מה חיפש השר הבלגי ברצועת עזה

כל סיוע הומניטרי שמוגש לפלסטינים, מרחיק את היום שבו יימצא פתרון לבעייתם

בסופו של יום, מה שהציבור יודע, ובמידה רבה גם חושב, מקורו באמצעי התקשורת. אנשים יכולים לעשות דברים כאלה ואחרים, חיוביים ושליליים - מה שיגבש את התודעה הציבורית הוא לא עצם המעשים, אלא האופן שבו הם מדווחים ומשתקפים בעיתונות. באיזה הקשר אני כותב את הדברים הידועים הללו?

ובכן, אתמול (א') נאסר על השר הבלגי לשיתוף פעולה בינלאומי לבקר בעזה. השר התלונן שמטרת הביקור בעזה היתה אמורה להיות הומניטרית. בעיתונים שאני קראתי הציגו את העניין כ"עוד עימות דיפלומטי של סגן שר החוץ דני אילון". אלא שזו הצגה מעוותת, הייתי אומר חסרת אחריות, של מה שקרה. אין שום דמיון בין הזובור המטופש שעשה אילון לשגריר טורקיה לבין הפגישה שלו עם השר הבלגי. אין פה שום "עוד עימות", אלא עניין עקרוני מאוד.

הטענה של השר הבלגי היא שכל מטרתו היא הומניטרית. הוא רוצה לבקר בעזה כדי לקדם את הסיוע שמגישה ממשלתו לתושבי הרצועה. התמונה המצטיירת לקורא הממוצע היא שישראל חוסמת מתן סיוע הומניטרי לתושבים ברצועה. האומנם? האם באמת מדובר בסיוע הומניטרי נטו, בלי שום כוונות ושיקולים אחרים? בימים אלה מתרחשת הטרגדיה הנוראה בהאיטי. מדינות רבות, ובהן ישראל, מגישות סיוע. סיוע כזה הוא הומניטרי על באמת, כי לא מתלוות אליו שום כוונות חוץ מהרצון לעזור.

מנהרות למזון ותרופות

הדאגה של כמה ממדינות אירופה לסבלות הפלסטינים בעזה נוגעת ללב. האם היא אמיתית? אני מבקש לפקפק בכך, כי הסיוע שהן מגישות הוא רק חלק אחד מחבילה פוליטית הכוללת עמדות אנטי-ישראליות מובהקות. שם לא מכירים בטרור הפלסטיני בכלל והחמאסי בפרט. יודעים רק לדקלם ש"ישראל הורגת ילדים". האם זו אנטישמיות? מה זה משנה, בכל מקרה זו עמדה חד-צדדית של מדינות המסרבות לראות את כל התמונה ונצמדות לתמונה שהן משרטטות לעצמן.

כאשר השר הבלגי נכנס לעזה למטרות הומניטריות, הוא מבקש להעביר את המסר הבא: יש שם בעיה הומניטרית, וזו נגרמה על ידי ישראל. וזו בדיוק התמונה המעוותת של הדברים. סבל ועוני בוודאי יש בעזה, אבל מי שגרם אותם הם הפלסטינים עצמם.

במקום לחפור מנהרות כדי להבריח בהן נשק, הם יכלו להכניס בהן מזון, תרופות. במקום להשתמש בכסף שהם מקבלים מאיראן למטרות טרור, הם היו יכולים לבנות בתי ספר. הבעיה ההומניטרית של תושבי הרצועה היא פרי יצירה שלהם, ושלהם בלבד. כל סיוע שניתן לאנשי החמאס מרחיק את היום שבו יבינו שפתרון הבעיה ההומניטרית של בני עמם תלוי בהם, ורק בהם.