פורטפוליו / משה (מוץ) מטלון

ילדות: בן-יהודה, תל-אביב. בן-זקונים למשפחה חלבית עם שלוש אחיות גדולות.

פציעה: בתאונת משאית עם תחמושת וחיילים, שהייתה בדרכה לקו בגולן. הייתי בן 20, נקברתי תחת ארגזי תחמושת שלמזלנו לא התפוצצו. עמוד השדרה נפגע, וגרם לשיתוק פלג הגוף התחתון.

הכרה במצב: קרוב לרגע הפציעה. כמה שבועות לפני כן קראתי את "לא שם זין" של דן בן-אמוץ, וידעתי מה אני לא רוצה להיות. מאחר שלא חשתי את הרגליים, שאלתי את הרופאים אם מה שכתוב בספר זה מה שנופל עליי.

אובדן: של תוכניות, של חלומות, אולי של חיי חברה. כאב פיזי.

הורים: כשאמרו להם שנפצעתי, הם היו משוכנעים שמסתירים מהם את האמת. אני לא שוכח את המפגש הראשון איתם, זה יילך איתי לקבר. הם היו חיוורים, רועדים. זה היה קשה. ביקשתי מהם סליחה, לא התכוונתי. הם פרצו בבכי.

מציאות חוזרת: עכשיו, עם אחד הפצועים קשה שנפגע בראש. אבא שלו חילץ אותי אז.

חוסן נפשי: יש לי. קיבלתי קצת תמיכה פסיכולוגית בבית-החולים, וזהו. כל מלחמה נותנת תובנה ברמת הפצועים. אתה יודע למה לצפות, מה שבציבור לא תמיד מבינים.

מלחמה: צפויה לנו המון עבודה, עם המון פצועים קשה. אנחנו נערכים ונרתמים.

החלטה: לאהוב את החיים וללכת קדימה.

שיקום: למדתי קרימינולוגיה וסוציולוגיה בבר-אילן, ומאחר שלא רציתי להיות איירונסייד הישראלי, למדתי גמולוגיה, תורת האבן.

קריירה: עסקתי בתחום כמה שנים בבורסה ברמת-גן. אחר-כך הייתה לי סוכנות נסיעות וחנות מזון, וב-1992 הציעו לי להצטרף לארגון נכי צה"ל.

הארגון: אולי זאת התרפיה, ולא גירוד הפצע כל הזמן. אולי אלוהים נתן לי את הכוח לצאת מהמקום שבו הייתי ולסייע לאחרים.

רול מודל: חוץ מאבא שלי, שלושה אנשים. ממנחם בגין, שאותו הכרתי במסגרת מפגשים עם נכי צה"ל, למדתי מהי אהבת אדם ויושר ציבורי. משלמה לדור ז"ל, הטוב מבין יושבי-הראש שלנו, למדתי את אהבת הארגון ותחכום. מאלי לנדאו, שהייתי בין חברי הרשימה שלו במועצת העיר הרצליה, למדתי לקחת פרויקט ולהרים אותו.

משפחה: מאשתי הראשונה יש לי את יעל ונועה, ומשרון שלי את עמית ואיתמר. הנשים אמרו תמיד שלא ראו אותי כנכה, ואולי זה הניצחון על הנכות. בשביל הילדים הייתי מובן מאליו, ובשביל האחרים - תמיד הקפדנו להיות כמו כולם.

יתרון: הייתי האבא היחיד שאפשר היה לקפוץ לו על הברכיים ולנסוע.

נקודות שבר: כל הזמן. כשאני רוצה לרוץ עם הילדים בים, ולא יכול. אני מנסה לתת לנכות שלמות, אבל אף פעם אי אפשר להשלים איתה לגמרי.

ספורט: היחיד בארץ שאוהד את הפועל תל-אביב, וחבר הנהלה במכבי הרצליה.

אופני יד: אהבה גדולה. לפני שש שנים ביקשו ממני לפתוח חוג בבית הלוחם, ואישרתי תקציב. רק אחר-כך הצטרפתי גם. אני מתאמן שלוש פעמים בשבוע, יוצא מהבית בחושך ומתחיל לרכוב באור ראשון. בנובמבר אצא עם עשרה רוכבים למרתון ניו-יורק.

ביקורת: לקחו את עלות השכר שלי, עשו ממנו שכר ברוטו, וגם לא דייקו בסכום. מרכלים עליי הרבה. בארגון עם 50 אלף חברים, שלושה בתי לוחם ושניים בהקמה, בית הארחה, 400 עובדים, קרן ונכסים, מגיעה לי משכורת הרבה יותר גבוהה מה-28 אלף שקל ברוטו.

יצחק מכני: שפוט למאסר עולם על הרצח של מרק פורן ז"ל, יו"ר מחוז תל-אביב, אחרי ששפך עליו בנזין והצית אותו. הייתה לו נכות נמוכה על אוזניים, הוא ניסה להעלות אותה על הלם קרב וחשב שנוכל לסייע לו, אף שהוועדות הרפואיות הן גוף עצמאי. שיינמק בכלא.

תפיסת עתיד: הייתי רוצה לצאת מהארגון בכבוד, ושלא יבעטו בי. לעבוד במערכות ציבוריות, אולי בפוליטיקה, כי צריך שיהיה בממשלה נציג לנכים.