גבר הולך לאיגוד

בזמן שהראיון הזה מתפרסם, יבלה יוסי גינסברג בריביירה מאיה, רצועת חוף קריבית קסומה במקסיקו, כאורח של חברת אגפא. גינסברג, המכנה את עצמו בדרן תאגידי, מדלג היום בין יבשות בתנאים של מחלקה ראשונה. הטיסות המשודרגות, מלונות היוקרה והקוקטיילים המפנקים שהפכו בשנים האחרונות לחלק משגרת עבודתו, אינם מזכירים אפילו ברמז את גינסברג, המוצ'ילר של פעם, זה ששרד שלושה שבועות בלב האמזונס, וכתב בעקבותיהם את "בחזרה מטואיצ'י" - שהפך לספר פולחן בקרב מטיילי דרום אמריקה.

27 שנה חלפו מאז הניח גינסברג לראשונה את כף רגלו בג'ונגל הבוליביאני. מה שהתחיל כטרק של ארבעה תרמילאים נמשך כמסע הישרדות אישי, לאחר שהחבורה התפצלה ונהר הטואיצ'י הגועש הפריד בינו לבין קווין גייל, שעמו בחר גינסברג להמשיך את המסע. במבט לאחור, אפשר לומר שגינסברג בנה קריירה לא רעה מאותם שלושה שבועות מטורפים שכמעט שעלו לו בחייו.

בימים אלה יוצא לאור ספרו השני "חוקי הג'ונגל" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר), המספק תשע תובנות על החיים בסגנון ניו אייג'י. "בהוצאה", כפי שמסביר גינסברג, "חשבו שזה כיוון טוב לשווק אותו למנהלים". שמו של הספר, כמו פרנסתו העיקרית של גינסברג בשבע השנים האחרונות, כמרצה בנושאי מוטיבציה והתמודדות עם משברים, קורצים לניסיון החיים שצבר בעולמם של הנחשים והטרמיטים. אבל בעוד הספר הוא בגדר הימור פיננסי, כשזה נוגע להרצאות מספיקות הרצאה אחת או שתיים בחודש, והוא סוגר עניין.

"אני מקבל 15 אלף דולר להרצאה, לא כולל הוצאות נסיעה", הוא מספר בראיון בלעדי ל-G. "זה מה שאני שווה כשאומרים את השם שלי. מזה חותכים סוכנים ומנהלים עמלות כבדות, אבל אני לא מתלונן. יש לי ייצוג באוסטרליה, בארצות הברית, באירופה ובאסיה. דווקא בישראל לא יצא לי כמעט להרצות, כי גרתי בשנים האחרונות באוסטרליה והטיסות לכאן יקרות. אמרתי שאני מוכן שישלמו רק את הטיסה, ואפילו הסכמתי לבוא 'אקונומי', כי זו הייתה הזדמנות לבקר משפחה וחברים, אבל הלקוחות פה חשבו שזה עדיין יקר מדי".

בגיל 49 עדיין מזהים אותך בתור התרמילאי הצעיר מטואיצ'י?

"מדי פעם מגיע אליי איזה תמהוני ושואל שאלות, כי הטואיצ'י הפך לחלק מהמסע של הרבה מטיילים בדרום אמריקה. בטואיצ'י פיתחו תעשייה שלמה מהסיפור שלי. בכל אחד מהטיולים שמתארגנים, יש מדריך שהציל אותי באופן אישי. הם פשוט מתרבים כל הזמן. כל אחד מהמדריכים האלה יודע, כמובן, לספר בדיוק מה עברתי ולנפח את זה עוד קצת. הפכתי לחלק מהמיתוס של האזור. אפילו בלונלי פלנט מזכירים את הסיפור שלי.

