בן יורש כפול, בת לא מקבלת כלום

הבן הבכור יורש כפול משאר הבנים, האלמנה אינה יורשת דבר, והנכד זוכה בחלק מהירושה, אבל הנכדה לא - מכיוון שהיא בת. זהו אינו פסק הלכה מימי בית שני כי אם פסק דין שניתן בחודש שעבר על-ידי בית הדין הרבני הגדול ונכתב על-ידי הרב הראשי האשכנזי לישראל, יונה מצגר.

רק לפני שבועות ספורים סערו הרוחות סביב המלצתו של שר המשפטים יעקב נאמן לכל עם ישראל להביא מחלוקות כספיות למשפט בפני בית הדין הרבני ועל-פי המשפט העברי. לדבריו של שר המשפטים קמו הרבה מתנגדים, ומנגד קמו גם מתנגדים למתנגדים, אך למרבה הצער נראה כי הרבה מהדוברים מכאן ומכאן לא הבינו או לא הבהירו מהן המשמעויות האמיתיות של דברי שר המשפטים.

פסק הדין העדכני מבית מדרשו של בית הדין הרבני הגדול מהווה דוגמה מוחשית למה עלול לקרות למי שבחר ליישם את המלצתו של כבוד השר, מבלי לבדוק ולהבין את ההשלכות של בחירתו.

סיפור המעשה הוא במנוח אשר הותיר אחריו אלמנה, שני בנים ונכד ונכדה מבנו השלישי שנפטר לפניו. המנוח השאיר צוואה בה הוא מחלק את רכושו בצורה שווה בין שני הבנים, צוואה אשר היתה מקובלת על כל בני המשפחה, לרבות אלמנתו של המנוח וכלתו - אימם של שני הנכדים, אולי מכיוון שהמנוח דאג להן עוד בחייו.

לפיכך, בעצה אחת החליטו כל בני המשפחה לפנות לבית הדין הרבני כדי להוציא צו קיום צוואה. מדוע לבית הדין הרבני? משיקולי נוחות, שכן שבדרך-כלל הוצאת צו קיום צוואה היא הליך פשוט, במיוחד כשאין מתנגדים, ונאמר להם כי בבית הדין הרבני ההליך מהיר יותר.

את מה שקרה בבית הדין הרבני לא צפו בני המשפחה בדמיונם הפרוע ביותר, כנראה מכיוון שלא הבינו את העיקרון הבסיסי האומר שבית הדין הרבני שופט לפי הדין העברי. מדובר במערכת דינים שונה מאד מחוקי מדינת ישראל דהיום, ובהתאם לכך גם תוצאות המשפט שונות לגמרי.

ראשית דבר ביטל בית הדין הרבני את הצוואה ולא הכיר בה. כתיבת צוואה כך שתעמוד בדרישות הדין העברי היא נושא מורכב אשר דורש מומחיות. ניסוח הצוואה צריך לכלול מושגים של מתנה ולא ירושה, ועוד ניואנסים שונים שאינם נדרשים בבית משפט אזרחי.

ההבדלים נובעים בעיקר מהבדלים בתפיסה: בעוד שבית המשפט האזרחי עושה כמיטב יכולתו לכבד צוואות, ומעל לכל לקיים את רצון המת - הרי שלפי תפיסת ההלכה היהודית רצון המצווה הוא משני, ודיני הצוואה נועדו בראש ובראשונה להבטיח את הורשת הנחלות בשושלות והשבטים השונים. משום כך, צוואות שאינן תואמות את דיני הירושה ההלכתיים עלולות להיפסל רק משום שלפי תפיסת ההלכה הן מורישות לאדם הלא נכון או ביחס שגוי.

משהצוואה בוטלה, פונה בית הדין הרבני ליישם את דיני הירושה של ההלכה היהודית, והתוצאות עלולות להדהים את מי שאינו מתמצא בחוקים. במקום לחלק את הרכוש בין הבנים בחלקים שווים שכפי שהיה רשום בצוואה, הבן הבכור קיבל מחצית מהרכוש, והבן השני קיבל רבע, כשהרבע הנותר ניתן לנכד, הבא בנעליו של הבן השלישי.

דאגתו של בית הדין הרבני לנכדים היתומים נראית אמנם ראויה על פניה, אך למרבה הצער רק הנכד ממין זכר קיבל חלק מהירושה, ואילו הנכדה יצאה בידיים ריקות.

אפשר רק לשער את המהומה שיצרה פסיקת בית הדין הרבני בקרב בני המשפחה, שמלכתחילה כלל לא רבו על הירושה, וחשבו שפניהם להליך פרוצדורלי פשוט. מן הסתם הם ציפו להוציא צו קיום צוואה שמוריש לשני הבנים את בית המגורים של המנוח, למכרו ולחלק את התמורה בינהם בחלקים שווים.

כעת רבע מבית המגורים של המנוח נותר בהחזקת העזבון עבור הנכד שעודו קטין, ולכן לא יכול לקבל החלטות על הנעשה ברכוש, ומכירת הבית וההתחשבנות בין בני המשפחה תהפוך למורכבת ואולי אף טעונה. דרך אגב, כדי להגיע לתוצאה זו, ההליך בבית הדין הרבני לקח 3 שנים.

בית הדין הרבני עצמו כתב בפסק הדין את הדברים הבאים: "בית הדין אינו 'קיצור דרך' המאשר מסמכים בלא שיקול-דעת ובלא הלכות מחייבות", ועל כך לפחות אין ויכוח.

מכאן הלקח הוא פשוט - יש להיזהר באכילת תבשיל שאין יודעים את מרכיביו, ומי שאינו מתמצא בחוקי ההלכה, ואינו מוכן לקבל פסיקה על פיה - מוטב שידבוק בבית המשפט האזרחי. אמנם גם פסיקותיו של בית המשפט האזרחי אינן נחזות תמיד כצודקות, אך לפחות הטריטוריה מוכרת.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי היא מומחית לדיני משפחה.

לפניות במייל: lihi@divorceinfo.co.il