הברווזונת המכוערת

בכל שנה מתכנסת ועדת גונקור במסעדה מפוארת בפאריז. אחרי ארוחה יקרה ושיחה עמוקה על הספרים שיצאו באותה שנה בצרפתית, יוצא נשיא הוועדה ומכריז על הסופר שזכה בפרס גונקור היוקרתי. ומה הפרס? צ'ק סמלי על סך 10 אירו ותהילת עולם. אף שהתמורה הכספית לא מכסה את המינוס בבנק, אין סופר שאינו להוט לזכות בגונקור. הפרס, ששקול לאוסקר האמריקאי, מעניק לזוכה בו הכרה רחבה וזכות להיכנס לפנתיאון, שבין יושביו אפשר למנות חברים כמו מרסל פרוסט וסימון דה-בובואר.

המועמדת הבולטת לשנת 2007 לא הפתיעה. ההנחה הרווחת הייתה שאמלי נותומב, שנחשבת לסופרת המפורסמת ביותר כיום בצרפת, וגם לאקסצנטרית ביותר, תזכה בגונקור - בשנה הראשונה שבה היא נכנסת לרשימת 15 הפיינליסטים של הפרס. בורסת השמועות הריצה את ספרה "לא מחוה ולא מאדם" כמועמד מוביל. אחרי הכל, ב-16 השנים האחרונות פרסמה נותומב 16 ספרים, אחד כל שנה. בתוך פחות מחודש היא מכרה 90 אלף עותקים מספרה החדש, לא מפתיע בעבור מי שמוכרת 250 אלף עותקים בשנה הראשונה לחייו של כל ספר חדש שלה. ואם זה לא מספיק, במקביל לגונקור הייתה נותומב מועמדת גם לפרס רנודו (שני הפרסים מוענקים באותו היום).

הביקורות פינקו: "כמו מרגריט דיראס עם 'המאהב' ב-1984, נותומב תזכה בגונקור עבור כל הרומאנים שלה", הבטיחה אחת, ואחרת היללה: "עם האסטרטגיה התקשורתית שלה, מפגש עם קוראי 'הפריזיאן' והאקסצנטריות שלה, היא פיתתה כבר שליש מהבוחרים בוועדה. חברי האקדמיה האחרים יבחרו בה גם. היא לא תקבל את הפרס על הספר שלה, שהוא טוב מיסודו, אלא על כל היצירות הספרותיות שלה". האלילה החדשה, שמנהלת עם העיתונות, עם מבקרי הספרות ועם הקוראים יחסי אהבה-שנאה, לא הסתירה את שמחתה.

נותומב הוצבה לצד ז'יל לרואה, מורה תיכון אנונימי, על ספרו "שירי אלבמה" (הוצאת מרקור דה פראנס), ופטריק פואברה ד'ארבור, על ספרו "חלמתי עליך כל כך הרבה" (הוצאת אלבן מישל). פואברה ד'ארבור הוא מגיש החדשות המיתולוגי של צרפת, שהועף מהתפקיד אחרי 20 שנה, במסגרת מה שהוא טוען שהייתה קונספירציה תקשורתית בניהולו של הנשיא ניקולא סרקוזי. כי הגונקור, מתברר, הוא לא רק פרס ספרותי אלא גם זירה של סלבריטיז.

סיכוי לזכות בהכרה גורפת

בעלילה חלה לפתע תפנית. מי שכבר כמעט הוכתרה, הפסידה לטובת המורה האלמוני. האינטליגנציה הצרפתית געשה. כותבי טורים מילאו את דפי העיתונים, הבלוגרים קצפו, מעריצים הציפו את הרשת בטענות על קונספירציות באקדמיה של הגונקור. "הקלפים נטרפו. אמלי נותומב היתה אמורה לזכות בלוטו", התרגשה הכותרת באחד העיתונים.

