העיקר הסטטיסטיקה

א.

יונה וולך, בר רפאלי ונעמי חזן, 3 נשים שהמשותף ביניהם קטן מקוטן. קח את שלושתן, שים בבלנדר ל-3 דקות, ואם תקפיד על הוראות ההכנה כלשונן - יש לך אחלה אישה שבעולם.

עכשיו קח את 3 הנשים הנ"ל ותריץ את השמות שלהן בגוגל ניוז. תוך פחות מ-3 דקות יש לך אחלה תמונה של החברה הישראלית היום, אבל זאת לא תמונה נעימה בכלל: משרד החינוך אסר ללמד את שיריה של וולך, היא גסה מדי. ראש אכ"א, אלוף אבי זמיר, קרא להחרים את רפאלי, היא משתמטת מדי. והימין כולו התגייס להכפיש את חזן כמלשינה ובוגדת, היא שמאלנית מדי.

הכי הצחיק אותי האלוף זמיר. "בסופו של יום", אמר, "בר רפאלי היא זו שצריכה להסתכל על עצמה במראה". קורע, לא? חיפשתי באינטרנט תמונה של זמיר. הוא די דומה לזאב בוים, ובסופו של יום מי רוצה להסתכל על עצמו במראה ולראות שם את זאב בוים?

אבל לא באנו לצחוק כי אין פה שום דבר מצחיק. חברות וחברים, מדינת ישראל מידרדרת אל עברי פי פחת מהתחת, ניזונה רק מתערובת של היסטריה, שנאה, גזענות ופחד. לאן שלא תפנה מבט, תיתקל באיזו מערכת השתקה שמתנהלת בפול ווליום. זאת נגד הקרן החדשה היא הגדולה וקולנית ביותר, אבל לגמרי לא היחידה; פה מבטלים תמיכה בסרט, שם תובעים במאי, שם מאיימים על מנהל בית-ספר, פה לוקח השב"כ פעילי זכויות אדם לחקירה, שם יחידת עוז עוצרת פעילי שלום ברמאללה, פה נשרף אוטו, שם נזרקת נעל. ויד ימין עוד נטויה.

דבר מעניין קורה לימין. נדמה שתהליך ההפנמה הכואב, גם אם מוכחש ומודחק בחלק מהמקרים, שחלום ארץ ישראל השלמה סופו לא להתגשם, הותיר את המחנה בחוסר חמור של חזון וחלום ובמצב כללי של בלבול קיומי. תהיה זו "רמאות" לדבר על ארץ ישראל השלמה, אמר השבוע חבר הכנסת מיכאל איתן, לא מנהיג גדול אבל אדם שעיניו בראשו. "זה חלום שלא יכול להתגשם", הוסיף. בוקר טוב באמת.

במצב הזה לא היתה ברירה אלא למצוא חלום חדש - ומהר; חזון קליט שימנע את בריחת ההמונים. זה כמובן לא היה מסובך מדי. המטבע הזו תמיד היתה מונחת מתחת לפנס: שנאת השמאל. לשם, כך נראה, הולכת כל האנרגיה, ואיזו אנרגיה סוערת היא זו! כולה אש, להבה וחרי אף. כולה באווירת תחזיקו אותי. רק שלא יראו שהאוונטה היא הדבר היחיד שיש לי להציע. שבעצם מאחורי כל הזעם והצדקנות והפסאדה של פטריוטיות גועשת כבר לא מסתתר כלום. שמעתי שתרנגולות ממשיכות לרוץ אחרי שעורפים את ראשן. הימין של היום הוא קצת כמו תרנגולת כזאת, אבל ממש גדולה וממש עצבנית.

האמת, אני לא מקנא בהם. המעבר מחזון ארץ ישראל השלמה שכולו - גם אם חולקים (וחולקים) על השיטות - אמר חיוביות, חיוניות, תנופת בנייה ובלוריות מתנפנפות סטייל חנן פורת מעל גבעות חשופות, למציאות של הסתגרות, שלילה מתמדת וצעקות "בוגד!" ו"נאצי!" לכל עבר לא יכול להיות מעבר קל. כשארץ ישראל השלמה עוד היתה באה בחשבון, שנאת השמאל היתה תוספת נחמדה, מעין בונוס מפנק. עכשיו היא לבד שם, השנאה. היא כל מה שנותר. וזה לא מספיק.

הבעיה היא שהם עוד לא יודעים שזה לא מספיק.

ב.

ואם כבר דיברנו מקודם על מראות ומי שמשתקף מהן, הקללות שהימין מטיח בשמאל בחמת-זעם משקפות דווקא אותו: "הזוי", "מנותק", "קיצוני", וכיוצא באלה נאצות. רובם המוחלט של פעילי זכויות האדם ומפגיני השמאל שאני מכיר הם לא אנשים הזויים ומנותקים כלל ועיקר. ההפך הגמור הוא הנכון: הם האנשים המציאותיים והמחוברים ביותר שאני מכיר. הם יודעים בדיוק מה הולך מהסיבה הפשוטה שהם הולכים לשם. ובדרך-כלל הם הולכים לשם לבד.