"אני בחיים לא אציג את עצמי ככה ביומיום, למרות שכשחברים מציגים אותי ואומרים 'אתה יודע מי זה? זה יוסי גינסברג מ'בחזרה מטואיצ'י', אין לי התנגדות. נכון שבהרצאות אני מביא את הזווית של ההוא ששרד ביערות. זה עוזר לי עם הכניסה והשיווק, אבל עברתי לא מעט משברים בחיים גם אחרי זה. כשמזמינים אותי לפתוח או לסגור כנס, אני קורא על החברה, מבקש ראיונות עם המנהלים, ומגיע יום או יומיים קודם כדי לצאת עם האנשים לקוקטיילים ולדינר ולהכיר אותם".

חיים קשים.

"מדהים, נכון? אני טס מריזורט לריזורט ופוגש אנשי עסקים כשהם בלי עניבה, עם קוקטייל ביד אחת ומקל גולף ביד השנייה, ונהיה חלק מהחגיגה".

איך אתה תורם לחברה שנמצאת במשבר, כשהרבה מהקרדיט שלך בנוי על מצבים שאף מנהל שיושב במשרד לא נתקל בהם?

"אני לא יועץ ארגוני, ואני מראש מודיע שאני לא מדבר על העניינים הספציפיים שלהם, אבל הם יכולים לשאול אותי מה שהם רוצים, ומה שהכי מדהים זה שאני יודע לענות. למה זה מדהים? כי כשאני לא על הבמה אין לי מושג מה התשובה, אני סתם עוד חוות דעת סביב השולחן בסלון. אבל כשאני על הבמה, המעמד הופך אותי לאוטוריטה".

יש הבדל בין הרצאה שאתה נותן לדרג בכיר לבין הרצאה לדרג זוטר יותר?

"לגמרי. אבל אני לא יודע להגיד מהו. בפעם הראשונה שהרציתי בכנס מנהלי הכספים של מאה החברות הכי גדולות בעולם, כמו לוקהיד מרטין והום דיפו, הרגליים שקשקו לי. כי מה אני יכול להגיד להם? אבל כשמספרים סיפור - הבן אדם כבר לא CFO, הוא ילד. הדבר היחיד שהוא רוצה לדעת זה מה קרה אחר כך".

מתייחסים אליך כאל אתנחתא קומית או כאל יועץ שיכול לספק תמיכה אמיתית?

"אני קורא לעצמי בדרן תאגידי, כי אני מוכר את עצמי דרך סיפורים. אבל היו לא מעט מקרים שבהם השפעתי. הרציתי לפני שישים מנהלים של סיטי בנק מכל העולם, ובעקבות הדברים שלי הם החליטו שהביצועים הכלכליים כבר לא יהיו השורה התחתונה היחידה בהחלטה אם לתת בונוס, ושיוכנסו שיקולים כמו איך אתה מסתדר עם האנשים מעליך ומתחתיך, וכמה אתה תורם לקהילה.

"אחרי הרצאה שלי בפני טלסטרה, חברת התקשורת הגדולה באוסטרליה, היה משבר גדול בחברה. הם החליטו להתמודד איתו דרך הפילוסופיה שלי, שאומרת לא להיות קורבן, וקראו לזה 'דה גינסברג פרוג'קט'".

וזה עבד?

"אין לי מושג. מה שכן, אחרי הרצאה אחרת שלי בטלסטרה דיווחתי במייל שסגן הנשיא התפטר כדי להגשים חלום ולטייל בעולם. הם כתבו לי, 'רצינו שתעניק מוטיבציה לאנשים שלנו, אבל לא כזאת מוטיבציה'. אבל גם הם הבינו שזה הדבר הנכון בשבילו והתייחסו לזה בהומור. הוא גם לא המנהל היחיד שפרש בגללי. סגן נשיא של חברת היי-טק אמריקאית כתב לי שהוא החליט לפרוש אחרי שהבין שהוא נמצא בעבודה הזאת רק בגלל הפחדים שלו".

מה כבר אמרת?

