סיפור של חורף

באחד מהבקרים האלה עמדתי לי בגשם שוטף תחת מטרייה גדולה בגדה הצפון מערבית בצומת הרחובות ארלוזורוב ואבן גבירול בתל-אביב ופניי דרומה. הביתה. הגשם ניתך כמו משוגע, בצומת גאו המים והעצבים, אבל אני נשארתי רגוע. אני אוהב את המטרייה הזאת שלי. קניתי אותה ב-20 שקל, היא גדולה, ואני נראה בה כמו לורד בריטי. כל החיים תמיד היו לי רק מטריות חד-פעמיות ב-5 שקלים. נראה שהתברגנתי.

כנראה חשבתי על מה יקרה אם תהיה פתאום רעידת אדמה. אני חושב על זה הרבה לאחרונה, מאז האסון בהאיטי. אני מדמיין את זה הרבה, את ההרס, את קריסת הסדר החברתי. כשאני הולך ברחוב אני תמיד בודק איפה יש דברים טובים לבזוז ודואג להסתובב רק ברחובות טובים. הרי ידוע שהטבע מעדיף להכות את המסכנים. אני חושב איזה בלגן יהיה פה.

אבל אולי חשבתי על דברים אחרים. אולי על שנאת הזרים של ראש הממשלה ושל הממשלה כולה. דבר אחד, ומגוחך, הוא להצהיר הצהרות ריקות מתוכן כי תילחם במצב שלו אתה אחראי ושאותו אתה דואג להחמיר, אבל דבר אחר, וחמור, הוא לצקת לשקר גם גזענות, לומר שהם מביאים מחלות, להאשים אותם שהם גונבים לנו את העבודות ואת הנשים, ושהכול נעשה בשם המולדת והעם היהודי.

באותה המידה יכול להיות שחשבתי על המלחמה בצפון שכולם מדברים עליה פתאום. חשבתי על יוסי פלד ועל איך שהוא בטח מבסוט מעצמו. אולי בכלל ניסיתי לגבש דעה על החוק שעבר השבוע וקבע כי יבוטל העונש ויימחקו ההרשעה והרישום הפלילי של מי שעבר על החוק במסגרת ההתנגדות להתנתקות (למעט על עבירות שדינן מאסר). אין לי בעיה שימחקו לילדים הכתומים את הרישום הפלילי שלהם, אבל כשזה מגיע באותו שבוע ממש שבו מקשה המדינה את ידה על מפגינים מהשמאל, כל העניין נראה די מדכא.

יכול להיות שחשבתי על כל מיני דברים, אבל כולם נשכחו ממני ברגע אחד.

תחת מטריה אחת

פתאום, משום מקום, רצה ילדה קטנה ונכנסה מתחת למטרייה שלי.

היא בטח היתה בכיתה ח' או ט'. אולי יותר, אולי פחות, אני לא מבין גדול בגילאים האלה. כמעט נערה; חצאית מיני ג'ינס קצרצרה על גרביונים שקופים שחורים ומגפיים בחצי גובה, חולצת טריקו ארוכה מתחת לסריג דק גדול, שחור וספוג מים, וילקוט גדול על הגב. נכנסה לה מתחת למטרייה שלי והצטנפה כמו חתולה, כולה קפואה ומטפטפת. עשיתי לה מקום. היא חיבקה את עצמה, נשפה אל תוך כפות ידיה, ואז הרימה אליי מבט.

היו לה עיניים כחולות גדולות ותמימות שעוד לא ראו כלום, שיער שחור חלק לפי מנהג בנות שבט האימו, פנים לבנות, מעט איפור, קצת חצ'קונים, גשר בשיניים. ילדה יפה ורטובה. היא חייכה אליי חיוך מקסים, אני חייכתי אליה את מה שהיה לי, עמדנו שתיים-שלוש דקות יחד, בשתיקה, מאזינים לגשם, ואז האור התחלף מאדום לירוק, והיא רצה לה בגשם לאן שילדות קטנות רצות להן בגשם.

רגע יפה זה היה. סיפור של חורף, לא פחות. לא היו לו סיבות, תוצאות, השלכות, השפעות, הוא בא ועבר ולא השאיר דבר, כמו נשטף בגשם. לא הייתי צריך לעשות כלום למענו, כלום במהלכו וכלום בסיומו. להפך, כל דבר שהייתי עושה היה הורס הכול. אפילו לא הייתי צריך להיות אני. סתם עמדתי שם בגשם עם המטרייה שלי ב-20 שקל. זה היה יכול לקרות לכל אחד אחר, ובמקרה זה קרה לי.

אולי בגלל זה הוא היה אולי הרגע הכי נחמד שהיה לי השבוע.

