טיפול בהלם

הם ממתינים שניכנס. עשרה מהם יושבים בשתי שורות ומבטם קפוא, אחד עומד מול מסגרת מראה נטולת זכוכית, ומורח את פניו בצבעי הסוואה. עוד דקות ספורות הוא ייצא שוב אל הקרב של חייו והוא מתכונן. אתם חושבים שבאתם לראות אותנו, כאילו אומרים ה-11 לקהל, אבל זה אנחנו שבעצם באנו לראות אתכם. להתנחם במבטכם, לפרוט על עצביכם. עצביה הרגישים ביותר של הישראליות.

הבמה מחולקת לריבועים-ריבועים, מעוצבת כלוח טטריס גדול וכולם בתוכו, מנסים למצוא היגיון במשחק הזה של החיים. החלקים ייפלו מן השמיים בצורות שונות ובמהירויות משתנות, ואנחנו ננסה ליצור רצפים, להשלים שורות יציבות ולהימנע מחללים. מחורים שחורים.

"כיתת יורים" היא לא עוד הצגה. היא הדבר האמיתי. אולטרה-ריאליזם, תיאטרון דוקומנטרי אם תרצו. צוות השחקנים, סטודנטים שנה ג' בסמינר הקיבוצים, מציגים על בימת הקאמרי, שרכש את ההפקה, איש איש את הליקוי שלו. בלי מסכות וללא היפנוזה הם שבים אל הפינות האפלות בחייהם, מפצחים את הלם הקרב שאחז בהם באותו הרגע, ושרודף אותם מאז.

אולטרה ריאליזם. "כיתת יורים"

החייל שנטל חיים בעת שירותו בשטחים ומאז לילותיו טרופים עליו; הנערה שחוותה פיגוע ומצאה את עצמה מגוננת על המחבל המתאבד; האישה שאיבדה את יקירה בצבא ומאז היא מדמיינת אותו בעלמים צעירים אחרים; הילד שבדרך חזרה מחופשה משפחתית טעונה, אביו הוציא אותו מן האוטו בשולי הדרך כעונש, והמשיך לנסוע תוך שהוא פוער בבנו צלקת שלעולם לא תגליד; המילואימניק שהרג לוחם חיזבאללה במו ידיו במלחמת לבנון השנייה ושמתקשה מאז להרפות את אגרופיו הקפוצים; איש "הכמעט" שניצל מטיל שריסק את עמדת השמירה שבה אמור היה לשהות, רק הודות לחייל ש"יצא גבר" והגיע להחליפו לפני הזמן; החיילת הקרבית שבעת פשיטה על בית חשודים בשטחים, הביטה בילדה פלסטינית מפוחדת וראתה בה את בבואתה.

סיפור רודף סיפור, וידוי רודף וידוי, ותחושת שותפות הגורל של השחקנים ושל הצופים מתעצמת והולכת ככל שנוקפות הדקות. זהו סיפורה של קבוצת סטודנטים לתיאטרון, אבל בד בבד גם פרק מן ההיסטוריה של ארץ ישראל וצעיריה, הנכתבת ברגעים אלה ממש.

העובדה שמדובר בסטודנטים שמיומנויות הבמה שלהם עודן מחוספסות, אינה גורעת מן החוויה. להיפך. אין זה המקום למשחק מושלם. החיים אינם מושלמים, והבמאי דליק ווליניץ, הלום קרב בעצמו ממלחמת לבנון הראשונה, היטיב להבין זאת ולביים את שחקניו הנחשפים, ברגישות הראויה לציון.

לאורך כל ההצגה, התחושה באולם היא כבשל תרפיה. קבוצת תמיכה. ה-11 נשארים על הבמה כל העת. מפעילים אותה בתנועה מתמדת. פעם הם מתבקשים לטראומה שלהם, פעם אחרת מחבקים את חבריהם. בין לבין הם שרים, רוקדים ונוגעים. המון מגע יש על הבמה הזאת - חיבוקים מנחמים, כמו גם דמעות אמת שניגרות.

אבל יש גם הומור שחור, דיאלוגים משעשעים על טהרת הסלנג הצבאי, שירים סרקסטיים, קטעי מעבר מלאי חן ופסקול דינמי המשלב שירי ארץ ישראל עם מוזיקת מקור (ארקדי דוכין) ואף קטע טראנס לפריקת אנרגיות. שילוב בין יום הזיכרון ליום העצמאות, שהישראלי מורגל בו היטב.

דקות מספר לאחר צאתי מן ההצגה חברה התקשרה. אוטוטו בוחרים בטלוויזיה את השורד האחרון ב"הישרדות", היא בישרה ברוב התרגשות, ולא יכולתי שלא לחייך. בואי לקאמרי, אמרתי לה, תמצאי שם 11 שורדים על הבמה ועוד כמה מאחורי הקלעים, כולל הכותב הראשי נדב פרידמן. הם השורדים האמיתיים. *