"אני חושף את עצמי בהרצאות וזה פותח אנשים, אבל נראה לי שהדברים אצל אלה שהחליטו לפרוש התבשלו הרבה קודם. אני רק נתתי איזו נגיעה. אין לי משנה קבועה. כששואלים אותי מה המסרים שלי אני אומר 'חכו שנייה', פותח את ה'הום פייג' באתר שלי ומסתכל מה כתוב, כי אני בעצמי לא זוכר".

ספר הג'ונגל

אז על מה באמת מדבר גינסברג, ומה קרה לו מאז שככו הדי "בחזרה מטואיצ'י", שהפכו אותו בשנות ה-80 לסוג של סלבריטאי? תזכורת, "בחזרה מטואיצ'י" מגולל את סיפורם של שלושה מטיילים שנכנסו ב-1981 לג'ונגל הבוליביאני מלווים בקארל רוכפרכטר, מדריך אוסטרי שהתגלה לימים כעבריין נמלט. השלושה - גינסברג, גייל האמריקאי (ראו מסגרת) ומרקוס שטם השוויצרי - ביקשו לטייל במקום שרגל אדם לא דרכה בו ולגלות, כפי שהבטיח להם רוכפרכטר, שבט אינדיאני אבוד. הדרך הייתה קשה ומתסכלת משחשבו, ושטם קיטר יותר מדי. גינסברג וגייל מואסים בחברתו, ועל אף שהבטיחו זה לזה בראשית הדרך שיצאו יחד ויחזרו יחד הם דוחקים בשטם לשוב עם האוסטרי לציוויליזציה.

זמן קצר אחרי שהחבורה מתפצלת, מאבדים גינסברג וגייל את השליטה על הרפסודה שמשיטה אותם על פני הטואיצ'י. הנהר מפריד ביניהם, ועל גינסברג עוברים שלושה שבועות מהגיהינום. הוא שורד שיטפונות, סופות חול, טרמיטים שאוכלים לו את הגוף ומפגש עם נמר שכבר ראה לו את הלבן בעיניים.

גייל עבר גם הוא כמה ימים קשים, עד שהתגלה על ידי אינדיאנים מקומיים, כשהוא צף על בול עץ. ניסיונותיו של גייל לשכנע את השלטונות לחפש אחר גינסברג לא נוחלים הצלחה גדולה. כולם משוכנעים שזר לא ישרוד את היער, אבל גייל מתעקש, ובעזרת כמה מקומיים שקיבלו שכר הולם הוא חוזר לעובי היער ומוצא את גינסברג כמעט ברגע האחרון, כשהוא פצוע וסובל מהזיות. עקבותיהם של קארל רוכפרכטר ומרקוס שטם לא נמצאו עד עצם היום הזה.

מה חשבת שתהיה לפני שיצאת לדרום אמריקה?

"איש עסקים. נבניתי בהשלמה מלאה לחיים של מצליחן תל אביבי. אחרי שחזרתי לארץ, בגיל 23, הקמתי חברה שעסקה בפרסום. הייתי מצליחן כזה. היו לי בית משלי בלי משכנתא, מכונית חדשה, אופנוע, אישה שאהבתי מגיל 5. כולם הכירו את הספר שכתבתי והייתי מין סלבריטי. אם מישהו הלך לאיבוד באיזה מקום בעולם, ישר היו מתקשרים לראיין אותי. הייתה לי גם פינה ברדיו לאיזושהי תקופה.

"כשהבת שלי הייתה בת 4 עברתי משבר אישי קשה. לא הבנתי מה קורה, אבל הרגשתי שאני לא יכול להמשיך יותר. זה גבל כמעט באילמות. לא יכולתי לדבר, וראיתי כל מיני פסיכולוגים שלא עזרו לי. אחרי חצי שנה המשפחה התפרקה, עזבתי את הבית, יצאתי בגיל 30 לעולם בלי כסף, שבור. לא מבין את עצמי, למה הרסתי".

