתגלגל ולרוץ במורד הגבעה. אבל אני, חרדתי שכמותי, כל מה שאני מצליח לראות זה גולגולות קטנות מתנפצות אל חומת הבטון. שעתם היפה היא הסיוט שלי.

וכך כל אחר צהריים אני נידון להיקרע בין תרחישי הבלהה שרצים בדמיוני לבין קולות האושר העולים מפי הילדים, נידון לשהות כאסיר בפער בין מה שקורה לבין מה שיכול לקרות. תן להם ליהנות, אני אומר לעצמי, בסוף הם יתבגרו, בסוף הם יירגעו. זאת בהנחה שהמפגש עם חומת הבטון לא יבוא קודם.

אין לי ברירה אלא להישאר אופטימי.

וזה לא נמשל, אבל למעט הקונוטציות ההוריות, הסיטואציה הנ"ל קצת מזכירה לי את מה שאני מרגיש, שמאלני חרדתי שכמותי, כשאני רואה את הימין בשעתו היפה, חוגג את כוחו כאילו אין מחר, רץ, מתגלגל וצוהל במדרון.

הצדק לצדו, כמו גם הכוח והעוז, והוא לא נותן לרגע לחמוק ממנו, מחוקק חוקים, מכשיר מאחזים, ממנה שופטים, מפטר עיתונאים, סוגר ערוצים ומייבש עמותות, מטיל פיקוח, ועוד פיקוח, נכנס באימ-אימא של כל העולם. אני שמח בשבילו שהוא שמח, אבל כמו בגבעה מול הגן, כל מה שאני מצליח לראות זה את חומת הבטון שמחכה למטה.

גם כאן אין לי ברירה אלא להישאר אופטימי.

ב.

אני מתעקש להישאר אופטימי למרות שנכון לעכשיו נדמה שהקיץ הזה היה לא יותר מהפוגה קטנה בטור דה פורס של הימין. כשהופכים את נקודת המבט, נדמה שבקיץ כלל לא היה מדובר ברוב הדומם של העם שהרים את ראשו ומחה נגד סדר הדברים וסולם הערכים המקובל.

מהצד השני של אוגוסט זה נראה כאילו סדר הדברים וסולם הערכים המקובל רק פרשו לתנומה קצרה והשקט שהשתרר נמלא פתאום בקולות הקוראים לצדק חברתי. אבל הנה, חלף הקיץ וסדר היום וסולם הערכים המקובלים חזרו לשגרה. יכול להיות שעדיין יש קולות הקוראים לצדק חברתי, אבל עכשיו קשה הרבה יותר לשמוע אותם.

יותר מזה, נדמה כאילו המחאה החברתית הייתה מעין קרש קפיצה, אולי אפילו סוג של מכת עידוד, לימין, כמו מתאגרף שמזלזל ביריבו, חוטף אחת הגונה ללסת ומתעורר לחיים חדשים. צעירי הימין שבו לתג המחיר ומחוקקיו שבו למרדף אחר השמאל. והמחאה החברתית?

עכשיו מאשימים אותה שגל הפיטורים האחרון במשק, ואלה שעוד יבואו, הם בגללה. כל זאת למה? כי בגלל המחאה לא היו קמפיינים וכשאין קמפיינים אין עבודה. ולא רק בפיטורים היא אשמה, יש התולים על צווארה את המיתון כולו.

על מנת להבין את ההיגיון הטמון בהאשמה המוזרה הזו חייבים להפוך, שוב, את נקודת המבט. כמה פעמים צריך לומר לכם שעל מנת להבין את מה שקורה פה במדינה צריך פשוט להסתכל על הכול מצידו השני, הנסתר, של ההיגיון.

זה אותו היגיון הפוך השייך לאלה האומרים שהעמותות למען זכויות אדם פוגעות בדמוקרטיה. הבנתם את הטריק: פשוט לקחת את האמת, ואז להפוך אותה על ראשה. אין צורך לנער, צריך להפוך במהירות ואז לתת מכה חזקה על הראש ולהרים את המכסה, כמו שעושים עוגת חול בים.

המיתון העולמי, שרוחו מתחילה לנשוב גם פה, הוא תוצאה של מדיניות כלכלית מופקרת, שאחראית למרבית העוולות, גם האזרחיות. רגע לפני שהגיע המיתון קמו קולות רבים, פה ובעולם, וקראו לעצור את ההשתוללות.

יכול להיות שהקריאה באה מאוחר מדי, אבל זה כבר עניין אחר. יכול להיות שהקריאה הייתה לא מספיק חדה וממוקדת, אבל גם זה עניין אחר. העובדה היא שאלה היו הקולות היחידים שצעקו לעצור את הרכבת. כשהרכבת ירדה מהפסים, האשימו את הצועקים שהם הבהילו את הנהג ושהכול בגללם. העובדה שהנהג משוגע ושיכור מרוב כוח, זו האשמה שאינה ממין העניין.

ובדיוק אותו דבר, העמותות של השמאל, שמתריעות בפני מדינת ישראל על הסכנות באי שמירה על הדמוקרטיה, מואשמות בפגיעה בדמוקרטיה. קלי קלות, אמרתי לכם.

