מהר יותר, גבוה יותר

מנהלים רבים אימצו בשנים האחרונות שגרה של פעילות גופנית רכה, כמו יוגה וטאי צ'י, מתוך רצון לאזן את לחץ העבודה היום-יומי. לצידם יש לא מעט מנהלים שמעדיפים ספורט תחרותי ומאומץ דווקא, כמו רכיבה על אופניים, ריצת מרתון, טריאתלון וספינינג. הם משקיעים בספורט זמן, מרץ וכסף, והופכים אותו לחלק חשוב בסדר יומם הצפוף ממילא. מדוע הם בוחרים בספורט הדורש מהם הישגיות ואינטנסיביות המזכירים את עולמם המקצועי? והאם ההתמדה בספורט תורמת להצלחת הקריירה שלהם?

מיכל יערון, פסיכולוגית ספורט, מאמינה שמנהלים העוסקים בספורט תחרותי עושים זאת קודם כל מסיבות הקשורות לאישיותם: "אלה אנשים סופר הישגיים ותחרותיים", היא אומרת, "אנשים כוחניים, פרפקציוניסטיים, שניחנים ביכולת לעבוד קשה ולעמוד בסבל גופני ונפשי. ספורט סיזיפי, כמו הבחירה ברכיבה על אופניים או בריצה למרחקים ארוכים, מייצג אותם. לעיתים הם יבחרו בספורט 'אקסטרים', שמעלה את רמת האדרנלין ודורש יכולת שליטה גבוהה. כך הם בעצם מתגרים בפחד ושולטים בו. אלו אנשים שזקוקים לגירויים גדולים. הם יכולים להתנהל בצורה עדינה ונעימה אבל זקוקים לחוש שליטה ועוצמה, לחוש שהם משמעותיים".

הספורט מספק להם את הצרכים האלה בצורה מזוקקת וברורה. "ספורט הוא משהו מאוד מדיד", אומרת יערון, "יש מנצח ויש מפסיד, ואין בערך. אני יודעת בדיוק כמה קילומטרים רצתי ובאיזה קצב. מנהלים הם אנשים שמודדים את עצמם - יש להם תוכנית פעולה, מטרות".

לשילוב בין ספורט וקריירה שורשים היסטוריים עמוקים. נועם אייל, פסיכולוג קליני ופסיכולוג ספורט ממכון וינגייט, מספר שמקורו בחברה היוונית הקלאסית, "שם שולב הספורט בהכשרתם של מי שיועדו לתפקידים שלטוניים. באנגליה שימש הספורט, בעיקר בפנימיות היוקרתיות, כדרך לבדוק את אישיות התלמיד ולראות איך הוא מתמודד עם מצבי לחץ. גם בארה"ב הפך הספורט למרכיב חשוב בקולג'ים ובאוניברסיטאות. בארה"ב ובאוסטרליה היום יש קשר הדוק בין ספורט לתרבות העסקים. הספורט נתפש כשיטת הכשרה התורמת להתמודדות עם מצבי לחץ, עם כאב נפשי וגופני, וכאמצעי לעידוד הישגיות".

בישראל, לדברי אייל, התופעה מצומצמת יותר: "המנהל הישראלי אינו רואה בספורט משהו שחשוב לתפקידו כמנהל. בעשר השנים האחרונות הספורט נתפש יותר כדרך לשחרור לחצים ושמירה על הבריאות. פחות דגש מושם על הישגיות".

גם אסף חזני, אנתרופולוג מהאוניברסיטה העברית, שחקר את תרבות הרכיבה על אופניים בישראל, סבור שיש יותר עשן מאש: "בישראל יותר מקובל לדבר על התופעה של מנהלים בכירים שעוסקים בספורט אתגרי מכפי שהיא רווחת באמת. זה בעיקר טרנד, כאשר רוב המנהלים שאכן עוסקים בספורט אתגרי בצורה רצינית הם מעל גיל 38 ומשתייכים למגזר הפרטי - כאלה שיכולים להרשות לעצמם לעסוק בספורט, הן מהבחינה הכלכלית והן מבחינת היכולת לייצר זמן פנוי".

עו"ד ענת בירן, שותפה בכירה במשרד יגנס טויסטר בירן ושו"ת, עוסקת בספורט קרוב לעשרים שנה, ומתעמלת יותר משלוש פעמים בשבוע בריצה ובמכון כושר. בירן מודה שהיא טיפוס תחרותי: "אני תמיד מרגישה שאני חייבת להשתפר. אני חייבת להיות ראשונה, אני לא סובלת שמישהו אחר משיג אותי. ספורט מבחינתי הוא כוח רצון והתמדה, היכולת שלא להיכנע לחולשות".

אין תירוצים

לדברי בירן, "יש יחסי גומלין בין ספורט ודברים אחרים בחיים. אני לא מוותרת לעצמי, מבחינתי אין תירוצים. אני קמה ועושה. אלה תכונות שמוכיחות עצמן גם בניהול ובמשימות שאתה מציב לעצמך".

ויש גם עניין של סטטוס: "בעולם העבודה של היום, שבו הרבה אנשים מסתובבים עם לפ-טופ ויכולים לעבוד מכל מקום, הניהול העצמי הפך לערך חשוב", אומר האנתרופולוג חזני, "זה בא לידי ביטוי גם בספורט. קודם כל באמירה 'אני מתאמן כי אני מנהל את עצמי'. בנוסף יש כאן גם ניהול בפועל. מי שעוסק בספורט אינטנסיבי צריך לנהל את עצמו לא רק במהלך האימון, אלא גם בבניית סדר יום נכון. הנושא הזה בא לידי ביטוי בעיקר אצל רוכבי האופניים, שזקוקים להתאמן שמונה עד עשר שעות בשבוע על מנת להגיע לרמה טובה, ועדיף לעשות זאת בשעות האור".

