אין פלא שהשקל מתחזק

ספק רב אם מישהו במשק הישראלי הופתע מהעדכון כלפי מעלה של תחזית הצמיחה של בנק ישראל ל-2010. הציבור בישראל והמגזר העסקי מתנהגים כבר חודשים לא מעטים כאילו המיתון הוא עניין היסטורי, אשר בא לסיומו אי-שם במחצית השנייה של 2009.

המספרים עצמם מרשימים למדי: צמיחה של 3.5%, עודף של 3 מיליארד דולר בחשבון השוטף, התרחבות ביצוא של 8.3% וגידול מזערי - של פחות מאחוז אחד - בהוצאה של המגזר הציבורי.

אחד האחראים הישירים לבריאותה כלכלת ישראל, הנגיד סטנלי פישר, אמר כבר לפני ארבעה חודשים כי משק אשר נכנס למשבר במצב טוב ייצא ממנו טוב יותר ממשקים אחרים, וגם מהר יותר. ישראל היא דוגמה למשק כזה. בנק ישראל כבר פועל על-פי הנחת עבודה זו, והעובדה היא שאט אט הריבית המקומית חוזרת ועולה.

לא פלא שערכו של השקל עולה לעומת מטבעות אחרים. פערים בשיעורי הצמיחה בין ישראל לעולם צריכים להתבטא בשער החליפין. השאלה היא באיזה קצב ועד איזו רמה. שער חליפין שמתחת ל-3.7 שקלים לדולר אינו יכול להיות מוסבר בפערים בשיעורי צמיחה, אלא בפעולה של ספקולנטים.

עד כאן המעלות של המשק הישראלי, על ביצועיו הטובים ומספריו מעוררי הקנאה בקרב שרי אוצר של מדינות אחרות. אך לצד אלה יש גם להביא בחשבון את הצדדים הפחות מעודדים, הקשורים לחלוקת ההכנסות בישראל: באוכלוסייה.

תהליכי הפיטורים והקיצוצים בשכר, אשר ליוו את פרוץ המשבר, גרמו לשיתוף עובדים ובעלי הכנסה נמוכה בעלויות המיתון. הם אינם שותפים, לפחות לעת עתה, לפירות ההתאוששות. מדיניות המיסוי של הממשלה, המבוססת על אמונה כמעט דתית בהורדת מסים, מחריפה עוד יותר את הבעיה של אי שוויון בחלוקת נטל משבר ופירות הצמיחה.