הרווח של אולמרט

ואכן, אין כל ראיה - ולו בדל ראיה - כי אולמרט, עורכי דינו, אנשיו או מי שמופעל על-ידם אי-פעם ידע על דברי השטות שפלט עו"ד אורי קורב במסגרת הקורס שהעביר במכללת שערי משפט, וכמובן שאין כל ראיה למעורבות אולמרט ואנשיו בהעברת החומרים לפרסום בשער "ידיעות אחרונות", בתפוצת המונים ביום שישי, בעיתוי מושלם - 10 ימים לפני הפתיחה המיועדת של שלב ההוכחות במשפט ראש הממשלה לשעבר.

אין כל ספק כי אולמרט יפיק תועלת מדחייה ועיכוב במשפטו, ואין כל ספק כי החלפתו של עו"ד קורב בתיק אולמרט, עקב השעיה או הליך משמעתי שיתנהל נגדו, תגרור דחייה שכזו.

מכיוונו של ראש הממשלה לשעבר כבר נשמעים קולות שלפיהם יש להם עניין דווקא בהאצת משפטו. ואולם, בהיסטוריה של המשפט הישראלי שיחקה הסחבת תמיד לטובת הנאשם, היכול לזעוק עינוי דין, לטעון להגנה מן הצדק, או סתם לבקש להקל בעונשו עקב חלוף הזמן.

גם באי-כוחו של אולמרט עצמו לא בדיוק פעלו להאיץ את ההליכים עד היום - גם במסגרת ההכנה לשימוע, גם בקביעת מועדי הדיונים בבית המשפט, הם תמיד ביקשו לרווח, להאט, לאפשר זמן לימוד נוסף.

"כל ניסיון להסיט את תשומת-הלב לכיוונים אחרים" - המשיך יועץ התקשורת של אולמרט להכתיב, "הוא מופרך, וברור מה האינטרס העומד מאחוריו". אולמרט מזהיר מפני הסטת תשומת-הלב מה"עיקר" - השתלחותו של קורב בשופטים, אל ה"טפל" - הנזק להליך התקין והיעיל במשפט ראש הממשלה לשעבר. מעניין. את הטיעון הזה אפשר היה להשמיע במדויק גם כלפי אולמרט עצמו.

2. גם אם נקבל את הסבריו של עו"ד קורב על האופן ההומוריסטי שבו נאמרו דבריו, כדאי להקשיב לתוכנם - אולי אפשר ללמוד מהם בכל זאת משהו על מערכת המשפט הישראלית. אכן, בית המשפט העליון נוקט לעתים גישה ליברלית בנוגע לזכויות חשודים ונאשמים, ומנחיל באמצעות הפסיקה נורמות חדשות המעגנות את זכויות האדם בכלל, גם במסגרת הליכים פליליים. אפשר להסכים עם הגישה הזו, שלא החלה בנשיאה דורית ביניש אלא בראשוני השופטים בעליון בשנות ה-50, אך לגיטימי כמובן לבקרה.

אפשר אפילו להודות כי לא כל אחד ואחת מ-600 שופטי ישראל הם גאוני הדור. כמו בכל קבוצה אנושית בסדר-גודל שכזה, יש בה טובים יותר ויש בה טובים פחות. חלק מהשופטים הם ידענים גדולים, בקיאים בהלכות המשפט, אנשי רוח ושיח, שהחוכמה שופעת מדבריהם כמי מעיין זכים במדבר. חלק אחר הם משפטנים בינוניים פלוס, שהצליחו בדרך כלשהי לנתב את הקריירה שלהם אל כס השיפוט.

הבעיה היא בהתמקדות הציבורית, במקום שאליו מופנית תשומת-הלב. בסך-הכל יש במערכת השיפוט הרבה יותר שופטים טובים מגרועים, הרבה יותר שופטים נעימים ואדיבים, בעלי מזג שיפוטי נאות, מאשר קצרי-רוח וסבלנות העולבים בעורכי הדין ובמתדיינים. הרבה יותר בעלי שכל ישר. חמורים, למיטב הידיעה, אין בכלל.

מערכת הסינון של מועמדים לשפיטה, שהולכת והופכת יותר ויותר קפדנית בשנים האחרונות, מונעת כמעט כל מועמדות בלתי ראויה - אפילו אם זו נתמכת בידי האגף הפוליטי של הוועדה לבחירת שופטים.

3. מסמך ניגוד העניינים המפורט שעליו חתם היועץ המשפטי לממשלה החדש, יהודה וינשטיין, נכנס כעת לתוקף, בפעם הראשונה ובוודאי שלא האחרונה. רק חודשים ספורים חלפו מאז התייצב וינשטיין בשולחן הנגדי לזה של עו"ד קורב, באולמה של נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים מוסיה ארד, וטען בלהט לטובת לקוחו, אולמרט.

כעת עומד וינשטיין בראש המערכת שתחליט מה יעלה בגורלו של התובע, ובעקיפין גם כיצד יושפע משפט ראש הממשלה. טוב עשה וינשטיין איפוא שהעביר את ההחלטה לפרקליט המדינה משה לדור.

פעולה צריכה להיעשות, זה ברור, וזאת הן בשל המישור המהותי והן בשל המישור הציבורי. מהותית - כי מי שעולב כך במערכת המשפט, בעודו משמש "קצין בית המשפט", צריך לבוא על עונשו. ציבורית - מאחר שהמסר הציבורי חייב לעבור, ולהגיע אפילו עד מעבר לדלתה של לשכת נשיאת העליון.

ועם זאת, טוב יעשה לדור אם יזכור את אלפי המילים שגם הוא עצמו אמר, בפורומים כאלה ואחרים, על אודות מערכת המשפט. המילים החבוטות ביותר שיכול מי שנתפס בקלקלתו לומר הם "דבריי הוצאו מהקשרם", אבל כדי לזכור גם את חשיבותה של אינטונציה.

בסרט "בן-דודי ויני" מ-1992 נעצר ראלף מאצ'יו באשמת רצח שלא ביצע באחת ממדינות דרום ארה"ב. בחקירת המשטרה, כשמתבררת לו עילת המעצר, הוא אומר לשריף: "אני הרגתי אותו. אני הרגתי אותו", בפליאה על כך שהוא אכן מואשם ברצח. אלא במהלך המשפט מוקרא משפט זה מפרוטוקול החקירה, כדי להוכיח כביכול את הודאתו במעשה, עד שג'ו פשי מצליח לחלץ אותו מהרשעת-שווא. לדור צריך לבחור אם לשמש כג'ו פשי של קורב.