גינסברג עבד ב"מובינג" בניו יורק, ניסה למכור את זכויות הספר בהוליווד, והכיר שם ישראלית, טלי, שהפכה לאשתו השנייה. כשחזר לטואיצ'י כדי לחפש לוקיישן לסרט, לפני שהמשא ומתן שניהל התפוצץ, החליט להישאר במקום ולהקים יחד עם שבט הטאקאנה המקומי כפר תיירות אקולוגי.

בני השבט לימדו אותו דבר או שניים על משא ומתן, כשראה איך הם מתמרנים מול הרשויות. "זו ממש טקטיקה", הוא מספר. "הם יושבים בכמה צדדים של השולחן, ומתקיפים את הצד האחר מכיוונים שונים עד שהוא מותש, כאילו הם צדים חיה. גם אני חשבתי כמו כולם - ילידים ביער, תמימים - והפתיע אותי כמה שהם לא נותנים שום נשק ליריב. לא עוזרים. דרך המשא ומתן שלהם הייתה אגרסיבית מדי בשבילי".

על סיפור הקמת הכפר מרבה גינסברג לחזור במהלך ההרצאות. "בדיוק סיפרתי אותו לא מזמן לאנשי פרוקטר אנד גמבל. היום הכפר הזה נחשב להצלחה היסטרית. צריך להזמין מקום חצי שנה מראש, והוא מודל לשאר הכפרים בסביבה. אבל בתחילת שנות ה-90 זה נראה ממש מופרך. זה מקום מרוחק, אין לשם טיסות, וצריך לשוט חצי יום בנהר כדי להגיע לשם.

"רציתי משהו ויזואלי שיעזור לי לגייס כסף, אז ביקשתי מארכיטקט שהכרתי, ושעיצב את הבמות של הרולינג סטונס, שיתנדב לעזור. אמרתי לו, 'אין לי כסף לשלם, אבל אני אדאג לכל ההוצאות שלך'. קניתי זוג כרטיסי טיסה למיאמי, בלי שהיו לי כרטיסים להמשך הדרך. לא היה דולר אחד רשום על השם שלי, אבל לא אמרתי לו כלום. השארתי אותו בשדה התעופה והלכתי למשרדי חברת התעופה הלאומית של בוליביה. ניסיתי להסביר למנהל שם, שאם הרעיון שלי יצליח זה יהיה טוב גם לבוליביה וגם לחברה שלו, וכל מה שאני צריך עכשיו כדי להפוך את החלום הזה לאפשרי, זה זוג כרטיסי טיסה. הוא לא ממש השתכנע והפנה אותי לדלת.

"ואז אני מספר בהרצאה איך עמדתי מול הדלת והרגשתי שהגוף שלי רועד ושאני לא מסוגל להושיט יד ולגעת בידית. כי אם אגע בידית אין לי שום דרך אחרת להגיע לבוליביה. איך שירדה לי התובנה הזאת, הבנתי שהאיש הזה חייב לתת לי את הכרטיסים. הסתובבתי ואמרתי לו, 'אדוני, אני מבקש ממך, אל תעמוד בין אדם צעיר לחלום שלו'".

נשמע חזק.

"טוב, זה לא המשפט שאמרתי, אבל זה לא באמת משנה מה אתה אומר, אלא מי שאתה כשאתה אומר את הדברים. וזה מה שאני מנסה להעביר לאנשים, לסוכני מכירות בעיקר. כמה שהבאת אותה במילים קטלניות, אם אין רוח מאחורי המילים שום דבר לא יעזור. לא המילים שאמרתי גרמו למנהל לתת לי בסוף את הכרטיסים, אלא זה שאת כל החיים שלי שמתי על המשפט הזה. והמסר של הסיפור הוא שאם אתה באמת רוצה משהו - קירות יפלו, הרים יזוזו, הבן אדם שעומד מולך לבין החלום הוא כלום. את אנשי המכירות זה מה זה מחזק".

