בכל פעם שהוויכוח בעד ונגד רכבות ניצת מחדש, ממהרים ספקני הרכבת באוצר ובתקשורת להציג את הרעיון להקים מסילות רכבת בפריפריה כהזיה. זה קרה גם השבוע, כשראש הממשלה אישר את תוכנית נתיבי ישראל להקמת כבישים ומסילות רכבת, בעלות של 51 מיליארד שקלים. אחד הסיפורים החביבים על ספקני הרכבת הוא זה של הקו מבאר שבע לדימונה, שנחנך ב-2005. לפני כמה שבועות, למשל, תחת הכותרת "כישלון אדיר", סיפר נחמיה שטרסלר ב"הארץ" על מסמך פנימי באוצר הקובע שרק 80 איש נוסעים בקו מדי יום.
ובכן, הנה משהו שלא הודלף על-ידי האוצר: בדיונים לקראת הקמת הקו הביעו ברכבת חשש כי מספר הנוסעים בו יהיה דל ביותר, ולפיכך הציעו לערוך כמה שינויים בתוואי. בין היתר דובר על הקמת מסילה שתתחבר גם ליישוב הבדואי ערוער ולבסיס חיל האוויר בנבטים. כמו כן הוצע להסב קו קיים, המשמש רכבות משא, לקו שישמש גם את מאות העובדים שמועסקים באזור התעשייה במישור רותם. לבסוף ביקשה הרכבת להזיז את התחנה הסופית של הקו בדימונה אל תוך העיר עצמה, שהרי התחנה נמצאת בלב אזור תעשייה, המרוחק שני קילומטרים מהעיר, ותושביה נאלצים להשתמש באוטובוס כדי להגיע לרכבת.
כל ההצעות האלה טורפדו, רובן בגלל ענייני תקציב. לבוא ולהציג את הקו ככישלון הוא לנהוג כילד שרצח את הוריו ומבקש רחמים מפני שהוא יתום. גורמים באוצר אומרים שההחלטה למקם את התחנה מחוץ לדימונה אינה קשורה למשרד, וכן שהם אינם מכירים את דרישת הרכבת לתחנה בערוער. ממילא, אומרים שם, הדרישה הזו לא הייתה רלבנטית לקו. "מה שחשוב זה לא כישלון קו דימונה", אמר הגורם באוצר, "מה שחשוב הוא הלקח שהופק ממנו". אנחנו מסכימים, רק נשאלת השאלה: מי צריך להפיק את הלקח?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
