אם יש משהו שמערכת החינוך בארץ צריכה, זה את רודולף ג'וליאני

הכתבה ב"אקונומיסט" התפרסמה בדיוק ביום שבו יצא לאור ספרן של עינת ומירי וילף "בחזרה לאלף-בית" (או בשמו המלא: "בחזרה לאלף-בית, הדרך להצלת החינוך בישראל ללא תוספת תקציב").

"בחזרה לאלף-בית" מאשש את הנתונים האיומים שפירסם ה"אקונומיסט", מעמיק בהם ופורס תמונה קשה של מערכת חינוך המוטלת מדממת על הרצפה וזקוקה לעזרה ראשונה. המחברות מבהירות לכל קורא כי מצבם של הילדים במערכת החינוך הישראלי הוא גרוע הרבה יותר ממה שההורים מעזים להאמין. המורים מופקרים לגורלם בידי המערכת ורבים מהם עוברים גיהנום יומיומי. למעשה, קובעות עינת ומירי וילף, מערכת החינוך נמצאת היום במצב מלחמה, אבל הגנרלים ברחו מהמערכה והחיילים נותרו יחידים בקו החזית. מעט הלמידה שמתרחשת היא תוצר של מאמצים הירואיים של מורים בודדים הנמצאים לבדם בקרב. על תהליך הקריסה מכסה, לדבריהן, תרבות של שקר. חלק גדול מן הציונים והזכאויות לבגרות הם תוצר של העתקות, רמאויות, ניצול לרעה של לקויי למידה ואיומים על מורים על-ידי הורים ותלמידים. השקר הזה מביא לערעור של עולם הערכים של התלמידים והמורים אך כל עוד יש זכאים לבגרות - לכולם נוח להתעלם. זהו התוצר שבו מתהדרים שרי החינוך.

לפי הספר הקשה והנוקב הזה, מערכת החינוך צריכה להתאשפז מיד בחדר מיון כשהמשימה המיידית היא לעצור את הדימום - אבל במקום זה מציעים לה אקמול. ההצעות הקיימות לפתרון הן כולן לא רלבנטיות, יקרות, ובמקרים מסוימים - מסוכנות.

שכר גבוה אינו הפתרון

עינת וילף, 37, פותחת את הספר ב"נולדתי לשני הורים מורים". היא סיימה שלושה תארים אקדמיים בשלוש ארצות שונות. אחרי שסיימה את התיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים, נסעה לארה"ב שם למדה לתואר ראשון במדעי המדינה ובתולדות האמנות באוניברסיטת הרווארד. את התואר השני (במנהל עסקים) עשתה ב"אינסיאד" היוקרתי שבצרפת. את הדוקטורט שלה על "הדרך שבה ארגונים לא ממשלתיים מפעילים כוח פוליטי" עשתה באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה. כשחזרה ארצה פרסמה את ספרה הראשון "מקימים, לוחמים ואנחנו" (חזון ציוני מודרני, הוצאת "דניאלה דינור", 2003), שימשה כיועצת המדינית של שמעון פרס וכיועצת בחברת מקינזי.

אבל נראה שהבערה העיקרית שלה היא הצלת החינוך. "להציל את המערכת הממלכתית זו משימה לאומית, שאין לגביה ויכוח", היא אומרת. "זו בעיה חמורה ביותר שגם ה'אקונומיסט' עלה עליה. בנושא הכלכלי יש ויכוח. יש דיון. בחינוך אין דיון. אנשים לא עושים אידאולוגיה על גב הילדים שלהם".

את הספר חיברה עינת וילף עם אמה, מירי וילף, שהיתה מורה להסטוריה ולאזרחות. הניסיון המצטבר של האם וההשכלה הרחבה של הבת הולידו ספר עתיר נתונים ומבהיל מאוד. "הבעיות במערכת החינוך נראות כל-כך גדולות, שתמיד חושבים ש'יותר כסף זה הפתרון'. הסלוגן 'שכר גבוה יותר וכיתות קטנות' הפך להיות סוג של נוסחת-קסם".

