למה ברח יובל רן: הסיפור האמיתי

לבנו יוצא אל יובל רן. הראיון המרתק וסוחט הדמעות שהעניק ל"כלכליסט" בשבוע שעבר כמעט שבר את לבנו. 13 שנה בגלות ביוסטון המאיסו על יובל את החיים בבל-אייר, אגד של שכונות יוקרתיות.

יובל שלנו מתגעגע לים בתל אביב, למרצדס השחורה, להופעות המצודדות באירועים הנכונים. הוא מפוחד מהאנשים שמאזינים לו, שיושבים עליו חזק. הוא מבויש. הוא מרגיש כמו בכלא. הוא סובל בשקט. הוא לא אוהב את מה שהוא עושה, אבל עושה את זה רק בשביל המשפחה. יובל שלנו חי מן היד אל הפה, מגרד בקושי כמה דולרים ממכירת רהיטים ותמונות. מה יש לומר, חשבנו: אולי נתרים את עובדי מערכת "גלובס" כדי להחזיר אותו ארצה, לצפון תל אביב, ליד הים.

אבל אז נזכרנו שיובל ברח מיוזמתו לכלא המוזהב שלו ביוסטון. לא המשטרה ולא הרשות לני"ע הבריחו אותו. הוא החליט לעלות למטוס ולברוח. לכאורה, אם נכשל בעסקיו, וקורה שאנשים טועים והורסים את העסק, היה אפשר לבלוע את הרוק, את הבושה, ולהמשיך הלאה. אבל יובל החליט לטוס מפה.

השבוע נזכרנו באיור של שלמה כהן, שצייר בכישרון רב על דפי "גלובס" את יובל שורף את הכסף אחרי בריחתו, וצירפנו אותו למאמר. האם השקלים אכן עלו באש? אה, זו שאלה מצוינת, שיובל בוודאי יודע היטב את התשובה עליה, אבל התקשה לחשוף אותה. ולכן, זו הזדמנות ולנסות לספר את האמת מאחורי הסיפור של יובל ומדוע החליט דווקא עכשיו לשתף אותנו בכאבו - באמצעות כמה ציטוטים מהראיון, המלווים בתובנות שלנו.

"בשביל לשמור על הכבוד שלי ועל צלם האנוש לא יכולתי להישאר בארץ. יכולתי לשבת מול המפרק ולא לדבר, אבל הייתי חי כמו פושט רגל".

נו, יובל, רק בשביל הכבוד והבושה ברחת? נו, באמת. אנחנו זוכרים היטב את השנים העליזות שלך בבורסה, היו אלה שנים סוערות במיוחד. בנית שורת חברות עם שמות משונים, ניצלת את טרנד הנפקות חברות בועה המוזר, חברות בלי שום פעילות, מנפיקים אוויר ומקבלים כסף. אתה זוכר בוודאי את החברות עם השמות המוזרים כמו אוקי-דוק, אספייד, נביגטור, אוקטובה, טרייד אינב, קווי אשראי ועוד.

אתה זוכר בוודאי את חבורת הלהטוטנים שהקיפה אותך, כמו עופר קרז'נר, נתן שוורץ, אחיך יואב רן, משפחת גולדרייך ועוד. אתה זוכר את שורת עסקאות בעלי העניין בין החברות עצמן ובין כל החבורה שלך. ראשנו היה סחרחר עלינו מרוב עסקאות מפותלות, חלקלקות, חמקמקות ולא ברורות, שהתוצאה שלהן היתה ברורה מאוד: בעלי העניין נשארים עם מזומנים, הציבור נותר עם ניירות שלא שווים דבר.

נזכיר לך, יובל, שתיים מהעסקאות שעשית בזמנו: רכישת סוכנות הביטוח ניליביט מאחיך ושותפו עודד לוסקי ורכישת חברת העוגיות קן הקוקיס מחברך עופר קרז'נר. כל אחת מהעסקאות היתה שווה כמה מיליוני שקלים. וזה היה כנראה הסיפור של עשרות מיליונים לפחות שהתאדו מקופת קווי אשראי, שזרמו לשוק האפור, זרמו למקורבים, לחברים, בעסקאות לא ממש כשרות. הכסף לא נשרף, הוא פשוט עבר לידיים ה"נכונות".

