חיפה-הפועל: ההר שהוליד עכברוש

"כדורגל משחקים 90 דקות - ובסוף הגרמנים מנצחים" קבע גארי לינקר בתסכול, אחרי (עוד) הדחה בפנדלים של נבחרתו מול גרמניה. בליגת העל הישראלית משחקים כדורגל 90 דקות, ובסוף הצופים מתים משעמום. האמת? מגיע לנו: אחרי חמש דקות במחצית השנייה אמרתי לבתי: "על המשחק הזה כתוב 0-0".

"אז בוא ונעביר לכלבוטק" רשפה הילדה, שבימים כתיקונם מעדיפה את פותנה על רפי גינת. בסוף התפשרנו על אמנון לוי - וראינו איך אנשים נשרפים בתוך דיסקוטק בארה"ב, תמונות קשות אך במעט מאלה של הצופים הנרטבים ביציעי קרית אליעזר. במשך כל העונה הזאת אנחנו מספרים לעצמנו שליגת העל המורחבת שלנו, היא אולי לא להיט, אבל מכבי חיפה והפועל ת"א הן כבר רמה אחרת, שתי קבוצות "אירופיות" בתוך ים השיבולים שמסביב: ורמוט, שכטר, קטן, רפאלוב - לא ייאמן כמה כישרון לכאורה צריך כדי להפוך משחק כדורגל למשהו שאין בו אפילו דקה אחת של התרגשות.

להיות ציני בנוגע לעתיד הכדורגל הישראלי זאת לא חוכמה, אבל לפעמים נדמה שאין ברירה אחרת: כבר כמעט נסחפתי בלהטם של זייפני האורגזמות מערוץ הספורט, שבשם הישרדותו של ערוץ 5+ לייב מנסים לאפר את גווייתו של הכדורגל הישראלי ולשכנע אותנו שהוא בחיים. אני סולח למודי, יונתן, עמיחי ואיציק משום שהם מרמים קודם כל את עצמם - ורק אחר כך את הצופים. הרי משחק העונה היחיד שיש כאן הוא סטנגה בין לוזון לחלובה במסדרונות ההתאחדות. לפחות דבר אחד הצליח להם השבוע: הרחבת הליגה וחלוקת הנקודות הצפויה, הצליחו לשחרר את מכבי פ"ת מלחצי התחתית והפכו אותה למרעננת הרשמית של ליגת העל. ועל זה נאמר: הראה לי מי מרעננך - ואומר לך מהי רמתך.

למרות אחוזי צפייה סבירים יחסית (13.5%), ללא תחרות מול פצצות רייטינג כמו "האח הגדול", וביום סוער בו אנשים מעדיפים לבלות יותר מול הטלוויזיה, הצליחו רפי גינת וכלבוטק הוותיקה שלו, לגבור בקלות על הרייטינג של משחק העונה. אפשר שזה לא מפתיע, אבל כשמתברר שהמשחק הנצפה ביותר העונה (13.6%) היה בין בית"ר ירושלים למכבי חיפה, אפשר להבין עד כמה בית"ר חשובה לליגה. מה יעלה בגורלה של בית"ר, אין לדעת: מצבו המצער של גומא אגייאר אינו מבשר טובות לאוהדיה. בימים כתיקונים הייתי שמח לאידה של בית"ר - שסכנת פירוק עדיין מרחפת מעל עתידה, אבל בימים הנוראים של הכדורגל הישראלי, מוכרחים לייחל לשובה המהיר לעניינים. אחרת אפילו בית המשפט הבינלאומי בהאג לא יוכל להכריח שום גוף שידור שפוי לשדר את משחקי הליגה הישראלית.

ובינתיים, בצפון-מערב אנגליה...

אני לא יודע כמה מכם נותרו ערים ביום רביעי עד קרוב לחצות כדי ליהנות מהדרבי הגדול של מנצ'סטר. אפשר להתייחס לדרבי הזה כאל שירת הברבור של נערי פרגי "הקשישים" סקולס וגיגס; אפשר לזהות, למרות ההפסד, את היסודות שעליהם נבנית מנצ'סטר סיטי ככוח עולה בכדורגל האנגלי והאירופי; ואפשר פשוט להתפעל מכדורגל שמדגים מהי מחויבות ללא פשרות, כבוד למקצוע, כבוד לרוכשי הכרטיסים ולצופים בבית. אני לא מצפה מאף מגן ישראלי שיהיה חזק ומגוון כמיכה ריצ'רדס, מרוכז גם בדקה ה-92 כמו רוני, חכם כמו גיגס או חד כטבז. להיפך: בעיניי דווקא שחקנים אפורים יחסית כמו בלאמי ופלטשר, הם אלו שהופכים את הכדורגל האנגלי לחוויה שמציתה את דמיונם של עשרות מיליונים ברחבי העולם.

ומכיוון שכך, אי אפשר אלא לתהות בעצב על ההבדלים בינינו לבינם. עזבו את הרמה והתייחסו רק למחויבות: המשחק ביום רביעי, נערך, להזכירכם, במסגרת "הקארלינג קאפ", המקבילה העברית לגביע הטוטו. מישהו יכול בכלל לדמיין שתי קבוצות ישראליות נותנות את הנשמה במעמד שכזה?

מה קשור?

בעניין רב קראתי את הראיון ב"גלובס" עם שרת התרבות והספורט, לימור לבנת, ומשפט אחד משך את תשומת לבי: הגברת לבנת סיפרה על שיחה שהיתה לה עם שמעון מזרחי, כמה ימים לאחר שהתפוצצה פרשת פנאן. לפי דבריה, אמר לה מזרחי שאין לו קשר לעניין - ולה אין סיבה שלא להאמין לו. הבעיה היא לא בדברים שאמר מזרחי לשרה, אלא במה שאמר לתקשורת באותם ימים ממש. אם זכרוני אינו מטעני, הרי שמזרחי לא אמר שהוא לא קשור, אלא שהוא לא יודע אפילו שפעילות כמו זו שמיוחסת לפנאן ולחלק מאנשי מכבי ת"א, כלל התקיימה.

נשאלת השאלה - איך מר מזרחי יכול להיות לא קשור למשהו שלדידו כלל לא התרחש?