מה כל כך מפריע לנו בגילה אדרעי?

"הביזיון הגדול" - כך הגדיר העיתון של המדינה את הפרת צווי המניעה שהוציא בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב על ידי ועד עובדי הרכבת. כמו "ידיעות אחרונות" נהגו כולם. נהגנו כולנו. היה זה ביזיון, ללא ספק, אבל האם היה זה "הביזיון הגדול", בה"א הידיעה? רק בנובמבר האחרון הפרו מאות רופאים מתמחים צווי מניעה דומים ולא התייצבו לעבודה. הם לא עשו זאת לשעות ספורות כמו גילה אדרעי וחבריה מהרכבת, אלא למשך ימים ארוכים.

אבל ביחס לרופאים, אף אחד לא דיבר על ביזיון. אפילו כעת, כעבור כמה חודשים, לאחר שירדו המסכות והתברר מעל לכל ספק כי מי שהניעו את המתמחים היו אותם מנהלים בכירים שמתנגדים היום לשעון הנוכחות והקימו ארגון מתחרה להסתדרות הרפואית. השעון היה המנוע של המאבק ההוא, אבל מרבית אמצעי התקשורת לא טרחו לספר את הסיפור הזה, כי לספר אותו פירושו להרוס את הסיפור. במקום זה הופיע על השער של אותו עיתון זוג רופאים שאיים לרדת מהארץ. הסיקור היה חם, אנושי, מחבק. אף אחד לא שאל אותם למה לרדת מהארץ אם במסגרת ההסכם שעליו חתמה ההסתדרות הרפואית הם יוכלו לקבל מיליון שקל (!) אם רק יעברו לפריפריה.

עמיתי נחום ברנע, שחיבק גם הוא את הרופאים, כתב השבוע על גילה אדרעי מהרכבת: "הגיע זמנה לעוף". אבל במה שונה גילה אדרעי מפרופ' יהודה אולמן, מנהל מחלקה מבית החולים רמב"ם ששלהב את המתמחים שנטשו מחלקות וכעת משלהב את רופאיו נגד קיום ההסכם הקיבוצי? במה שונה גילה אדרעי מד"ר ניב מרום, מתמחה מבית החולים מאיר, שהגיע לבית הדין הארצי לעבודה בשורט ובכפכפים, וגער בשופט עמירם רבינוביץ', עד שהאחרון וחבריו השופטים נאלצו לברוח מהאולם? מדוע אז לא כתבו על הביזיון הגדול? מדוע לא כתבו שהם "ירדו מהפסים"? רבינוביץ', אגב, חזר לאולם אחרי כמה דקות והתנצל בפני הרופאים. ותיקי עורכי הדין שישבו באולם לא זוכרים מתי התנצל שופט בפני קבוצה שהתפרצה נגדו. השבוע, בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, קראה השופטת אפרת לקסר לאנשי הוועד של הרכבת: "בוטים ומופקרים". ותיקי עורכי הדין שישבו באולם דווקא לא התפלאו.

לאכול פלאפל זה פשע?

לא רק שהרופאים לא הואשמו אז בביזיון, שורה של עיתונאים ומשפטנים האשימו את המדינה ואפילו את המערכת המשפטית בביזיון. "שופטי האתמול", הייתה כותרת הפרשנות של בועז אוקון ב"ידיעות אחרונות", לאחר פסיקת בית הדין שקבעה כי התפטרות המתמחים נעשתה באופן קולקטיבי כשביתה בתחפושת, ועל כן היא בטלה. במילים אחרות, אם המאבק נתפס כמוצדק בעיני התקשורת, ציות לחוק הוא כבר לא בגדר ערך עליון, או ערך בכלל.

איך התקשורת הסבירה את הפרת הצווים במקרה של הרופאים? ייאוש. הקישו את צמד המילים "מתמחים" ו"ייאוש" בגוגל, ותקבלו 49,900 תוצאות. בהחלט מרשים. הנה אחת הכותרות: "המתמחים על סף ייאוש - מתחילים לחפש עבודה". גם גילה אדרעי דיברה על ייאוש, אבל צריך לנבור היטב ברשת כדי למצוא את הציטוט שלה. לאדרעי, אגב, על כל מגרעותיה, ההתנהלות המטופשת והכוחנית שלה, בהחלט יש סיבה לייאוש. בתי הדין קבעו פעם אחר פעם כי בעוד שאפשר להשבית בתי חולים, לא ניתן להשבית את הרכבת. היא, הרכבת, הפכה לשירות החיוני ביותר במדינת ישראל, לצד שדה התעופה בן גוריון. אף שבשני המקרים, שירותי רווחה ובריאות חיוניים פי עשרות מונים.

עצרו רגע וחשבו, מה מפריע לנו בגילה אדרעי? האם זו רק הכוחנות? ההתנהלות המטופשת? חוסר הציות לבית המשפט? הרי את כל אלה קיבלנו גם במאבק הרופאים. אולי מפריע לנו גם שזו גילה ולא משה. אולי מפריע לנו שזו אדרעי ולא זליקוביץ'. אולי זה הדיבור של הערסית, ותסלחי לי גילה. אחרת איך תסבירו שעיתון מכובד מצלם אותה אוכלת פלאפל מחוץ לבית הדין, כאילו עשתה פשע נורא ("קנס של עשרת אלפים שקל עדיין לא מנע ממנה ללכת לאכול פלאפל")? מדוע אף אחד לא צילם את הרופאים סועדים מחוץ לבית הדין הארצי בירושלים? גם הם ישבו בבתי קפה. לא "פלאפל ג'ינה", אלא "קפה ג'ו". אולי כי זה אותו קפה שבו ישבנו אנחנו העיתונאים. אולי כי הרופאים הם כוס הקפה שלנו.