ואיך זה עוזר למי שמפתח מוצר לטיפוח הגבר?

"זה טוב לכל אחד שניצב מול אתגרים. מבחינת הארגון זה אחלה סיפור - כי אני בעצם אומר לעובדים - תביאו את האש שלכם. אל תלמדו איך לדקלם. כי כשאני מספר סיפור לא כל-כך מעניין אותי מה קרה. אני לא זוכר, וגם לא אכפת לי אם זה אמת או לא. לסיפור יש האינטגריטי שלו בהקשר שבו אני מגיש אותו, וזה מה שמשנה".

גם ב"טואיצ'י" העובדות לא ממש רלבנטיות?

"שמה דווקא הייתי מדויק, ומדהים אותי לפעמים כמה פרטים זכרתי. הסיפור שם היה הרבה יותר גדול וחזק ממני. לא הרסתי אותו, כי הייתי צעיר מכדי לפתח תובנות ולהסתכל על הדברים ממרחק. 'חוקי הג'ונגל' זה סיפור אחר, כי מדובר באבחנות שלי על החיים ולא באוטוביוגרפיה. אם תבקשי ממני להגיד את תשעת החוקים שמהם מורכב הספר (ראו מסגרת), אני חושב שאצליח, אם כי יכול להיות שאפספס משהו. כתבתי את הספר לפני שנתיים, ואני לא חי את החוקים האלה אחד לאחד, כי כמו לכל אדם גם לחיים שלי יש אבולוציה משלהם. ועדיין, הרוב זה עקרונות שלפיהם אני חי".

"תחרות זו שטות"

מי שהציעה לו לכתוב את "חוקי הג'ונגל" היא הסוכנת שלו באוסטרליה, שטיפלה בקידום הספר הקודם. אותה אחת שעודדה אותו להיכנס לתעשיית ההרצאות. "היא אמרה, 'יש בלגן גדול בעולם. תכתוב איזה ספר עם השקפת העולם שלך. חשבתי לכתוב בסגנון הבסט סלרס האמריקאיים, אבל לא הלך לי. אחרי שנה חזרתי לזה שוב, מכיוון אחר, והפעם זה עבד".

למה היא חשבה שאתה מתאים להרצות?

"עבדתי במשך שבע שנים בחברה בינלאומית שהציעה תוכנית גמילה לנרקומנים. תפקידי היה להשיג את האישורים הדרושים כדי לפתוח סניף חדש. הפרזנטציה הייתה חלק מהעניין, והלך לי בה טוב. היו לנו 12 סניפים ברחבי העולם, וכשפתחנו את הסניף באוסטרליה, הפכתי אותו לבייבי שלי. זה לא היה קל, כי יצאנו נגד הטיפול באדולן, שמאוד מקובל באוסטרליה, ויצרנו לנו הרבה אויבים גם בקרב הממסד. אחרי שנתיים וחצי החולה ה-250 שלי נפטרה. נפתחה חקירת מקרי מוות ששיתקה את העסק למשך שנה וחצי. בסוף הרופא שלי נמצא אשם, והעסק כבר לא התרומם שוב. היינו עמוד ראשון בעיתונים, ועשו עלינו '60 דקות', מה שגרם לאקזיט לא הכי אלגנטי שלי מכל העסק.

"מצאתי את עצמי באוסטרליה בלי עבודה, במצב קשה נפשית וכלכלית. ואז הסוכנת הציעה שאעשה הסבה להרצאות, כי אני טוב בעמידה מול קהל, ושם - בניגוד לספרים - נמצא הכסף הגדול. נכנסתי אחרי 'ספטמבר אילבן', בתקופה הכי קשה שאפשר. היה בלגן עם הטיסות ומלחמה קשה על כל עבודה. אבל ידעתי שאם אתמיד, אצליח לבנות משהו. הלקוחה הראשונה שלי הייתה נוקיה. הייתי במצב נפשי קשה כשהסברתי להם איך להתמודד עם מצבים קשים. אחרי זה הזמין אותי בנק שאני חייב לו כסף להרצות בפניו. אמרתי לחבר שאם מי שהזמין אותי היה יודע שאני חייב לבנק כסף, הוא בטח היה מבטל את ההזמנה".

