מסע עם ברכט

"אני לא מעוניינת להספיק הכול בכל מחיר. אם כבר, אני רואה בדרכי האמנותית ובכמות הגדולה של פרויקטים שונים לחלוטין זה מזה שבהם הייתי מעורבת - סוג של מסע. כל תחנה נועדה להכשיר אותי לקראת הצעד הבא ולכן שום דבר לא היה לחינם". כך אומרת הזמרת=שחקנית אוטה למפר בראיון מיוחד לגלובס לקראת בואה הצפוי לישראל להופעה חד-פעמית שתתקיים ב-23 בחודש בהיכל התרבות בתל=אביב. זה יהיה ביקורה השני של למפר בת ה 46 בארץ. מהופעתה הקודמת, שהתקיימה לפני קרוב לעשור במסגרת אירועי פסטיבל ג'אז בים האדום באילת, יש לה זיכרונות נעימים במיוחד.

מוציאה את המיטב מהכאן והעכשיו. למפר

"אני זוכרת שהיה כל כך חם, שכאשר עלינו לבמה הנגנים התקשו לאחוז בכלים כי הם להטו", היא אומרת באנגלית רהוטה נטולת מבטא, שההיגוי הגרמני מתפרץ לתוכה רק כאשר היא מציינת שמות של יוצרים כמו ברטולד ברכט וקורט וייל. "הקהל קיבל אותנו נפלא, וביום שאחרי יצאנו לטיול ארוך במדבר. אני יודעת שבביקור הנוכחי מזג האוויר יהיה קר בהרבה, אבל אני עדיין מקווה להספיק לטייל בירושלים ולחזור פעם נוספת ליד ושם. לצערי, לא נראה לי שיהיה לי זמן להרבה יותר כי אני ממהרת לשוב לביתי בניו יורק ולבלות עם הילדים שלי".

למפר תעלה בהיכל התרבות את המופע "הטנגו האחרון בברלין", בו היא משלבת ביצועים לשירי טנגו קלאסיים ברפרטואר הנע מג'אז ובלוז ועד פופ-רוק, שירים מאלבומה האחרון "Between yesterday and tomorrow", וכמובן ביצועיה לשיריהם של ברטולד ברכט וקורט וייל שהעניקו לה את עיקר פרסומה הבינלאומי לצד פעילותה ככוכבת מחזות זמר (הופעתה כוולמה קלי ב"שיקגו" בווסט אנד בלונדון ובברודווי בניו יורק נחשבת עד היום לביצוע המוצלח ביותר של הדמות).

"תמיד אהבתי טנגו", היא מסבירה, "בהמשך השנה אגיע להופעות בדרום אמריקה, כולל ארגנטינה, ואני מודה שמסקרן אותי לגלות איך יקבלו אותי במדינות שבהן נולד הז'אנר הזה".

מחוברת לשורשים

למפר נולדה בעיר מונסטר בגרמניה, והחלה את דרכה האמנותית בגיל 16 כזמרת בהרכב פאנק-רוק בשם "Panama drive band". הצעד הבא היה לימודי מחול בתיכון לאמנויות, ולימודי משחק בבית הספר לדרמה על שם מקס ריינהארט בוינה. משם, הדרך לשורה ארוכה של תפקידים בולטים במחזות ומחזות זמר כמו "חתולים", "פיטר פן", "המלאך הכחול", "קברט" וכאמור "שיקגו" הייתה קצרה.

במפתיע, למפר מגלה שדווקא בהופעתה עטורת השבחים כוולמה קלי היא אינה רואה את אחד משיאי הקריירה שלה.
"זו הייתה חוויה נעימה", היא מצטנעת, "אבל לא אתאר אותה כהגשמת חלום או תקופה שאני מתגעגעת אליה. לא הרגשתי שהמחזמר 'שיקגו' גולל סיפור אנושי שריגש אותי. זה בעיקר מופע של מחול ונאמברים מוזיקליים מרשימים. יכולתי לבטא את עצמי כרקדנית וזמרת, אבל זה לא היה אתגר של ממש כשחקנית.

"אני לעולם לא אומרת 'לעולם לא', אבל כדי להחזיר אותי כיום לתפקיד במחזמר זה יצטרך להיות פרויקט באמת מיוחד ורצוי שזה יועלה בברודווי. אני חיה שנים רבות בניו יורק, יש לי שלושה ילדים וארצה להישאר קרובה אליהם".

איך את מסבירה את העובדה שדווקא הביצועים לשירים של וייל וברכט הפכו אותך לכוכבת בינלאומית?
"ניסיתי הרבה תחומים אמנותיים בחיי, אבל כמבצעת תמיד אשאר מחוברת יותר מכל לשורשים התרבותיים שמהם צמחתי. זה תהליך טבעי, ומעולם לא הרגשתי מוגבלת בידיעה שכאשר אני מופיעה הקהל ידרוש בשלב מסוים לשמוע גם את השירים האלה".

בשנת 2000 הוצאת את האלבום "Punishing kiss", שבו כתבו במיוחד עבורך גדולי היוצרים בהם ניק קייב, טום ווייטס, אלביס קוסטלו, פיליפ גלאס וניל האנון. זו הייתה, בפועל, הפגנה מרשימה של עמדת כוח בסצנת המוזיקה העולמית. בחרת לא להמשיך אותה מאז.

"בכנות? הדבר הטוב ביותר שקרה לי בעקבות האלבום ההוא היה ההחלטה להתחיל לכתוב ולהלחין שירים מקוריים בעצמי. כל השמות שציינת הם אכן זמרים-יוצרים מדהימים ולכבוד היה לי לעבוד איתם, אבל הם גם המבצעים הטובים ביותר לשירים של עצמם. הרגשתי שאני לא באמת מבטאת את עצמי עד הסוף עם החומרים שקבלתי מהם, וזה היה לקח חשוב שבעיקר הזיז אותי לשלב הבא: להפוך ליוצרת".

- את זמרת, שחקנית, רקדנית, ציירת. התגוררת במהלך השנים בברלין, וינה, פריז, לונדון וניו יורק. יש לך חלומות שעדיין לא הגשמת?
"אין לדעת. עקרונית, אני מאמינה גדולה בלחיות את ההווה, וחלומות הם תמיד מבט לעתיד. אני לא עוסקת במחשבות על מה יהיה, כשם שאיני מוטרדת בחרטות או נוסטלגיה למה שהיה. אני מרוכזת כולי בלהוציא את המיטב מכאן ועכשיו".