"הפקדתי באחרונה אצל יותר מחמישה עורכי דין ברחבי העולם מסמכים הקשורים לנסיבות הסתבכותי ועשויים לסבך את הגורמים המאיימים עליי".

למי אתה מתכוון, בדיוק, יובל? למפרקים של קווי אשראי הרודפים אותך? או, אולי, לחבריך הטובים לשעבר, שהיום הם במוקד הסכסוך איתך - קובי מימון וחיים צוף.

ובכן, במהלך השנה התברר לך, יובל, בחוכמה שבדיעבד, שהיית די פזיז כשברחת מהארץ. אם היית מסתדר עם המפרקים, היית נשאר בעל השליטה בקבוצת ישראמקו , שיש לה שליש בקידוח המיליארדים של "תמר".

אבל נלחצת שהאמת תצא לאור, מכרת את מניותיך למימון ולצוף בנזיד עדשים, ועכשיו אתה אוכל את הלב. הם חיבקו אותך, עטפו אותך באהבה וכנראה גם בכסף, עד שפסק דין בביהמ"ש העליון פתח איזושהי פרצה המאפשרת להחזיר את מניות ישראמקו למפרקים. הבנת שהם בעצם אויבים שלך, שותפים לא רצויים, והחלטת על פיצוץ.

יש לך הזדמנות לחזור לים בתל אביב, להחזיר חובות ואפילו להישאר עם עודף נאה. ועכשיו זו גם ההזדמנות שלך להעביר להם מסר דרך התקשורת: דיר באלקום, מימון וצוף, אם לא תתפשרו על המיליארדים, אחשוף משהו איום ונורא.

"המצב הכספי שלי צפוף. רמת החיים שלי ביוסטון לא גבוהה. אני נעזר בכסף ששולחים לי קרובים מהארץ כדי לעמוד בחשבונות המחיה השוטפים".

אויש, יובל, איזה לחץ יש לך על חשבון הבנק. אולי זה קטנוני, אבל בוא נעשה את החשבון: ליסינג על שלושה רכבי שטח, כ-2,500 דולר לחודש, 30 אלף דולר לשנה. בתי ספר פרטיים לחמשת ילדיך, 20-30 אלף דולר לכל ילד מדי שנה, כ-150 אלף דולר לשנה.

חברות במועדון היוקרה "יוסטוניאן", 24 אלף דולר לשנה (יש אמנם אופציה ל-7,000 דולר בשנה לשימוש מוגבל, אבל אתה הרי אוהב את החיים הטובים).

סיכום ביניים: 230 אלף דולר לשנה, בלי ההוצאות השוטפות והפינוקים שאתה מורגל בהם. סיכום סופי, בהערכה גסה, כולל משכנתה שיש לך: 30-40 אלף דולר לחודש לפחות, וזה לא ממכירת תמונות שמן. זה מ"הקרובים" בארץ או בחו"ל שעוזרים לך לעמוד בחשבונות המנופחים האלה, אולי אותם "קרובים" ו"מקורבים" שהזכרנו בקטע הראשון.

"הם (מימון וצוף) השאירו פה את העסק שלהם (חנות לרהיטים ותמונות) והלכו. הם ניתקו את עצמם והלכו, ואני פה".

או.קיי, הבנו, יובל. אתה בסכסוך עמוק איתם. לא ברור מי זנח את מי. קובי וחיים את יובל, או יובל את קובי וחיים. די ברור שיובל צריך עכשיו את הסכסוך הזה, כדי לנסות לחזור ארצה, לים של תל אביב, ולסגור את סיפור הקומבינות של קווי אשראי. הוא זקוק לקומבינה עם חיים וקובי, אבל הם לא בדיוק הציבור הפראייר שיובל עשה עליו קומבינה ענקית בשנות ה-90'.

eli@globes.co.il