ג.

את ההיגיון ההפוך הזה של הקונצנזוס אפשר למצוא בעוד אספקט משעשע שממחיש את ההבדל בין היחס לצעירי המחאה החברתית לבין היחס לצעירי תג המחיר.

אחד הגורמים העיקריים הנמנים כאחראים לקריסת המחאה החברתית הוא הסגנון של מוביליה. יאיר לפיד, שתחת המילה קונצנזוס במילון יש תמונה שלו, הביע את התחושות האלה במדויק. הציבור, הוא כתב, אהב את המחאה כי החבר'ה היו חמודים כאלה. ברגע שהם התחילו לדבר לא יפה, סרה מהם אהבת הקונצנזוס. אנחנו לא אוהבים חצופים פה.

אז אל הצעירים המעזים להצביע על חוסר הצדק ומבקשים עתיד טוב יותר לחברה בישראל באים בטענות על הסגנון הלא ממלכתי. מדובר, נזכיר, על תנועה לא אלימה. ובינתיים, בצד השני, יש לך צעירים שמיידים אבנים על פלסטינית בת 80, משחיתים, שורפים מסגדים ונוקמים אפילו בצה"ל. אליהם אפשר לבוא בטענות, רבים כבר קראו להם טרור יהודי, אבל משהו מעבר לטענות? הצחקתם אותי. רק תיגע באלה, והממשלה נופלת. הם לא סכנה לדמוקרטיה, הסכנה היא מי שמצלם אותם עוברים על החוק ועל המוסר ומתריע. אמרתי לכם שיש פה היגיון ברזל.

ד.

כשאני רואה את חברי הכנסת מהימין מאיימים לפרק את הממשלה אם זו תפנה כמה מאחזים לא חוקיים בשטחים, אני שואל את חבריי הימניים: איך אתם חיים בשלום עם הנציגים שלכם, שלא אמרו ולא יאמרו מילה על המפוטרים במשק, שהיו ושיהיו, שלא איימו פעם אחת להתפטר על משהו שלא קשור לארץ ישראל השלמה, שלא פוצים את פיהם כלפי השוד והעושק שמבצעת המדינה באזרחיה, אבל מוכנים להפיל בלי הנד עפעף את הממשלה הכי ימנית שהייתה פה אי פעם בשביל כמה קרוואנים חסרי משמעות שנבנו על קרקע פרטית, משמע נשדדו?

אלה הנציגים שאתם מבקשים לכם, חברים יקרים? אלה הנציגים שאתם ראויים להם? נציגים שלא אכפת להם מכם?

אני לגמרי קולט את חזון ארץ ישראל השלמה. נכון שהוא לא החזון שלי, אבל אני יכול להבין אותו. מה שאני לא מבין זה איך הפכה ארץ ישראל השלמה לתרגיל הטעיה ענק, למסך שמטרתו להמשיך ולהסתיר את המשך פשעי הימין הכלכלי.

ה.

דוגמה מובהקת ומכמירת לב נוספת ליכולת המונומנטלית הזו להפוך את ההיגיון על ראשו ולדפוק חזק על המכסה, ניתן היה לראות בכל הסיפור העצוב של הקמפיין לבחירת ים המלח לפלא עולם חדש.

מה היה לנו שם? מדינה שלקחה את אחד המקומות הכי יפים ומיוחדים שלה, הזניחה אותו במשך שנים, הרסה אותו עד היסוד, הרשתה לבעלי הון למצוץ את לשדו ושלחה אליו את החלשים בתושביה, מריצה את אותו המקום ממש בתחרות יופי מופרכת ומתגאה בו כאילו היה הפנינה שבכתרה.

את העובדה שהים הוא בכלל לא ים אלא בריכת חמצון של מפעל תעשייתי, הס מלהזכיר. וכשים המלח, נעבעך, נכשל בתחרות, מאשימים פה את העולם באנטישמיות, ובשביל הסיכום המפתיע מכריזים על כל העניין כניצחון הסברתי.

איפה לעזאזל יש פה ניצחון הסברתי? כאן אני מפציר בכם לעשות שוב שימוש ביכולת ההיגיון ההפוך. הניצחון ההסברתי, חברות וחברים, לא קשור בכלל לתחרות או לעולם. הניצחון ההסברתי המפואר היה לשכנע אותנו, תושבי מדינת ישראל, שמה שיש לנו פה זה פלא שנמצא על מפת התיירות של מישהו שאין לו בעיות עור, ועוד לשלוח בשביל זה מסרון.

מישהו חשב מה היה קורה לו במקרה אף אחד מאסיה לא היה מצביע לאתרים האחרים ברשימה וים המלח אשכרה היה נכנס ומיליוני תיירים היו מגיעים הנה, רואים שרימו אותם שזה משהו טוב ושהם משכשכים בבריכות אידוי, ושהפלא היחיד שם הוא הדרך בה הצלחנו לדפוק את המקום?

זה באמת יכול היה להיות ניצחון הסברתי מפואר.

הרהור

כשהרכבת ירדה מהפסים האשימו את המזהירים בכך שהבהילו את הנהג. העובדה שהוא משוגע ושיכור מכוח נזנחה

 דרור פויר