גינסברג מאמין שהשנים הקשות האלה הפכו אותו למומחה למשברים. "עברתי הרבה משברים בחיים, ששברו לי את האגו, ומתוכם פיתחתי השקפת עולם שאני מעביר בהרצאות. מה שאני אומר זה מה שאני סוחב על הגב שלי. אני לא מביא מסרים מפוצצים ואז יורד מהבמה וחי את החיים הקטנים שלי. כי אולי שיקרתי לקהל, אבל לעצמי אני לא יכול לשקר, ואני אדע שאני סתם חנטריש".

מה אתה בעצם מציע לחברה במשבר?

"לא צריך להגיד 'קרה משהו רע', אלא 'קרה משהו'. לראות את עצמך כקורבן זה עניין של בחירה. משבר הוא חלק מהחיים; אין בן אדם שיכול להימלט ממנו. גם לא ביל קלינטון ולא ביל גייטס. ומה שנראה עכשיו ככה, ייראה עוד כמה זמן אחרת. חברה שמתייחסת למשבר בלי להשלים איתו ולהבין שזה המצב, פועלת מתוך אובדן שליטה ומצוקה. במצבים האלה, דווקא חברות שיש להן פחות שליטה מצליחות יותר".

מנכ"לים ריכוזיים שרוצים להיות בשליטה עד הפסיק האחרון לא מזלזלים בתזה הזאת?

"עידן המנכ"ל עם האגו עבר מן העולם, היום CEO טוב הוא כזה שמשתף ומקשיב. אני רואה שינוי מדהים בתאגידים. הם הרבה יותר קרובים למסרים שלי היום מאיך שהיו כשהתחלתי להרצות. לפני שש שנים, בקושי רצו לשמוע ממני. היום זה מאוד מקובל להיות קצת ניו אייג'י, אבל אז היה לי נורא קשה, והסוכנים ביקשו שאתאים את עצמי לשוק כדי לקבל עבודה.

"היום הרבה יותר קל לי, ולא בגלל שאני השתניתי, זה התאגידים שהשתנו. לא רק כי זה נהיה באופנה, אלא כי לתאגידים יש אינטרס קריטי להשיג את העובדים הכי טובים ולדאוג לכך שהם לא יעזבו. ולאנשים היום לא מספיק רק לעבוד. זה לא כמו פעם, שהעובדים היו שפוטים של החברה. היום חברה נדרשת לדאוג לצמיחה של העובדים שלה, ובזה אני תורם".

כתבת בספר שתאגידים רבי עוצמה משולים לדיקטטורים, ובסוף אתה מתפרנס מהם.

"נכון, ואין לי שום בעיה עם זה".

אתה גם אומר להם שהם דיקטטורים והם מריעים?

"אני אומר להם את האמת שלי. שתחרות זו שטות וששיתוף פעולה זה דרך הרבה יותר טובה. שימור סביבה בריא מבוסס על זה שביער אף מין לא משמיד את האויב שלו. חיה אחת אוכלת חיה אחרת, אבל לא מכחידה זן. כל אחד מוצא את הנישה שלו, והנישות כולן מתחרות".

ועדיין אני בטוחה שהחלום הרטוב של פפסי הוא שקוקה-קולה תושמד מחר בבוקר.

"כל האגרסיביות הזאת של שימות המתחרה, בוא נכסח אותו, משנה כיוון. היום כבר לא מספיק שיהיה לך כסף כדי שתרגיש טוב. אנשים זקוקים לעוד דברים לנשמה".