פעילי זכויות האדם עוברים בבתי-החולים, בבתי-התמחוי ובבתי-הכלא. הם משוטטים בחצרות האחוריות של החברה הישראלית, חושפים את עוולותיה ועוזרים לאלה שנפגעו ממנה. ואני לא מדבר רק על הכיבוש. הבעיה של עמותות השמאל היא שהן לא רק עמותות חסד, הן גופי ביקורת, ואף אחד לא רוצה לשמוע ביקורת. ביקורת היא בגידה, בטח כשהיא מופנית כלפי המפעל הציוני. ביקורת היא, אוטומטית, "הלשנה לאויב". הפטריוטיות של הימין, אין מנוס מלומר זאת, היא ברמת האינטריגות של חבורות ילדים בכיתה ו' והשיח שלו מטורלל לגמרי. חזונו לעתיד: חומות, מלחמות ומשפטי ראווה.

ג.

ראו את מערכת החינוך, שקמה השבוע על שירי יונה וולך. ההידרדרות של התלמיד הישראלי לא מטרידה את המשרד, שמעדיף להתעסק בהטמעת "ערכים".

ומהם הערכים? יש רק ערך אחד, כמובן: השירות הקרבי בצה"ל. שוויון, אחדות, נתינה, כבוד, עזרה לחלש, הומניות, סולידריות, חופש ביטוי, זכויות האדם - כל אלה אינם ערכים יותר; אלה רק שטויות של שמאלנים.

משרד החינוך מעדיף ערכים נעלים כמו תלבושת אחידה, קימה לפני מורה ומפגשים עם קצינים בכירים. סממנים חיצוניים, עלובים. אולי בגלל זה הוא מעדיף את התלמידים מטומטמים. ילדים שלמדו גם לחשוב הם לא חומר טוב. העיקר שיקומו ויצדיעו לקצין. אלה לא ערכים, יא חביבי, אלה סממנים חיצוניים של חברה דכאנית.

אני חרד מהיום בו אאלץ לשלוח את ילדי למערכת החינוך הזאת. נכון שעוד יש להם זמן, אבל הזמן במקרה הזה עובד רק לרעתם.

ד.

עוד סממן קטן (לא כל כך) להידרדרות: בכנס הרצליה בשבוע שעבר אמר מנכ"ל משרד האוצר, חיים שני, שאם היינו מנכים את האוכלוסייה הערבית והחרדית מחישוב התוצר לנפש - הרי שישראל היא בין המדינות העשירות בעולם. אכן, חלום רטוב: לנכות את האוכלוסיות שלא מתאימות לחישובים. נותר רק לנכות גם את האתיופים, הבדואים, מהגרי העבודה, הזקנים, המובטלים ובר רפאלי - ואז אנחנו באמת אחלה מדינה. לנכות את הערבים - הרי לכם חלום וחזון. נתחיל מהסטטיסטיקה ונתקדם משם.

לאף אחד זה אפילו לא נשמע מוזר ואף אחד לא קם ומחה נגד דברי שני, חוץ מעמיתי ב"גלובס" שי ניב. ולמה שישמע מוזר? אפילו לי זה לא נשמע ממש מוזר. הרי כל השיח הציבורי הוא שיח של הדרה, אפליה והטחת האשמות. בחברה מתוקנת, שני היה צריך לאסוף את החפצים שלו בקופסת קרטון קטנה וללכת הביתה. אבל החברה שלנו חולה.

ואפרופו כנס הרצליה, חטפתי חום כשקראתי את הדברים שנשא אריה דרעי בכנס. הערכים של התרבות החילונית לא נראים לו, אתם מבינים? האיש שישב בכלא על שוחד, מירמה והפרת אמונים, שמילא את עגלתו במזומנים, שהקים מפלגה גזענית, תאבת-בצע ומושחתת שחלק מחבריה ישבו גם הם בכלא, שדואגת להשאיר את צאן מרעיתה במצב מתמיד של בורות, בא לדבר אתנו על ערכים. הערכים של "האח הגדול" לא נראים לו. וואללה יופי. קשוט עצמך ואת ערכיך, דרעי, לפני שאתה בא לדבר איתי על זהות יהודית ולהעביר ביקורת על ערכים של אנשים אחרים.

דרעי אמר כי הבסיס לדיאלוג על אותה זהות יהודית הוא האמונה שאלוהים ברא את העולם. איזה מין בסיס אידיוטי זה לדיאלוג, תגידו לי? מה אנחנו, בגן ילדים? מה עם בסיס רחב קצת יותר, כמו לדוגמה "לא תגנוב"? ובכלל, מה הקשר בין אמונה באלוהים ליהדות? אני לא מאמין באלוהים, ואני יהודי לא פחות מאריה דרעי.

ה.

אנחנו חיים בתקופה אפלה, ומי שחושב שהיא אפלה רק למי שנמצא בצד השמאלי של המפה הפוליטית הוא אידיוט. צעדינו מוצרים, לא משנה לאן נפנה - רק חושך, אימה וצלמוות, אלימות וסתימת פיות.

זו תקופה די מחורבנת להיות בה ישראלי.

הרהור

אולי משרד החינוך מעדיף את התלמידים שלו מטומטמים, כאלה שלא למדו גם לחשוב. העיקר שיקומו ויצדיעו לקצין.