"הפעילות הגופנית היא בעצם אורח חיים", אומר עו"ד איתן שמואלי, שותף בכיר במשרד שדות ושות', "אתה אוכל, ישן ובונה סדר יום בהתאם. אני נהגתי לרכב כשעתיים בכל אימון, שלוש פעמים בשבוע, וארבע שעות מדי שבת. לשם כך הייתי בונה לי סדר יום שבו אני חוזר מהעבודה בשמונה בערב והולך לישון מוקדם כדי שאצליח לקום מוקדם". שמואלי השתתף בשנתיים האחרונות בקבוצת רוכבי אופניים בשם X-Team. בשנתיים האחרונות השתתף באליפות ישראל ובמרוצים, כולל "רוכב ישראל" - רכיבה ממטולה עד אילת (580 ק"מ) בשלושה ימים.

אבל הסטטוס הוא לא רק עניין של ניהול עצמי, אלא גם חברתי-כלכלי. "ההשקעה הכספית לא נגמרת", אומר חזני, "שילוב של סטייל ותחרותיות שבא לידי ביטוי בסוג הציוד (האופניים, החולצה), בכושר ובמראה הפיזי. עוד לפני שעלית על האופניים אתה בעצם אומר - שימו לב אלי".

מחיר משפחתי

את המחיר על הפרפקציוניזם שמפגין המנהל בקריירה שלו, בספורט ובסדר יומו, משלמת המשפחה. "אין ספק שיש פגיעה בחיים המשפחתיים. מי שעוסק הרבה בספורט המשפחה קצת נעלמת לו", אומר עו"ד שמואלי, "במיוחד נהרסות השבתות. אתה יוצא בשש בבוקר, חוזר ב-12 הרוס, וכל מה שאתה רוצה זה רק לישון".

לנוכח הלחץ המשפחתי החליט שמואלי להקטין מינונים, להתעמל פחות ולבלות יותר עם המשפחה. לפני שלושה חודשים הפסיק להתאמן, גם בעקבות פציעה, והוא מרגיש בחסר: "חסרה לי התחושה שיש אחרי הספורט, האדרנלין, ההתמכרות. חסר לי גם סדר היום של הספורט. הייתי קם בשעה חמש בבוקר בקלות. עכשיו אני בקושי קם בשבע".

חזני מסכים ש"מי שמתאמן ברצינות לא יכול לקחת את הילדים לגן בבוקר או לראות אותם בערב". אבל לדעתו, "מנהלים שעוסקים בספורט כזה הם בכל מקרה וורקוהולים שנמצאים רוב שעות היום מחוץ לבית, ולא ממש יודעים מה לעשות בתוך הבית. לכן, אם הם עושים משהו מחוץ לשעות העבודה, זה יהיה עבור עצמם".

אבל המנהלים שעוסקים בספורט מעדיפים לדבר על יתרונותיו. "ביום שבו אתה מתעמל כל ההתנהלות הרבה יותר נוחה ונעימה", מצהיר דני מרגלית, שותף מנהל במשרד רואי החשבון והיועצים העסקיים BDO זיו האפט. "זה נותן פוש לעבודה השוטפת ומעלה את רמת האנרגיות והריכוז. במהלך הריצה אתה חושב על דברים, כאשר האדרנלין שנוצר בגוף לאחר האימון תורם לחשיבה ועוזר בקבלת החלטות". מרגלית משתתף בתחרויות ריצה של עשרה קילומטרים, ומתאמן שלוש פעמים בשבוע בספינניג, ריצה ושחייה.

מרגלית משוכנע, שהקריירה והספורט מפרים זה את זה ומשתלבים זה בזה. "אתה לא יכול לעשות סוויץ', ולכן הדברים מתערבבים. זה בא לידי ביטוי הן בתכונות כמו תחרותיות והישגיות, שאתה חש בפעילות הספורטיבית כמו בפעילות הניהולית, והן ברצון להשלים משימה, לשפר תוצאות, להתקדם מהמקום שבו אתה נמצא. כל אלה דורשים התמדה, חריצות וכוח רצון".

אך האם אפשר להסיק שמי שהוא ספורטאי מצטיין הוא גם מנהל מצטיין? "לא בהכרח", אומר חזני, "ספורטאי מצטיין נדרש להיות מאוד ממושמע ולקבל סמכות. הדרישות ממנהלים לעיתים שונות. מנהל נדרש להיות יזם, לדעת לעמוד על שלו". יערון חושבת שהכל עניין של אופי. "אדם ששואף להצטיין יעשה זאת בכל תחום. מנהלים שמצטיינים בספורט לרוב מצטיינים בכל דבר".

אשר לשאלה אם השילוב בין ספורט לקריירה הוא מתכון להצלחה, לדעת חזני החפיפה בין שני העולמות מתבטאת בשיתוף פעולה בין מתחרים, שמטרתו למקסם הצלחה אישית. יערון מאמינה שהעיסוק בספורט תורם לכל תחומי החיים: "ספורט הוא מתכון להצלחה, נקודה. הוא בריא, יש בו צד חברתי, הוא ממלא. אתה נראה טוב יותר ומרגיש טוב יותר". דני מרגלית מרגיש על בשרו את הקשר: "אולי אתה לא חייב להיות ספורטאי טוב כדי להיות מנהל טוב, אבל קשה לי לראות את עצמי עצל במסלול אחד וחרוץ ומצליח במסלול אחר".**