*ומה הבעיה בזה?הרי שכר גבוה ימשוך מורים איכותיים יותר למערכת.

ברור ששכר גבוה יותר למורים הוא דבר מבורך, אבל לא שם הפתרון.

הבקשה לכסף היא רק תרוץ לא לעשות שום דבר. אני מגלה הבנה לאנשי האוצר. יש רתיעה מלהעביר יותר כספים למערכת שבה הכול נבלע בחור שחור. השינוי שאני מדברת עליו לא דורש כסף והוא ייצור בהכרח מצב שבו ירצו לשלם למורים יותר. התחושה תהיה שזה לא לחינם. אגב, גם הטענה הפופולרית שלפיה הפתרון יימצא בהעלאת הסף לכניסת מורים למערכת היא שגויה, שכן במצב הקיים המורים החדשים יברחו תוך זמן קצר".

*ומה לגבי כיתות קטנות יותר?

"גם משם לא תבוא הישועה. אותן בעיות שיש בכיתות של 40 ילדים יהיו בכיתות של 20 ילדים. למשל, אלימות. מספיק שבכיתה תלמיד או שניים הם בעלי סף אלימות נמוך, כדי שתהיה רמת אלימות גבוהה. זה נפלא שיהיו כיתות של 20 תלמידים, אבל זה דורש מאמץ תקציבי יוצא דופן וזה לא יביא לתוצאות הדרושות. כל החוקרים של הנושא בעולם מסכימים שאין שום מתאם סטטיסטי בין גודל הכיתה לבין הצלחה בלימודים. בדקו כיתות בטווח שבין 20 ל-40 תלמידים ולא מצאו הוכחה מחקרית שעם מעט תלמידים מקבלים תוצאות טובות יותר במבחנים".

*אתן מדברות בספר על אינפלציה בילדים "לקויי למידה" - באופן לא סביר ושונה לחלוטין ממה שקורה בעולם הרחב.

"כמובן. מה שקורה בישראל בתחום הזה הוא מגוחך. כרגיל, יצאו כאן לחלוטין מפרופורציה וזה מתרחש במימדים מטורפים. יש בתי ספר וכיתות שבהם כל התלמידים הם לקויי למידה. זה אדיוטי. הרבה תלמידים מוציאים הקלות ואישורים אבל לא מנצלים אותם, אלא בבחינות הבגרות. הם לא באמת רוצים לשבת ולעשות את הבחינה יותר זמן - אבל בסוף התיכון, הם מנצלים את כל הכלים שבארסנל".

אנשים טובים, מערכת מופקרת

מירי ועינת וילף טוענות בספרן כי הבעיה המרכזית במערכת החינוך היא שאין לימודים. "יש בעיות חמורות של משמעת", מסבירה וילף, "ומורה שרוצה לשרוד את השיעור בשלום נאלץ להתמודד עם תופעות שלא ייאמנו. הוא נכנס לכיתה למשך 50 דקות, והזמן שבו הוא מצליח לדבר ולהגיד משהו בעל תוכן הוא מינימלי. גם כשהוא מדבר על תוכן, מספר התלמידים שגם הכינו שיעורים וגם מקשיבים הוא בערך 10%, שזה אומר ארבעה תלמידים מתוך 40. לכן, הבורות של בוגרי תיכון היא מזעזעת.

"לפני 30 שנה תלמידים ישראלים היו בצמרת באולימפיאדת המתמטיקה. היום אנחנו באחד המקומות האחרונים. רוב בעלי תעודות הבגרות אינם שולטים באנגלית, בלשון המעטה. לרובם המכריע יהיה קשה ביותר להתקבל ללימודים במדינה דוברת אנגלית. יש גם היעדרויות רבות מבית הספר. הרבה יותר מבעבר. הנטייה כיום של ההורים היא להגיד ש'הנוכחות בכיתה לא חשובה'. כל המערכת היא מונחית-מבחנים. בעיקר בכל הקשור לבחינות הבגרות. אף אחד לא מסתכל סנטימטר אחד מעבר לציונים במבחני הבגרות ועבור הרבה מאוד תלמידים כל האמצעים להשיג את ההצלחה הזו הם כשרים, כולל העתקות.