יותר מזה: עם שוך הרוחות נודע, כי רק חבר הוועדה מישל טורנייה הצביע בעד ספרה של נותומב. מדוע הפנו לה כל היתר את גבם? תחת הכותרת "איזה בושם מפזר הגונקור של 2007?" בעיתון "לה פיגארו", הסביר פרנסואה נוריסייה, חבר אחר בוועדה בשלושים השנים האחרונות, ומי שהחליף את הסופר ריימונד קאנו והפך למזכיר הכללי של הוועדה, את הבחירה: "אני שואל את עצמי אם אפשר להלביש באותם בגדים את אמלי נותומב ואת לידי סאלוואירה (סופרת צרפתייה שהייתה מועמדת למספר רב של פרסים ספרותיים מ"נ)".

דבריו של נוריסייה חשפו מניעים שאינם קשורים ממש לאיכות הכתיבה הספרותית. "אישה אחת מהוועדה אמרה לי שאני לא מתאפרת נכון ולכן לא מגיע לי גונקור", אומרת נותומב ל-G. "זה הליך מאוד מסובך. אחרי הכול, מספיק טוב להיות מועמדת ואני כנראה לא יודעת איך להתאפר כדי לקבל גונקור".

גם אם היא מדברת על הפרס כשחיוך נסוך על שפתיה, הפגיעה קשה. "זה לא נורא", היא אומרת בנונשלנטיות שמנסה להסוות את הכאב. "ממילא לא הרבה סופרים יוצאים טוב מהגונקור. אומרים שאחרי שמקבלים את הפרס הזה אין לאן להמשיך. בינינו, זה לא קל לקבל את הגונקור כי צריך להכיר את אנשי הוועדה, להיות איתם בקשר ובעיקר להסתדר איתם. לפעמים הם מציגים לך שאלות, מסתכלים לך עמוק בעיניים, וכנראה שואלים את עצמם 'האם מגיע לה גונקור לפי התשובה שהיא נתנה לי עכשיו?'"

אז נותומב זוכה להצלחה בינלאומית, וקשה לומר שהיא סובלת מקשיים כלכליים כלשהם. אבל כמי שסבלה רוב חייה מבדידות, הפרס היה יכול להבטיח לה כניסה ללב הקונצנזוס. חומת הבדידות הזאת, היא מספרת, החלה להיסדק עם פרסום ספרה הראשון "תורת ההיגיינה של רוצח", שהפך אותה בן לילה לילדה הכי מקובלת בחוג לספרות. "לפני הפרסום הייתה לי תחושה שאני אאוט-סיידרית בכל מקום. הרגשתי שולית בשביל כל העולם. אבל מאז שהתחילו לפרסם אותי, לפחות אני לא שולית בשביל הקוראים שלי. רוב הקוראים מזדהים עם הדמויות, ורוב הדמויות הן אני, אז כנראה שיש הרבה אנשים שוליים בעולם. אבל בהתחלה באמת היו לי הרבה בעיות עם החשיפה. קוראים כתבו לי מכתבים ואני נתתי להם את הכתובת שלי ואת מספר הטלפון. התוצאה הייתה שגברים עירומים חיכו לי מתחת לבית".

דרמה לעיני הצלמים

מדובר בטיפוס בלתי שגרתי. אין לה מחשב, היא לא מחוברת לאינטרנט ולא מחזיקה טלפון סלולרי, כך שלא קל ליצור איתה קשר. אחרי חצי שנה של ניסיונות כושלים, נפגשנו במקרה באירוע ספרותי. נותומב לבשה את התחפושת שלה - בגדים שחורים, ארוכים ודרמטיים, שמכסים אותה מכף רגל ועד ראש ומגבעת קטיפה גדולה לראשה. "תכתבי לי מכתב", ביקשה, "ותצרפי את מספר הטלפון שלך. להתראות בקרוב", זרקה וברחה. שבוע אחר כך היא התקשרה. "יש לי רק יום אחד בשנה שאני יכולה להיפגש איתך", אמרה בפסקנות, "בשבוע הבא".

