"ערוץ 10 לקח לעצמו את החופש לנהל חקירה משטרתית לצורכי רייטינג"

"כפי שבתי המשפט אינם מוכנים כי סוכן סמוי ידיח אדם לעסוק בסמים אסורים בפיתוי של מנת סם", קבע השופט דן מור, "כך בית משפט זה לא יתן יד לתחקירני הטלוויזיה למשוך גברים בלשונם במשחק כפול של פיתוי... הנאשם נגרר לפנטזיה. לא אתן ידי להתנהלות שכזו מצד ערוצי הטלוויזיה. אין זה תפקידו של בית המשפט להרשיע נאשמים בכל מחיר".

השופט הוסיף כי אם היה מרשיע את הנאשם, היה מקום להעמיד לדין את ערוץ 10 כשותף לעבירה או לפחות כמשדל. "אין שוני בין מצב זה למצב בו עיתונאי ישדל עבריין רכוש לפרוץ לבית מגורים, לצורכי תוכנית טלוויזיה, תוך שהוא מציב שם את מצלמותיו כדי לצלם את הפריצה את המשטרה לוכדת אותו. אין לאנשי ההפקה כל הגנה בדין. ערוץ 10 לקח לעצמו את החופש לנהל חקירה משטרתית לצורכי 'מולך' הרייטינג בלבד, מבלי שהביא בחשבון את הנזק העלול להיגרם למודחים. גם הטענה כי המניע לפעולתם היה חשיפת עבריינים כביכול אינו מקנה הגנה בדין".

שיקולים מסחריים

במסגרת התחקיר ששודר ב-2008 התחזו תחקירניות לבנות 13 ושוחחו בצ'טים באינטרנט עם גברים. הן תודרכו לשתף עימם פעולה ולקבוע איתם פגישה בדירה בה המתינו מצלמות ערוץ 10, שם עומתו הגברים עם אנשי הערוץ על היותם פדופילים לכאורה, ובהמשך נכנסו אנשי המשטרה שהמתינו מחוץ לדירה. הגברים הועמדו לדין באשמת ניסיון למעשה מגונה וניסיון להטרדה מינית.

בגזרי דין של נאשמים אחרים התחשבו השופטים חנן אפרתי ודורית רייך-שפירא בלינץ' התקשורתי שעברו הנאשמים, ומתחו ביקורת על התקשורת ששכחה את תפקידה ותפסה את עמדת החוקר-תובע-שופט-תליין.

השופט מור הלך כעת צעד אחד קדימה וזיכה נאשם בשל 3 נימוקים: הפח שנטמן לו; לא הוכח היסוד הנפשי בעבירת ההטרדה המינית; ולא הוכח כי מעשיו לעניין עבירת המעשה המגונה חרגו ממעשי הכנה בלבד. לדברי מור, הצטברו כאן שתי נסיבות חריגות: הסוכן לא הופעל על-ידי המשטרה, ושיקולי הפעלתו היו מסחריים (רייטינג).

בפסיקה הפדרלית בארה"ב מקובל העיקרון לפיו גם כשהמטרה היא אכיפת החוק, לא כל האמצעים כשרים. כיום הגישה שם היא שאם מעורבות הסוכן הפדרלי המדיח היא כה עמוקה, עד כדי פגיעה בחוש הצדק ובזכות למשפט הוגן - הנאשם יזוכה גם אם היתה לו כוונה פלילית קודמת. בארץ בתי המשפט הכירו בקושי שבהרשעת נאשם ששודל באמצעות סוכן מדיח, אך הם תמיד בחנו האם העבירה בוצעה או לא.

מזבח התקשורת

כעת, קבע השופט מור, הגיעה העת לאמץ את הגישה האמריקנית ולאפשר לנאשם "הגנה מן הצדק" עד לזיכוי מלא במקרה המתאים, כשההבחנה בין מותר לאסור תיבחן לאור תנאי פיסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

מור קבע כי לא הוכחה כל התנהגות פדופילית של הנאשם לפני האירוע. בשיחותיו עם התחקירניות לא היה תוכן מיני ולא נשלחו תמונות "מיניות". זאת, בשעה שחלק מהנאשמים האחרים בפרשה הציעו לתחקירניות הצעות מיניות בוטות ודיברו מפורשות על כוונה למפגש מיני.

"התנהגות הערוץ והתחקירניות היתה הדחה בלתי ראויה, הפוגעת בזכויות אזרח מעבר לראוי ואינה עומדת במבחני פיסקת ההגבלה, במיוחד כשמדובר בגוף מסחרי הפועל משיקולי רייטינג ואינו כפוף לעקרונות המחייבים והמנחים את השירות הציבורי, כמו המשטרה. במצב זה הבדיקה חייבת להיות דקדקנית, פן על מזבח התקשורת יועלו לקורבן זכויות אזרח".

לדבריו, "גם אם התופעה החברתית אותה באה התקשורת לחשוף הינה קשה, מסוכנת ופוגעת בשלום הציבור - אל לבית המשפט להסכים שכאשר 'חוטבים עצים, עפים שבבים' ואין רע בכך. רחוק אני מלתת ציון לשבח לנאשם על התנהגותו, אך יש לשמור על זכויות האזרח גם במקרים הקשים".

השופט מור הוסיף כי השידול וההדחה עברו במקרה הנדון את גבול ההגינות, והתחקירניות ניצלו את החולשה האנושית להיחשף באינטרנט. מה גם, לדבריו, שמאחורי התחקיר "לא עומדים שיקולים ציבוריים של הבאת נאשמים לדין - אלא שיקולים עסקיים של משיכת צופים לתוכנית, שכן פרויקט כזה אינו אלא מציצנות בלבד".

השופט מור ציין בהחלטתו כי לא היה כל פיקוח שלטוני על הליכי הפעלת הסוכן המדיח, בשונה ממקרה בו מדובר בסוכן משטרתי - המופעל, לדבריו, כשכשלו הדרכים האחרות לאסוף ראיות.