*אז מי אמור להילחם בזה? המורים, כפי שמוכח בשטח, אינם מצליחים.

"המורים, לצערי, מעלימים עין מהתופעה הזאת, בגלל הלחץ שמופעל עליהם לייצר תוצאות גבוהות. וזה לא נגמר רק בהם. מנהלי בתי הספר רוצים אחוז גבוה של מוציאי תעודות בגרות, ראשי מועצות רוצים להתהדר בהישגי החינוך ביישובים שלהם, וקובעי המדיניות - ממשלת ישראל, שר החינוך וראשי הרשויות, לא מתעניינים באמת במה שנעשה במערכת, אלא רק ב'זכאות לבגרות'. זה מעגל שוטה שמנציח את הכישלון ואת חוסר-ההשכלה.

ידוע לי למשל על מקרה שבו ראש מועצה הודיע למנהלים של בתי הספר שהוא דורש מהם אחוז מסוים של מוציאי תעודת בגרות, ולא איכפת לו באיזו דרך הם יעשו את זה. זו הגישה".

*אז מי אשם?

"אין אדם אחד שאשם. הבעיה היא בהיעדר תנאים סבירים למורים. תן להם את התנאים, ותמצא מערכת עם 90% מורים טובים, ולא כפי שנדמה היום, שהמורים רעים. אפשר להזיז אותם מרמת תפקוד נמוכה לרמת תפקוד גבוהה. למערכת החינוך נכנסים כל הזמן אנשים מצוינים, למרות מצבה הקשה. אבל הם בורחים ממנה מהר מאוד, מפני שהם רואים שאת את הדבר שהם באו לעשות - ללמד! - לא נותנים להם לעשות. זה הסף הבעייתי יותר. לא השכר. ההפקרות ששוררת במערכת. אנשים טובים לא מוכנים להתנהל בתוך מערכת מופקרת.

"ל-80% מהמורים בארץ אין תנאים לפעול ואחרי כל זה - עוד מאשימים אותם בחוסר ההצלחה. תאר לך שאתה בא לעבודה כל יום, המחשב שלך לא עובד, צועקים עליך, אתה נחשף למקרים של אלימות נגדך, משפילים אותך, ולא רוצים לעבוד איתך ובסוף מאשימים אותך בחוסר-תפקוד".

ילדים מתאימים עצמם לסביבה

מירי ועינת וולף אינן רק צולפות במערכת החינוך הישראלית ובתחלואיה אלא מציעות גם פתרון, "מהפך" לדבריהן, שיכול להתממש תוך זמן קצר - שנתיים לכל היותר - ללא תוספת תקציב, ללא שינויים ארגוניים וללא פיטורים.

"בשלב ראשון, יש להכריז על מצב חירום במערכת. מצב שיימשך שנתיים - כי יותר מזה אי אפשר. במשך התקופה הזו לא עושים שום דבר מלבד התרכזות בהחזרת המערכת לתפקוד ולמצב של למידה. לא כותבים תוכניות לימוד חדשות, לא מבצעים מהפכים אירגוניים ואך ורק מתמקדים בתפקוד".

*מה עם מיגור האלימות?

"מיגור מוחלט של האלימות הוא אפשרי. לא כל התלמידים אלימים. רק מעטים הם כאלה. אבל אין לגיטימציה לזרוק תלמידים מבית הספר. בחדשות מדווחים על כך ש'התלמיד הושעה ליומיים' והתלמידים מפנימים את עולם הערכים הזה. כשהם רואים שתלמיד אלים שנוהג בברבריות ומשחית רכוש, מורח צואה על קירות, זורק ביצים על מורים - נשאר בפנים, ולא מוקע מתוך המערכת, הם מבינים שזה בסדר. כשתלמיד עצמו נחשף לאלימות מצד אדם אחר, הוא מבין שהוא חי במקום שבו המבוגרים אינם יכולים להגן עליו, והוא צריך לשרוד בתוך המערכת הכאוטית הזו.