לפגישה הקדימה בכמה דקות. "איזה יופי", צהלה, "הגעת בזמן, בואי, מגיעה לך נשיקה". אחר כך התפעמה מהמקום בקול רם: "וואו, איזה כיף, איזה יופי. אני לא מכירה את בית הקפה הזה".

איפה הכובע?

"כשאני רוצה שלא ישימו לב אלי אני לא חובשת את הכובע", הסבירה. "כשאני בתפקיד הסופרת ונמצאת מול הקוראים יש לי תדמית מסוימת. אני מודה שמפחיד אותי להיות מול קהל, אז אני מתחפשת. גם כשיוצאים למלחמה לובשים מדים. במציאות אני מתלבשת אחרת, אבל לצערי, אפילו בלי הכובע מזהים אותי עכשיו בפאריז. אבל אני לא מדונה, אז זאת לא בעיה גדולה".

מדונה או לא, חמש דקות בלבד אחרי שהחלה הפגישה בקפה "שארבו" ברחוב אוברקמף ההומה, התמקמו על המדרכה ממול שני צלמי פפראצי והחלו להבהב בכיוון של נותומב. היא אפילו לא מצמצה.

"הייתי בסופרמרקט, וכשהגעתי לקופה הקופאית אמרה: 'אוי, את דומה לאמלי נותומב'. כשסיימתי להעביר את המצרכים היא אמרה: 'עכשיו כשאני מסתכלת עליך שוב, רק הגבות שלך דומות לאלה של אמלי נותומב'. אז לפחות אני יודעת עכשיו לפי הגבות שאני דומה לעצמי". השיחה איתה משובצת מונולוגים כאלה, והיא מלווה אותם במימיקה דרמטית, פוערת עיניים ומנפחת לחיים. התיאטרליות שלה משולבת בקולות עולים ויורדים ובתנועות ידיים גדולות. "זה נהדר", היא קוראת לעבר המלצרית שמדקלמת באוזניה את מגוון מיצי הפירות שמגישים בבית הקפה העתיק הזה ומתביישת לבקש ממנה חתימה. "אני מבקשת מיץ מנגו", היא צועקת כמו ילדה קטנה.

וזה פחות או יותר גם מה שקורה בספרים שלה. לפחות אלה האוטוביוגרפיים. בזכותם יש לה דריסת רגל כסופרת עם קול ייחודי, עם אורח חיים סגפני ושונה, שדיברה יפנית שוטפת ודוברת כיום צרפתית, אנגלית, לטינית ויוונית עתיקה ומבינה איטלקית. "אני יודעת שאני חריגה", היא אומרת, "לא כולם מבינים למה אני כותבת ככה. זה נורמלי שאני לא מוצאת חן בעיני כולם, אבל יש רגעים שאני קצת עצובה אם מישהו לא קורא אותי. יש לי את הדרך שלי, שקל כנראה לזהות אותה. יש ריח מיוחד לעבודה שלי, ריח שאני באופן אישי לא מאוד מחבבת אבל זה כנראה ריח הספרים שלי".

הגירוש מגן עדן

נותומב נעה כיום בין פאריז לבריסל. היא בלגית, אבל רק לאחרונה החלה להגדיר עצמה ככזו. היא נולדה בעיר קובה, יפן, וגדלה שם עד גיל חמש. אביה, דיפלומט בלגי, הוצב שם ולאמלי הקטנה הצמידו אומנת יפנית שטיפלה בה במסירות. "זה היה החלק הטוב ביותר בחיי", היא קובעת. אחרי יפן האהובה, תוזזה נותומב בין גיל 5 לגיל 17 בין סין, ארצות הברית, בנגלדש, בורמה ולאוס.

את עזיבת יפן היא מתארת כגירוש מגן עדן, ובשנים הבאות הבטיחה לעצמה שתחזור ותישאר שם לעד. כשהייתה בת 19 הגשימה את החלום, והחלה לעבוד בחברת ענק בטוקיו כמנהלת חשבונות. אחרי שהצליחה להעליב את כל העובדים בחברה, היא גורשה ממרומי הבניין אל המרתף, ולבסוף הודחה עד השירותים. שם הפכה ל"דאם פיפי", השם שבו נהוג לכנות מנקי שירותים בצרפת. בתפקידה התבקשה לוודא שלקולגות שלה יש מספיק נייר טואלט בדרכם לבצע את משימתם.

