גאווה ישראלית

מי היה מאמין: קונצרט מנויים בפילהרמונית שבו גם המנצח וגם שני הסולנים ישראלים, ושום אסון לא קורה. הקהל אפילו מוחא כפיים בהתלהבות. האם הגיעו ימי המשיח, בהם הבינו אנשי הפילהרמונית שהבשורה לא בהכרח באה מרחוק? שגם הפילהרמונית, כמו רוב עמיתותיה בעולם, יכולה וצריכה לשלב בתוכניות שלה יותר מוזיקאים ישראלים, ולא לבסס את המיצוב שלה רק על כוכבים מחו"ל?

ובכן, לא בדיוק. המצב האנומלי הזה לא היה מתוכנן, אלא נוצר מכורח הנסיבות. הפסנתרנית הסינית הצעירה יוג'ה וונג ביטלה את הופעתה, ומי שהחליפה אותה בהתראה קצרצרה הייתה הישראלית ברניקה (Berenika) גליקסמן. השיבוץ הזה השלים שלישיית מובילים כל-ישראלית: המנצח הצעיר אילן וולקוב, שסיים בשנה שעברה מינוי של שש שנים בסקוטלנד, גליקסמן כסולנית בפסנתר, ורומן שפיצר - הוויולן הראשון בתזמורת - כסולן ביצירה האחרונה.

הקונצרט נפתח עם הפתיחה "ים שקט ומסע צלח" של מנדלסון, יצירה קצרה שזכתה לביצוע ראוי אך לא מפעים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה זכיתי לשמוע את וולקוב בפעולה, וההתרשמות שלי היא שמדובר במה שנקרא "מנצח של מוזיקאים". הוא מנצח באופן בהיר, נקי וברור, מכניס את כל מי שצריך בזמן, סופר בצורה מדויקת, ונטול מניירות או שטיקים. למוזיקאים זה טוב, לקהל פחות: מה שחסר בניצוח שלו, לטעמי, זו כריזמה והתלהבות מהסוג שסוחף את הקהל. גוסטבו דודאמל הוא לא.

את עיקר ההתלהבות בקונצרט עוררה ברניקה גליקסמן, כסולנית בקונצ'רטו מס' 2 של פרוקופייב. זו יצירה מעט כפוית טובה לפסנתרנית, כיוון שאין בה כמעט אף רגע לירי או מעודן. הוא דורשת מהפסנתרן לבצע תפקיד שהוא לא רק קשה מאוד טכנית, אלא גם נקשני ומכני כמעט לכל אורכה. גליקסמן עמדה בביצוע באופן מעורר הערכה: היא ניגנה באופן וירטואוזי ומבריק, בצליל יפה ובתיאום מצוין עם התזמורת. את מנת הליריות שמנע ממנה פרוקופייב היא סיפקה בהדרן, שהראה שהיא יודעת להפיק מהפסנתר גם צלילים מעודנים וחלומיים.

הערה חשובה: למי ששוקל ללכת לקונצרט, כדאי להאזין לפרוקופייב בבית לפני שבאים. הוא לא קל להאזנה ראשונה.

הקונצרט הסתיים עם "הרולד באיטליה" של ברליוז, יצירה ייחודית שהולחנה כמעין סימפוניה עם ויולה סולנית. את תפקיד הסולו מילא רומן שפיצר, הוויולן הראשון של הפילהרמונית. לטעמי, זה היה שיבוץ מצוין. כמי שעיקר פעילותו היא תזמורתית, שפיצר נטול כל גינונים ומניירות של סולן כוכב. לכן, ההופעה שלו ממוקדת כולה בעשיית מוזיקה ולא בעצמו. וזה בדיוק מה שנדרש ליצירה הזו, שאינה קונצ'רטו לוויולה אלא פשוט יצירה סימפונית שבה יש לוויולה תפקיד סולני. התוצאה הייתה ביצוע יפה וחם, במיוחד בפרקים השני והשלישי היפהפיים. בפרק השלישי שפיצר גם נפתח יותר מבחינה הבעתית, והצליח ממש לרגש.

האם הקונצרט הזה הוא סנונית ראשונה לשילוב יותר כוחות מקומיים בפילהרמונית? ימים יגידו. בכל מקרה, זה היה ערב חביב מאוד, שאולי לא יצר ניצוצות אבל אתגר את הנחת היסוד של הפילהרמונית לפיה קונצרט ראוי מבוסס בהכרח על כוכבים מחו"ל. אל תבינו אותי לא נכון: אין לי שום דבר נגד האסטרטגיה של התזמורת להביא לארץ את הסולנים והמנצחים הטובים ביותר בעולם. ההפך הוא הנכון. זה בדיוק מה שמצפים ממנה, והיא עושה זאת בהצלחה. אבל צריך לזכור שגם בארץ יש כוחות מעולים, ואחת לתקופה גם הם ראויים לחשיפה ולטיפוח. *