אנחנו חיים בזומבילנד

א.

בשבוע שעבר שפכתי פה את מרירתי על המדינה הזאת שלנו, הקטנה, היפה והמוקפת אויבים מבחוץ ומבפנים, עד כמה שאפשר להיות מוקף מבפנים, וסיכמתי במשפט: "זו תקופה די מחורבנת להיות בה ישראלי".

וראו איזה פלא: בדיוק באותו היום פורסם סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, והממצא המרכזי בו היה שהרוב המוחלט - 83% מהישראלים - מרוצים או מרוצים מאוד מחייהם. "מידת האופטימיות של האוכלוסייה הבוגרת בישראל", הכריז הסקר, "נמצאת בטווח העליון של מידת האופטימיות במדינות האיחוד האירופי". מוזר.

איך אפשר להסביר את הפער הזה ביני לבין העם?

אפשר, ובקלות. מספיק להסתכל על סקר אחר שפורסם גם הוא השבוע, במלאת שנה לבחירות, והציג ממצא מרתק: רוב האזרחים חושבים שמצב החינוך על הפנים, ורוב האזרחים בחרו בשר החינוך גדעון סער לשר הפופולרי ביותר בממשלה.

ב.

לא נעים לי להגיד את זה, אבל אין ברירה: כשאני שומע את המילה "מרוצה", הדבר הראשון שאני חושב עליו זה פרה באחו. שמש, דשא, שאיפות קטנות, ראש מופנה כלפי מטה, כל המחשבות מוקדשות לביס הבא. לועסים, מעלים גרה, מחרבנים. מה רע.

ואכן, ממה מרוצים רוב הישראלים על-פי הסקר? ממה שיש להם. מה יש להם? טלוויזיה רבת-ערוצים, אינטרנט מהיר, עיתון בחינם, סלולרי דור שלישי ומכונית יד ראשונה. חיים קטנים.

83% מאיתנו מנמיכים את הווליום כשעוברים לפרסומות, מורידים את הראש ומרוצים מהכלום הזה שיש להם. מה שאין להם לא מופיע בסקר. מה אין להם? אין חלום, אין חזון, אין תוכנית, אין שאיפות גדולות, אין שאיפות בכלל. עיניים עצומות.

המדינה מתנהלת מיום ליום, מביס לביס. כל אחד רוצה להרוויח יותר, כמובן, אבל שם זה נגמר. רצים כמו אוגרים על גלגל בתוך כלוב. אין מה לומר, החזון העיקרי של ראש הממשלה שלנו - לשרוד, להעביר עוד יום, לחזור הביתה בשלום, להכחיש את העתיד - מחלחל יופי למטה.

83% מרוצים מהחיים שלהם. זה נתון מזעזע שלקוח היישר מספרי המדע הבדיוני המתארים חברה מסוממת. ממה אתם מרוצים, לעזאזל? הביטו על הפערים בחברה, על השחיתות, על האלימות, על הגזענות, על החינוך; הביטו על הזקנים, על הנכים, על החלשים. הביטו על נבחרת הכדורגל שלנו. הביטו במשק הריכוזי, בזכויות העובדים, בזכויות האדם, שאו עיניכם דרומה. הפערים זועקים לשמיים. למה אתם מסתכלים על מה שיש? תסתכלו על מה שאין. או יותר נכון: תסתכלו על מה שיכול היה להיות ואיננו. אל תגידו ככה זה.

83% שמרוצים מהחיים שלהם זה חלומו הרטוב של כל רפתן ושל כל דיקטטור. לפרות אין תוכניות גדולות. עוד לא ראיתי פרות מתכננות מהפכה.

ג.

בנקודה זו הייתי רוצה לסתור את עצמי מעט, ואז להסביר את עצמי: אני אדם שמאוד מרוצה מהחיים שלו. הם קטנים, איטיים, נינוחים ומשובצים רגעים של אושר. אני תמיד רואה את מחצית הכוס המלאה לפני שאני לוגם ממנה, יש לי הבועה הקטנה שלי, וטוב לי ככה. חשוב להיות מרוצים מהחיים, זה עושה טוב לעור הפנים.

אני האחרון שיטיף לחיים חמורי-סבר. אין דבר מעצבן יותר מאדם רוטן. העובדה שהמצב של המדינה על הפנים לא אומר שצריך לקום בבוקר בדיכאון. להפך. מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד. והאמת היא שזו גם לא בעיה גדולה במזג-האוויר הזה ועם כל הבחורות האלה שממלאות את הרחובות בשמלות הקצרות שלהן ואת הראש שלך במחשבות זימה מתוקות מדבש.

זה בהחלט עוזר להעביר את הזמן. אין לי הרבה, אבל יש לי כמעט כל מה שאני צריך, ואני בהחלט מחשיב את עצמי לאדם בר-מזל וטוב-לב. גם אני חלק מה-83% שמרוצים מחייהם.