החוויה הזאת מופיעה בספר "כבוד ורעדה", שעליו קיבלה פרסים רבים. מאוחר יותר הפך הספר לסרט, והשחקנית ששיחקה את נותומב, סילבי טסטוד, קיבלה על תפקידה את פרס סזאר הצרפתי. "לא עשיתי כלום בשביל הסרט. לא בחרתי את התסריטאי, הבמאי או השחקנית. סירבתי לפגוש אותה לפני ששיחקה אותי, כי חששתי שאם אפגוש אותה אהרוס לה הכול. לא פגשתי אותה והיא כל כך הבינה את הדמות עד שהיא הפכה להיות אני. ישבתי בקולנוע וראיתי את עצמי על המסך".

הכול אמיתי, אבל זה חשוב אם הכל קרה או לא?

"זה באמת לא חשוב, אבל הקוראים שלי שואלים אותי כל הזמן את השאלה הזאת. זאת האובססיה שלהם. וירג'יניה וולף אמרה משפט אדיר: 'שום דבר לא קורה עד שכותבים אותו'. כשאני כותבת פיקשן יש לי את אותה התחושה בדיוק. כתבתי את זה, אז זה כנראה קרה. וכתבתי את זה כי לא הבנתי מה קרה לי ורציתי להבין דרך הכתיבה. הטעות המרכזית שלי הייתה שהאמנתי שאני הופכת להיות בחורה יפנית. הם לא רצו שאהפוך ליפנית".

כשהסתכלת במראה לא הבנת שאת לא יפנית?

"הבנתי שאני לא כלום. לא הבנתי מה אני. לא ידעתי מה הלאום שלי. חזרתי על זה שאני יפנית. אנשים צחקו עלי. אמרתי להם שהם משוגעים. כשגבר יפני התאהב בי הבנתי שאני צודקת והם לא, כי אילו לא הייתי יפאנית הוא לא היה מתאהב בי. רק כשעבדתי שם הבנתי שאני אזרחית העולם כי כנראה אני לא יפנית".

ההשפלה שספגה ביפן דחפה אותה להתחיל לפרסם. "חשבתי לעצמי, 'אז מה גברת, מה תעשי עם החיים שלך? השאיפה שלך הייתה להפוך להיות יפנית ועכשיו גילית שזה בלתי אפשרי. חוץ מלדבר יפנית את לא יודעת לעשות שום דבר אחר'. אלמלא ההשפלה הזאת, לעולם לא הייתי מעיזה להראות את העבודה שלי. חשבתי לעצמי שיותר גרוע ממנקה של שירותים כבר לא יכול להיות. אפילו אם ההוצאה תדחה אותי, אפילו אם המבקרים יקטלו אותי".

בתום הסיבוב השני ביפן היא החליטה לא לחזור לשם לעולם, "אבל כחלק מקידום מכירות לספר חזרתי לשם ב-1996 וראיתי את הבחור שעליו כתבתי ב'לא מחווה ולא מאדם'", היא משחזרת. הספר הזה, שזיכה אותה במועמדות לפרסי הגונקור והרנודו, ושעליו קיבלה את פרס פלור, הוא הספר הראשון אחרי 64 ספרים שכתבה עד היום שעוסק באהבה. היא מספרת שם על יחסיה עם רינרי, עלם יפני, שאותו היא מלמדת צרפתית. יחסי המורה-תלמיד מקבלים תפנית חדשה בסדרת התרחשויות קומיות, שבמסגרתן הוא מציג אותה לחבריו כמאהבת שלו והיא מאמינה שהוא חלק מהיאקוזה. זה ננעל בסוף טראגי.