בסוף עוד יעשו מזה סרט

לפני שלושה חודשים הגיע גינסברג לביקור בארץ והחליט להישאר, אחרי שמצא מסגרת טיפולית מוצלחת לניסים, בתו בת השנתיים וחצי, הנחשבת לילדה בעלת צרכים מיוחדים. באותה הזדמנות הוא גם יחלוק עם אחיו את הטיפול בהורים המבוגרים. הוא מתגורר עם בלינדה, אשתו השלישית ואם שתי בנותיו, קיים בת ה-5 וניסים, בדירה שהשאירה אחייניתו שנסעה לירח דבש (לגינסברג בת נוספת מנישואיו הראשונים, מיה, בת 23). האווירה בדירה מזכירה קומונה. חברים שקפצו לביקור שרועים לשנת צהריים על הספה בסלון ובפינת השאנטי בגינה. גינסברג, המדלג במהלך השיחה בין עברית לאנגלית, מזכה אותם בתואר חבובצ'יק ומעניק לאחד מהם חיבוק חם, וזה מציע לו לפתוח סטארט-אפ לחיבוקים.

גינסברג לבוש שרוואל לבן וגופייה כחולה, עונד כמה שרשראות על הצוואר, ונראה כאילו חזר הרגע מחופשה בסיני. "אני לא הולך ככה להרצאות", הוא מחייך, "יש בחוזים שאני חתום עליהם סעיף של קוד לבוש. לרוב כתוב ביזנס קז'ואל, שזה אומר מכובד אבל לא חליפה ועניבה, כי זה ייראה אאוט אוף קונטקסט; או 'ריזורטס סטייל', כי אם זה בקריביים אפשר לבוא עם חולצות פרחוניות. יש לי בגדים מאוד יפים להרצאות, שאני לובש ומוריד מיד אחרי, כדי לחזור לקרוקס ולדברים שנעים ללבוש. אני מוריד את השרשראות לפני ההרצאה, לובש חולצה לבנה. הביטול העצמי שלי הוא לגמרי טבעי בעניין הזה, כי חשוב לי לכבד את הלקוח ולהודות לו שהוא בחר בי".

את בלינדה, בת לאב סיני ולאם אוסטרלית, הכיר באוסטרליה, כשחיפש מישהו לדבר איתו על עוד כמה דברים חוץ מגמילת נרקומנים. "זו פעם שלישית שאני מתחתן עם טקס והכול", הוא אומר. "לאשתי אני אומר שיש לי כוח לעוד פעם-פעמיים".

והיא צוחקת, או שהיא יודעת שאיתך לא מתבדחים בקטע הזה?

"היא בודהיסטית, ויודעת שהכול יכול לקרות. בלינדה היא אחלה אישה, ואנחנו סופר חברים. היא אחראית על האדמיניסטרציה בעסק שלי. התיאום עם הסוכנים, הניירת. אני לא עושה כלום. אף אחד לא מבקש לדבר איתי בטלפון. יש לי הסכם עם אשתי - אני הכישרון והיא ההנהלה. אני לא מתעסק בכספים בכלל. יוצא מהבית ומבקש ממנה 50 שקל לבזבוזים".

בשבוע שבו קיימנו את הראיון, שהתה בלינדה בחו"ל וגינסברג ניסה למצוא מועד שבו המטפלת תהיה בסביבה ושהילדות לא ילחיצו אותו יותר מדי. "החוכמה היא להיות גיבור בשגרה עם המשפחה שלך, ולא במסעות של הרבה אדרנלין", הוא אומר. "הרבה אנשים יגלו בעצמם כוחות חדשים בשעת לחץ כשהם נאבקים על החיים, אבל קשה להם להחזיק מעמד בשגרה. ואני אומר, מה זה לעבור שלושה שבועות בג'ונגל בהשוואה לזה שנולדה לי ילדה שסבלה חצי שנה מאפילפסיה מטורפת? כשיש לך תינוקת עם 15 התקפות אפילפסיה ביום, אתה מבין מה זה סבל".