מדבר ללאמפה

היו לי עוד כמה, אני מוכרח להודות. הילדים שלי בשלב שבו אם הם נתקלים בספה, נגיד, ונופלים, אז צריך ללכת לספה ולסגור איתה חשבון באופן מיידי. כך שאני מוצא את עצמי מדבר הרבה לרהיטים בזמן האחרון. לא יפה כיסא, אני אומר, ככה לעשות להלל. נו-נו-נו, משקוף, אני נוזף, מה אתה עומד פה ומפריע לנגה.

אני לא רק מדבר אל הרהיטים שלי, אני גם מתרגם את דבריהם. השיש מבקש סליחה, אני מוסר לילד. בשם הארגז של הצעצועים אני מתנצל בפני הילדה שהוא עומד סתם כך באמצע הסלון. כבר יצא לי לדובב ארון ספרים, לכאוב את כאבה של כוננית, לבכות את בכיו של מטאטא, ולהציע הצעות חברות בשמן של ידיות.

לפעמים, כשמדובר בהיתקלות כואבת יחסית, צריך גם להחזיר. כך שמלבד לדבר אל רהיטים, אני מוצא את עצמי גם מרביץ להם. פה פליק לשולחן, שם זפטה לדלת של המקרר. גם הקירות ספגו את נחת זרועי. עכשיו כולם יודעים מי הבוס בבית.

זו לא שגרה של בן אדם נורמלי, אני יודע. הבוקר, כשסגרתי בטעות את דלת המקרר קצת חזק מדי, שמעתי את עצמי מבקש ממנו סליחה. זה לא נגמר בזה. לפעמים, כשכולם הולכים לעבודה ולגן ואני נשאר לבד בבית, נדמה לי שהרהיטים מדברים אליי, דורשים את עלבונם. המחשב הנייד מתלונן שתלשו לו את הבי"ת ואת הסמ"ך, הקיר מתלונן שמציירים עליו, והספה מוחה על זה ששפכו עליה מים. לכל אחד יש מה להגיד.

אני צריך לצאת יותר, אני יודע.

מי אני שארביץ לים

אז באחד מהבקרים המוקדמים יותר השבוע, כשעוד זרחה השמש, הלכנו עם הילדים לים. הם רצו לקו המים, וגל שבא פתאום הרטיב והבהיל אותם כהוגן. בוכים, הם רצו וקראו לי שאבוא ואגער בים. אוטומטית קמתי ולקחתי אתי את המגרפה. משהו הרגיש לי מאוד לא בסדר. להרביץ לים? מה קורה לך, בן אדם? למה מי אני שאזרוק אבנים על הים, כמו שאמר המשורר. נזכרתי גם שבכפר שהייתי בו באפריקה, על גדות אגם גדול, למדתי אפילו לא להשתין לתוך המים, מתוך כבוד. אתה לא מסתבך עם המים, אמרו שם.

לקחתי את הילדים אל קו המים. הים רק רצה לשחק איתכם, מסרתי בשמו, ואם נבהלתם אז הוא מבקש סליחה. זה לא סיפק אותם, הם רצו נקמה. רגע, אמרתי, להיות בבקשה בשקט ילדים, הים רוצה לומר משהו. הם שתקו לרגע, והים אמר את דברו דרכי: אני לא טוב, אמר הים, ואני לא רע. הרטבתי את הרגליים שלכם באותה אדישות שבה הטבעתי מדינות שלמות על יושביהן, באותה האדישות שבה אני נושא את כל הספינות שלכם וסופג את כל הצואה שלכם. מבלי דעת אכלסתי את האלים הקדומים שלכם ולקחתי חלק במלחמות הטיפשיות שלכם. אני הייתי פה קודם, ילדים, ואני אהיה פה אחר-כך. אז חזרו למעשי השובבות שלכם ועזבו אותי ואת אביכם במנוחה. התנצלות לא תקבלו ממני, אמר הים, וגם לא הבטחה. אני זה אני.

הים שכנע אותם וקנה לו מקום של כבוד בלבבות. זה עוד רגע נחמד שהיה לי השבוע. הבוקר, כשכולם יצאו לעבודה ולגן, סיפרתי הכול לחלונות, והם מאוד התרשמו. למה בשמנו אתה לא מדבר יפה כל-כך, דרש לדעת החלון מעל למחשב. שתוק, אמרתי וסגרתי אותו.

חצוף כזה.

רגעים יפים. אף פעם אין מספיק מאלה, לא ככה?

הרהור

אני מוצא את עצמי מדבר הרבה לרהיטים בזמן האחרון. לא יפה כיסא, אני אומר; נו-נו-נו, משקוף, אני נוזף