"צריך להבהיר סדרה של כללי התנהגות ברורים ופשוטים. לא להשחית רכוש, לא לנהוג באלימות. הכללים אמורים להיות מחייבים לכל המערכת. אין מקום לשיקול דעת, כי ברגע שאתה מתחיל לשקול מה כן ומה לא, יש בלבול, וצריך לתת גיבוי מלא למנהלים ולמורים. חשוב שתהיה יכולת להרחיק מתוך הקהילה הלומדת את מי שמחבל באפשרות ללמוד. זה יוכיח לכולם שכל המערכת מתיישרת לפי הכלל החדש".

*זה ריאלי לדעתך להרחיק כל מתפרע?

"זה הכרחי. אנשים צוחקים ואומרים ש'לא יישאר אף תלמיד במערכת החינוך, אם ישעו כל ונדליסט וכל ילד אלים' - אבל זה לא נכון. ילדים מתאימים את עצמם לסביבה. ואם הם יידעו שעומדת מולם מערכת שמתכוונת ברצינות לסלק אותם, יתגלה לנו שכולם מתאימים את עצמם. בספר יש דוגמאות לכיתות שנחשבו לחסרות-תקנה, שהפכו לסביבה לומדת ויעילה. אם יש משהו שמערכת החינוך צריכה, זה רודולף ג'וליאני. מישהו שיהפוך אותה מהיסודות.

*כלומר, המהפך במערכת החינוך בישראל יתקיים לפי המודל של העיר ניו-יורק?

"בהחלט. כשג'וליאני נכנס לתפקידו כראש עיריית ניו-יורק הוא הבין שתפקידו הוא לשרת את הרוב ששומר חוק, ולא את מעט פורעי החוק. השינוי התפיסתי הזה היה השלב הראשון והמכריע בפעילות שלו. הוא דרש גיבוי מוחלט לפעילות אכיפת החוק והסדר שלו - וקיבל את זה מביל קלינטון. באופן הזה, הוא הפך את ניו-יורק תוך שנה וחצי בלבד מאחת הערים האלימות ביותר בעולם לעיר בטוחה ונעימה שירדה למקום ה-157 ברשימת הערים המסוכנות בעולם.

"ג'וליאני הוכיח שזה אפשרי, כל עוד כולם מבינים את הכללים. כך גם יהיה בבתי הספר, שהרי רוב התלמידים רוצים ללמוד. הבעיה כרגע היא שרוב המערכת מתעסקת עם האפשרות להמשיך ולהחזיק את השוליים האלימים בתוכה".

*ג'וליאני גם טען שגרפיטי על הקיר שקול לאלימות. זה לא מודל קיצוני מדי לטעמך?

"להיפך. זו בדיוק הכוונה בביטוי 'חינוך לערכים'. ברגע שתלמיד יודע שלנוכחות שלו בכיתה יש משמעות - זה ערך. כשהוא חייב להכין שיעורי בית ולשתוק כשמישהו אחר עונה - זה ערך. חינוך לערכים זה לא מרד בר-כוכבא. חינוך לערכים זה לשמור על כיתה נקייה ויפה, לדעת שאסור להשחית רכוש ושלא מדברים כשמישהו אחר מדבר. אחרי זה אפשר ללמד את תולדות בית ראשון ובית שני".

*אז איך עושים את זה בפועל?

"בין השאר, עם ציוני משמעת. אם יורידו ציונים על הפרעות משמעת, ומישהו יהיה רציני, ויהיה לו גיבוי, וגם סנקציות, זה יעבוד. תהיה בהתחלה תקופה קשה של עבודת-פרך, הטמעת כללים, המורים והמנהלים יצטרכו להבהיר שאין יותר סובלנות לחריגה מהכללים. מעט מאוד אנשים ניחנו בחוט-שדרה שיאפשר להם לעבור את התקופה הראשונה, אבל המסר הכי חשוב מבחינתי הוא שבהחלט אפשר להגיע לזה".