אבל זה בדיוק העניין - החיים הקטנים והטובים שלי ושלכם הם לא תירוץ ולא סיבה לטמון את הראש בחול ולגעות מו. בדיוק להפך. החיים שלי הם לא תירוץ ולא סיבה להיות מרוצה משר החינוך. ושר החינוך הוא רק דוגמה, כמובן.

בשבת נסענו לעשות פיקניק ביער חולדה. הילדה נתנה לי יד, ויצאנו לטיול קטן בין הרקפות והפרפרים, התכופפנו לראות מקרוב דבורה מוצצת צוף מפרח, אספנו אצטרובלים ואכלנו בייגלה. הילד בינתיים אסף עצים למדורה - כבר שבועיים שהוא אוסף כל זרד בדרך מהגן הביתה בשביל מדורה, אלוהים יודע מאיפה זה בא לו - והדלקנו אש.

הייתי מאושר. אבל העובדה שהייתי מאושר אין לה דבר וחצי דבר עם גדעון סער, בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, אהוד ברק, מצבה העלוב של האופוזיציה או עם המצב בעזה, כמו שאין קשר בין זה שאני אוהב בוטנים לבין זה שאני לא אוהב מוזיקה מזרחית. הייתי פרה לכמה שעות. היה לי כיף.

אבל גם אם באותו רגע היו מתקשרים אליי הסוקרים הנחמדים האלה מהלמ"ס ושואלים אותי אם אני מרוצה מהמדינה, גם אז הייתי מצליח למתוח את הקו הזה ביני לבין המצב. כי המדינה זה לא אני. אני יכול להסתפק במועט, אבל כשהמדינה שלי עושה את זה - זה מעצבן אותי.

ד.

אה, ובלי קשר בכלל: עוד דבר שמעצבן אותי זה "בגובה העיניים", ספרו החדש של דן חלוץ, הרמטכ"ל לשעבר. לא שקראתי אותו, ולא שאקרא אותו גם אם אתקע על אי בודד והוא יהיה הספר היחיד בספרייה שם. לא הייתי משתמש בו גם בתור מעצור לדלת, בהנחה שתהיה לי שם דלת, בספרייה על האי הבודד. אז מה בכל זאת מעצבן אותי? שעל הכריכה, מעל פרצופו המחייך של הרמטכ"ל הכחול הראשון, מופיע שם הסופר: דני חלוץ.

דני? דני? איך ולמה נשבר הדיסטנס? עכשיו אנחנו אמורים לקרוא לאיש הזה בשם חיבה? איזה חמוד. ואיך הוא יחתום על ספרו הבא, דנצ'יק?

מעצבן. סליחה, מעצבנצ'יק.

ה.

נחזור לענייננו: אני לא מאלה שרוצים להחליף את העם, בוודאי לא 83% ממנו. אני מת על העם הזה וכמה טוב שהוא כזה וכל זה, אבל ההסתפקות הקולקטיבית הזאת במועט, האדישות הזאת וההסתופפות בצל המכנה המשותף הנמוך ביותר יכולה ממש להרוס לי את מצב-הרוח.

שנה עברה מאז הבחירות, כמעט כל מה שהבטיחו לנו התגלה כשקר, הרוב המוחץ של המנהיגים שלנו התגלה כעלוב, הצהרות ריקות מתוכן נזרקות לאוויר מדי יום, ואפילו לא עושות רעש כשהן מתנפצות אל קרקע המציאות. ושום קול מחאה לא נשמע. רוב כל-כך דומם לא היה לנו מעולם.

מאחר שאני אדם אופטימי, כאמור, אני מנסה לעודד את עצמי במחשבה שהכול בעצם היה שקר. הרי ידוע שכולנו משקרים לסוקרים כל הזמן - אני תמיד מציג את עצמי כמסורתי עם 18 שנות לימוד שמרוויח כפול מהשכר הממוצע ונוהג ברכב ליסינג. מעודי לא אמרתי ולו מילת אמת אחת לסוקרים שמתקשרים אליי.

רק אתמול התקשרו לסקר בעניין הבנקים, וטענתי שאני מרוצה עד הגג מהבנק שלי, במיוחד מיועצי ההשקעות שם. מאחת עד חמש - חמש. על הדרך שאלו אותי אם אני שותה נס קפה, ואמרתי שלפחות 5 כוסות ביום, ושאת חופשתי השנתית אני עושה בטבריה. אני מת על טבריה.

אז אולי באמת הכול שקר אחד גדול, כלומר אמת אחת עצובה: אולי 83% מהישראלים מודאגים עד מאוד מהמדינה שלהם, ממצב הדמוקרטיה, מהפערים בחברה, מהעתיד הקרוב והרחוק. אולי הם רק מחכים לשעת כושר כדי לצאת לרחובות ולעשות מהפכה.

ואולי - מי יודע - הם דווקא מרוצים לאללה ממצב מערכת החינוך.

הרהור

כשאני שומע את המילה "מרוצה", הדבר הראשון שאני חושב עליו זה פרה באחו. שמש, דשא, שאיפות קטנות.