מעוגת היומולדת קפץ חשפן

מישל וברק אובמה קפאו על מקומם: מעוגת היומולדת המפוארת, הצבעונית והמסוכרת שהוכנה לכבוד חגיגות השנה הראשונה בבית הלבן קפץ חשפן! רפובליקני! פלמוני עד לפני כשבועיים, דוגמן עירום בצעירותו, עו"ד, בעל שטף דיבור מתריס, בוטה בהצהרות פטריוטיות ימניות.

הוא הביס, ביג טיים, את המועמדת האישית של אובמה, של מישל, של רם עמנואל, ותפס את כיסא הסנטור הדמוקרט המסורתי ממסצ'וסטס שעליו ישב עשרות שנים טד קנדי המנוח. סקוט בראון משך את השטיח מתחת לשאננות, לביטחון העצמי המופגן, ליוהרה הלא קטנה, להבטחות השלום, הצדק העולמי, ולרוב הבטוח של אובמה בסנאט. מכה קשה. מסכנת את עתיד מדיניותו, עתיד רפורמת הכתר שלו בבריאות ואת המפלגה לקראת הפריימריס ובחירות אמצע הקדנציה בסוף השנה.

תרועות הניצחון ההיסטריות משהו של הימין חדרו את גדרות החדר הסגלגל וחומותיו; קולות הצהלה הקולניים והדרמטיים, לעתים הזויים, של שדרי רשת פוקס ניוז, מובילי האג'נדה של מפגיני "מסיבות התה", ובראשם ביל אוריילי וגלן בק, עיתונאי-סטנדאפיסט, האפילו על דמעותיה של מלכת אמריקה, אופרה וינפרי. פוקס, שבתקופת אובמה הצליח להיות ערוץ החדשות המצליח בכבלים, הוא אחת הבעיות הקשות של הממשל, האוי ב המוכתר של אובמה.

ציניקנים אמריקנים אומרים: מזל שיש לו האיטי. לאחר ירידה מתמשכת במעמד הנשיא בסקרים, שהתחיל ב-68%, מהשיאים הגבוהים בהיסטוריה, צנח בשבוע שעבר ל-48%. בתחילת השבוע קבעו 60% מהאמריקנים ש"הנשיא לא הביא שינוי", אבל באמצעו כבר מצא סקר חדש ש-80% מהם משבחים את תגובת אובמה לאסון בהאיטי, בניגוד לזו הכושלת, המבוהלת והמשותקת של קודמו, ג'ורג' בוש, בעת סופת קטרינה בניו אורלינס.

המציאות צוחקת לו בפרצוף

הבעיה הכי גדולה של ברק אובמה היא ברק אובמה הזכור מלפני שנה. האיש בנה חלום. שינוי. מהפך עולמי. הוא שידר סוג של תום אנושי נדיר, אמונה באדם, בטוב לבו, בשאיפתו לשלום ובשנאת המלחמה שלו. הוא היה לסמל האיש היכול, המסוגל, הגדול, המתגבר והפייסני. מסע הבחירות שלו סימן הבטחה שהעולם הציני, האכזר, השבוי בתאוות רצח או בתאוות בצע עומד בפני כליון סופי.

המשיח מגיע. מוסלמים, נוצרים ויהודים יחיו באחווה ואהבה זה לצד זה. אחר כך באו החיים האמיתיים. עירק, אפגניסטן, גוואנטנמו, האטום האיראני והצפון-קוריאני, הטרור האסלאמי והעקשנים מהמזרח התיכון - כל אלה צחקו, גיחכו לו בפרצוף. תדמיתו הנקייה וההירואית חטפה מהלומה אחר מהלומה. בוחריו התקפלו.

חלקם כי העלה מסים, התערב בכלכלה, שפך הון על השוק העשיר ממילא והחריף את הגירעון, וחלקם כי לא העלה מספיק את המסים, נמנע מלהלאים את התאגידים הפיננסיים שאליהם הוזרמו הטריליונים, ורק דיבר עוד ועוד על הפקרות הבונוסים של המנהלים שעניי אמריקה הצילו, אבל לא עשה שום דבר אמיתי, מעשי, כדי למנוע את זה ולהחזיר את הכסף. חלקם התאכזבו מזה שלא חיסל ודיכא את עוצמתם של שירותי הביטחון הפנימיים, חלקם שנאו את אורך הרוח, הפי יסנות והליברליות כלפי מוקדים אפשריים של טרור מוסלמי.

חלקם נבהלו מהנימה הסוציאליסטית, חלקם שנאו את המשך הקפיטליזם. חלקם חושבים שחוק בריאות ממלכתי הוא חובה ציבורית אנושית למי שידו אינה משגת, חלקם חושבים שמדובר בהתערבות בוטה של השלטונות בכיסו של הפרט.

שום דבר לא עזר לו. לא מישל, זוגתו, שנבנתה להיות האהובה החדשה של הציבור, לא סאשה ומאליה, בנותיו, שתוארו כילדות מן המניין שהגורל האמריקני כפה עליהן לגור בכזה בית גדול, לא הכלב שאימץ ולא הסינר הארוך שלבש כשהגיש במו ידיו תבשילים חמים לעניי עירו בבית תמחוי סמוך ביום מרתין לותר קינג. ככל שבח"א דיבר יותר גבוה, יותר יפה, יותר נחוש, בקול יותר מרשים, כך ירד באהדת הסקרים.

מה שטוב להשגת ניצחון מתברר כקטלני לחיים בניצחון.

בשבוע הבא: סיעור מוחות בבית הלבן.

stella-k@globes.co.il