"כנראה שצריך זמן ארוך יותר כדי לעכל סיפור אהבה, כי הייתי צריכה 16 שנים כדי לכתוב את הספר הזה. היה לי קשה לחיות אותו שוב דרך הכתיבה וכשסיימתי לכתוב את העמוד האחרון, בכיתי. הבנתי שעכשיו מערכת היחסים הזאת באמת הסתיימה", היא אומרת.

אולי אהפוך לאלוהים

נותומב היא האישה הסופרת הנקראת ביותר כיום בצרפת, ומקבלת מקדמה בסך 75 אלף אירו בכל שנה לפרסום הרומן התורן שלה, בנוסף ל-10%-17% מהמכירות. בגיל 41 היא מתורגמת ל-41 שפות ברחבי העולם, כולל עברית, ובכל שנה נמכרים מיליוני ספרים שלה. בבלגיה למשל, ארץ הולדתה, רק סדרת הספרים "טן-טן" נפוצה יותר מספריה שלה. "יש אחוז אחד של סופרים שמתפרנסים מהספרות שלהם ואני נמצאת באחוז הזה", היא מתגאה.

בכל שנה, בתאריך קבוע, היא מפרסמת ספר. למעשה, קשה לדמיין חזרה מהוואקאנס שאינה מלווה בספר חדש של נותומב. את הפרסום רודף כמעט תמיד ויכוח ספרותי שמציף את העיתונות הצרפתית. המצדדים מעריצים אותה הערצה עיוורת, המקטרגים שונאים אותה שנאה גלויה, וכולם מקיימים איתה יחסים בכל מדיום אפשרי.

היא מקבלת את כולם - את המעריצים שרודפים אחריה ברחוב וכותבים לה מכתבי תשוקה, ואת השונאים שמחברים לה שירים אלימים וסונטים בה שהיא רק קוריוז. אבל היא טוענת שאינה שומעת הכול. "אין לי אינטרנט אז אין לי מושג. שמעתי שאנשים מקימים באינטרנט מועדונים שאני הנושא שלהם, אבל אני לא מוכנה לשתף עם זה פעולה. זה החופש שלהם לעשות את זה אבל זה החופש שלי לא לרצות לדעת מה כותבים עלי שם. בעיתונים אני קוראת על המועדונים האלה וההערצה הזאת מפחידה אותי. אני מפחדת שהיא תגרום לי לכתוב ספר כדי למצוא חן בעיני הציבור".

קשה לומר שהיא יהירה, אבל היא בהחלט מודעת למעמד שרכשה כמובילה תרבותית. "כשהייתי ילדה הייתי אמביציוזית ביותר, אבל לא ידעתי לאיזה דבר גדול אני נכנסת ולמה הוא יהפוך. חשבתי שאולי אני אהפוך לאלוהים, או לאלה, או לנשיאה, או לזוכת פרס נובל", היא אומרת ומנסה להסביר איך ההזיה הילדותית נותרה עמה שנים כה רבות: "טוב, הייתה לי אומנת יפאנית שאמרה לי 'כן, זה נכון, את אלוהים'. ואולי יש גם משהו מגלומני באישיות שלי".

"מכוערת נורא, פשוט מחרידה"

סדר היום שלה נוקשה: משכימה בארבע לפנות בוקר, שותה תה חזק וכותבת ארבע שעות עד השעה שמונה. "אני כותבת עם עט כדורי כחול על מחברת ישנה. אין לי מחשב. אין לי אפילו שולחן. אני כותבת על הברכיים, כל יום בשנה, בחופש, בבריסל, בפאריז, גם כשאני חולה. היה יום אחד לפני כמה שנים שבו לא כתבתי. זה היה יום נוראי". החומר הוא תמיד סיפור חייה עד גיל 25. אחרי שפירסמה 16 ספרים, קל לזהות את המוטיב שעובר בהם כחוט השני - חייה כילדה, כנערה וכאישה צעירה.