ב-2005 שודרה בערוץ דיסקברי דוקו-דרמה על בסיס "בחזרה מטואיצ'י", ששילב ראיונות עם גינסברג וגייל יחד עם שחזור של סיפור המסע. כעת מתוכנן הסרט העלילתי. "הבמאי הוא ג'ון פולסון וזו הפקה אוסטרלית-אמריקאית", מספר גינסברג. "רוב הסרט יצולם באוסטרליה. בבוליביה או באנדים הם יעשו רק את הסט-אפ כי בוליביה לא ערוכה להפקה כזו".

אתה מעורב בהפקה?

"הם משתפים אותי, שולחים לי את התסריט, אבל תאמיני לי שאין לי סבלנות. זה חלק מהחיים שלי, אבל לא חלק שאני חייב להתעסק בו. אני מעורב בזה רק כדי לוודא שלא יעוותו את האמת של הדמויות. אין לי בעיה שלא ייצמדו לסיפור, אבל הם לא יכולים להפוך דמות למשהו אחר. עכשיו התחיל הליהוק, ואם זה היה תלוי בי, לתפקיד שלי הייתי רוצה מישהו צעיר ומאוד מוכשר, אבל לא מוכר. כמו שהיה אמיל הירש לפני הפריצה שלו. זה נראה לי ממש טיפשי אם איזה ליאונרדו דיקפריו ישחק אותי".

בינואר הקרוב תשתקע משפחת גינסברג במושב בצרה, אחרי שיסגרו עניינים באוסטרליה. "יש לי 120 דונם של הר עם ענן בתוך יער גשם. חיינו שם חיים די מבודדים בחמש השנים האחרונות, אם לא סופרים את הנסיעות שלי לכנסים", אומר גינסברג. "צריך לחצות את הנהר 11 פעם בשביל להגיע הביתה, ולא תמיד זה אפשרי. אז נתקעים בפנים או בחוץ. השנה, למשל, שבוע שלם לא יכולנו לצאת מהבית. אבל זה מה שאנחנו אוהבים, את התחושה הזאת של החיים בטבע.

"עכשיו ממילא הגעתי לאזור עירוני, וזאת נראית לי הזדמנות להוריד את הווליום של ההרצאות ולהעביר משקל לפרויקט הבא. הקמתי חברה, יש לי כבר שותף, ואני רוצה לגלגל רעיון של דפדפן תלת-ממדי באינטרנט, משהו שמתאים לווב 3, ואולי נצליח לגייס משקיע דרך הכתבה הזאת. הסטארט-אפ הזה מדליק אותי לגמרי".

מה לך ולהיי-טק?

"הכלי הכי חזק שלי זה הנאיביות. איפה שמקצוענים לא עושים דברים, שם אני פועל. רוב האנשים לא רוצים להסתכן. הם רוצים להישאר במקצוע שהם מכירים, כי הפחד מהלא נודע משתק אותם. אז הם בוחרים חיים מאוד פרקטיים עם פרנסה טובה. אני לא רוצה לרדת על אף מקצוע, כמעט שאמרתי רופא שיניים, כי זה מייצג לי את העניין, אבל זה פספוס של החיים להתנהג ככה. אם הלכת להיות רואה חשבון כי מזה תהיה לך פרנסה, אתה לא באמת בודק מי אתה ומה אתה נותן לעולם. לא צריך מקצוע דרמטי, מספיק לבחור משהו פשוט, אבל ללכת איתו עד הסוף. אבל אנשים לא רוצים חיים גדולים".

ואיך החיים שלך?

"גדולים. אני יצור קוסמי. אני יוצא מהבית והגלקסיה כמעט שורפת לי את הראש מרוב שהיא קרובה". **