הגילדה להגנת יעקב וינרוט

עו"ד אלי זהר, למשל, מתקומם על כך ש"כל עורך דין שיקבל החלטה לא לגבות שכר ממאן דהוא, מערכת יחסיו עם אותו מאן דהוא עלולה להיבחן באמות המידה של המשפט הפלילי - המחשבה הזאת היא בלתי נסבלת". לי דווקא נראה שהיא נסבלת מאוד. ממש כמו שנסבלת המחשבה שאם פקיד שומה מקבל מ"מאן דהוא" טלוויזיה במחיר נמוך במיוחד, צריך לבדוק את העניין "באמות המידה של המשפט הפלילי".

מה גם שבמקרה של וינרוט קיימים אלמנטים נוספים שהפרקליטות טוענת: שומת מס מקלה שעשה ויטה לכאורה ללקוחות של וינרוט; ובמקביל שכר-טרחה גבוה במיוחד שוינרוט קיבל לכאורה מלקוחות אלה.

מלאכים בשמי משפט

אז מדוע לנהוג בוינרוט אחרת? על כך עונים עורכי הדין כמעט במקהלה: "יחסי עורך דין ולקוחו". כלומר, להבנתי, כניסה לשאלת שכר-הטרחה עלולה לגרום לפגיעה בחיסיון בין הפרקליט ללקוח. נכון ויציב שהחיסיון הוא חיוני לייצוג ראוי. אבל החיסיון הזה, להבנתי, נועד להגן על הלקוח, לא על עורך הדין.

ממה נפשך - אם החיסיון מונע בדיקה של עסקי עורך הדין עם לקוחותיו, הרי למעשה מעמידים את עורכי הדין מעל לחוק, בוודאי מעל לחוק הפלילי. יש משהו מתנשא, כמעט שחצני, בטענות הללו על החיסיון, כי המשמעות היא שעורכי הדין הם מלאכים.

כלומר, שלא קיימת אפשרות שהם יסתירו הכנסות, יגנבו מלקוחותיהם, ישבשו משפט, או יתנו שוחד. כל העבירות שמניתי כאן אכן בוצעו על-ידי עורכי דין שונים, אחרים כמובן, שהואשמו והורשעו. אם היתה מתקבלת עמדת הפרקליטים לגבי החיסיון, קרוב לוודאי שמעשים אלה לא היו נחשפים.

משפט מהיר? להיפך

מקורבי וינרוט אמרו כי הוא יבקש שהמשפט שלו יתנהל במהירות. למה מה בוער? קיימים עורכי דין שכאשר הם מייצגים נאשמים הם עושים לעתים כל מאמץ כדי לסחוב את המשפט כמה זמן שאפשר. דווקא כדאי שעורך הדין ילמד על בשרו את התלאות והנזקים של דחיות, טענות סרק, ושאר טריקים של סחבת.

ברור לגמרי שכאשר עורכי דין מגוננים על וינרוט, הם חושבים גם, ואולי בעיקר, על עצמם. לכן צריך לברך את הפרקליטות על כתב האישום האמיץ, ולקוות שלא תיכנע ללחצי הפרקליטים.