בספר "ביוגרפיה של הרעב", היא חושפת התמכרויות ואובססיות. היא מספרת שם שהפכה לאלכוהוליסטית בגיל שלוש ונשארה כך כעשר שנים, אחרי ששתתה את שאריות הקוקטיילים שהוגשו במסיבות שארגנו הוריה הדיפלומטים. כשאביה הוצב בבנגלדש, היא ואחותה ז'ולייט פתחו בשביתת רעב והפכו לאנורקסיות. "ז'ולייט ואני היינו אנורקסיות יחד כחלק מאקט אהבה הדדית. היא הייתה בת 16 ואני בת 13 וחצי".

כשהיא מדברת על אחותה, העיניים שלה נוצצות. ז'ולייט, שפית במקצועה, היא היחידה שקראה את הספרים של אמלי לפני פרסומם. "כתבתי ספר מדע בדיוני על ביצה ענקית שנוסעת לחלל. ז'ולייט הכריזה שהסיפור הזה אוטוביוגרפי לחלוטין".

למה הפכתן לאנורקסיות?

"כדי שלא ניפרד אחת מהשנייה. אמרנו לעצמנו שלא נהפוך למבוגרות. הדרך הטובה ביותר לא לגדול היא לא לאכול. אבל אם תחפרי אצלי עוד אני חושבת שהיו גם סיבות אחרות. חיינו באותה תקופה בבנגלדש וראינו אנשים שמתו מרעב. זה מאוד השפיע עלינו. אני סיימתי עם הסיפור הזה, אבל ז'ולייט עדיין חולה".

כפי שרואים, נותומב חושפת את חייה האישיים בכתיבה, וגם בשיחה היא ממהרת להתערטל. "אני מוצאת את עצמי מכוערת נורא, פשוט מחרידה", היא יורה בלי אזהרה. "בפעם הראשונה שהגעתי לאירופה הייתי בת 17. נחתתי בבריסל עם כל המשפחה שלי ופגשתי לראשונה את סבתא שלי. המשפט הראשון שאמרה לי היה 'אני מקווה שאת אינטליגנטית כי את מכוערת נורא'. זה עשה את שלו, נדבק אלי והכניס אותי להלם תמידי לגבי המראה החיצוני שלי". אולי זה מסביר למה היא מחזיקה בבית כמות שערורייתית של מוצרי קוסמטיקה.

היא כותבת בין שלושה לשבעה ספרים בשנה, ומפרסמת רק אחד. "דאגתי שאחרי מותי אף אחד מהם לא יתפרסם לעולם. חלק אני כותבת כדי להבין מה קרה לי, חלק מהספרים מטאפוריים, אבל אף אחד מהם אינו יומן אישי". אחר כך היא נוסעת להוצאת הספרים, אלבן-מישל, ממיינת את הדואר ובמשך ארבע שעות עונה על מכתבי קוראים. "מדובר בהרבה שעות כתיבה ביום אבל מאחת בצהריים עד חצות אני מנהלת חיים רגילים, קוראת ספרים, הולכת לסופרמרקט, לקולנוע ומנהלת חיי אהבה".

בשנים האחרונות הפכה למעריצה של הקולנוע הישראלי. "אני מכירה ואוהבת את הקולנוע הישראלי. אני עדיין לא מבינה למה לא קיבלתם את נוצת הזהב בקאן על 'ואלס עם באשיר'. נהייתי גרופית של סרטים ישראליים. 'ללכת על המים', 'הבועה', 'ביקור התזמורת', 'מדוזות'. ראיתי הכול. זו הדרך הכי מעניינת ללמוד על מדינה. כל הקולנוע הזה הוא אנרגיה אמנותית מרוכזת".

בשנת 2000 היא זכתה לערך במילון הצרפתי: אמלי נותומב, סופרת, נולדה ב-1967. "זה היה אדיר אבל זה הפך להיות המחלה שלי", היא מסכמת את אישיותה. "כי עכשיו, כל פעם כשאני בפאריז או בבריסל אני חושבת לעצמי, ואני מתביישת שאני אומרת את זה: "האם אני עדיין קיימת, האם אני עדיין במילון?" אז אני לוקחת את המילון ואומרת לעצמי "או, הנה אני". **

mayaglobes@gmail.com