לשנות את הגישה

אמי, זיכרה לברכה, הייתה רתוקה לכיסא גלגלים שנים רבות. היא אהבה מאוד מוזיקה, תיאטרון ואופרה, אבל היא גם הייתה אחת מכ-500 אלף אנשים החיים בישראל הסובלים ממוגבלויות שונות. כחצי מיליון בני אדם! שאין להם דרך להגיע לרוב אירועי התרבות בארץ. פשוט מפני שמפיקים הטורחים על הפקת אירועי בידור ותרבות שונים, לא חושבים על המוגבלים. אלה העובדות. קיץ 2008, כמו תמיד, הוכיח זאת מעל ומעבר.

עמותת "נגישות ישראל" מנסה בימים אלה להוביל מהלך שתכליתו לשפר את הנגישות בישראל. העמותה פועלת למען אנשים עם מוגבלות פיזית, חושית ונפשית, ביניהם נכי צה"ל ופעולות טרור, נפגעי תאונות ונכים כתוצאה מזקנה או ממחלה.

בתקופות החגים הנושא מתחדד, מפני שזמן זה רווי באירועים ובפסטיבלים. היקף הפעילות עצום, חברות הענק מפיקות אירועים, העיריות מרימות פסטיבלים, יזמים מייבאים הופעות וההיצע רחב. אבל מי חושב, באמת, על התנאים הפיזיים?

לתופעה מספר הסברים. הראשון - אירועים רבים פשוט חסרים את הסידורים המתאימים שיאפשרו התניידות והשתתפות לאנשים עם מוגבלות. ההסבר השני - העדר פרסום לגבי הסדרי הנגישות. כל פרסומאי, איש שיווק או יחצ"ן יודע שאם לא מפרסמים מידע מסוים, הציבור לא יודע אותו. וכך, רוב מוחלט של אירועי התרבות והפסטיבלים בישראל אינם דואגים לפרסם במודעות בעיתונות ובאתרי האינטרנט ובמשרדי הכרטיסים האם יש סידורי נגישות לנכים, ומה הם.

אדם בעל מוגבלות תלוי בהרבה גורמים, אנושיים וטכניים. הוא חושש מהאכזבה הכרוכה מהגעה למקום ללא סידורי נגישות לנכים. השאלות שהוא שואל, בין היתר הן אלה:

1. מה נעשה אם אין חניית נכים? (ניאלץ לחזור הביתה).

2. מה נעשה אם אין שירותי נכים? (ניאלץ לחזור הביתה. לאדם עם מוגבלות אין אופציה אחרת).

3. מה נעשה אם אין שביל גישה נוח לכיסא גלגלים? (ניאלץ לחזור הביתה, מחשש שניתקע בדרך).

4. מה נעשה אם אין מקום ישיבה/צפייה נוח לכיסא הגלגלים (ניאלץ לחזור הביתה, כי לאנשים מוגבלי הליכה אין אפשרות לצפות מגובה נמוך בהופעה).

דווקא במדינת ישראל, למודת הסבל, המלחמות, פיגועי הטרור ותאונות הדרכים, חובה להקפיד במיוחד על נגישות גבוהה וקלה לאנשים בעלי נכויות ומוגבלויות שונות. למרבה הצער (והאכזריות) דווקא בישראל למודת הסבל, רוב הנכים נשארים בבית ולא נוטים לרכוש כרטיסים לאירועים שאינם מפרסמים מידע ברור ומדויק מראש אודות סידורי הנגישות וההתאמות לנכים.

מה צריך לעשות? להילחם. להרעיש עולמות. לכתוב מכתבים. לפנות לרשויות המקומיות ולחברי כנסת. כי לכל אחד הזכות להגיע להופעה או לפסטיבל. מעבר לפן המוסרי, לנגישות גבוהה יש אספקט כלכלי: אירוע נגיש - אירוע מרוויח. יש לה גם אספקט חוקי: אירועים המוניים מוכרחים לעמוד בדרישות החוק. יש לה אספקט תדמיתי: אם יש נגישות טובה, המפיקים זוכים לנקודות זכות. יש לה אספקט הגיוני: לכל משפחה שלישית בישראל יש אדם בעל מוגבלות כזו או אחרת.

נותר רק לפרוט לפרטים מהי "נגישות". אז ככה. אירוע נגיש כולל חניות נכים שמורות, דרכי גישה נגישות (סלולות, ולא דרכי עפר או דשא), קופות נגישות (בגובה עיניו של הנכה היושב על כיסא גלגלים), שירותי נכים, מקומות ישיבה בזווית נוחה וללא הסתרה של קהל עומד, מזנונים נגישים, התאמות ללקויי ראייה ולקויי שמיעה וכמובן צוות שיכול לסייע, לפי הצורך, למי שזקוק לסיוע בבואו למופע. היזם או המפיק צריך מודעות גבוהה לנושא, רצון טוב, יכולת תכנון של הסדרי הנגישות, פרסום נאות בתקשורת, הדרכת משרדי הכרטיסים בנוגע להסדרי הנגישות, לרבות ביצוע בפועל של כל הדרוש כדי להקל על אנשים בעלי מוגבלויות ליהנות מהאירוע.

המצב שרווח היום בארץ - רק 27% מההפקות נגישות לנכים, 46% בלתי נגישות לחלוטין, 27% נגישות באופן חלקי, מוכרח להשתנות. הוא לא רק קשה. הוא גם בלתי מוסרי בעליל. *