מה רוצים מרשות השידור?

שנים נתנו לערוץ 1 להתנמנם בנחת, מבלי שאיש כפה או בדק מה הוא מפיק, למי וכמה

נוח לנו להתעלם מדי ערב מהשקופית התכלכלה בערוץ 1. בישראל של שנת 2010 מסתיימים השידורים באחד הערוצים המרכזיים בשעה 23:00 בלילה, ולנו זה לא ממש מזיז. זה לא קורה בגלל שכבר שנים הערוץ הראשון הוא מדבר צחיח ולא אטרקטיבי. זה קורה משום שהוא כבר לא הערוץ הציבורי.

הדבר היחיד שהופך את ערוץ 1 לציבורי הוא הכיס ממנו הוא ממומן. מבנה הרגולציה הישראלי הביא לכך שאת המשימות הציבוריות אותו הוא אמור היה למלא, ממלאות הזכייניות המסחריות. לפעמים הן עושות את זה בחפץ-לב והרבה פעמים בעל-כורחן. אבל למרות הטרוניות הנוחות נגד השידור המסחרי, הוא לא רק האבן השואבת העיקרית של הציבור, הוא גם ממלא את צרכיו בקפידה.

נהוג לחשוב שכישלונה של רשות השידור הביא לכך שהעול נפל על ערוץ 10 וערוץ 2. אך המשוואה יכולה להיות בקלות הפוכה. הדרישה מהזכייניות המסחריות להצדיק את קיומן על-ידי העלאה של תוכניות מקור איכותיות, שבמדינה מערבית אמורות להיות בערוץ הממומן מכספי אגרה, ייתרה לחלוטין את הערוץ הציבורי.

כבר 15 שנה שזכייניות ערוץ 2 וערוץ 10 הן המספקות לנו את עיקר התעודה, התחקיר, הדרמה והחדשות. ההכרח הזה עשה אותן משמעותיות, אבל לא בהכרח משגשגות כלכלית. הערך המוסף הערכי, שכה נדרש לנו ואנחנו כה כמהים אליו ללא ידיעתנו, מגיע אלינו מדי ערב.

הציבור הישראלי רוצה שידור משלו. הוא מגיע לצפות ב"עובדה" ובמקור, וכל דרמה ישראלית שמספקת לו ריגוש מושיבה אותו מול הטלוויזיה. הוא רוצה לראות חדשות ואקטואליה ותוכניות אירוח. הוא גם רוצה לצחוק, אבל יודע לכבות את המקלט כשמזלזלים בתרבותו. היום אנחנו מקבלים את כל זה בערוצים 2 ו-10, עד כדי כך שאנחנו לא מרגישים בדממה במרחק זיפזופ משם.

לכאורה, מדובר בהישג של המחוקק והרגולטורים. אנחנו מקבלים מדי יום את הוויטמין המר שלנו, בתום עוגת השוקולד המתקתקה בלי שנרגיש. אבל בד-בבד הם ניקו את הערוץ הציבורי מכל מנדט בלעדי שהיה לו. היום ערוץ 1 הוא רק אפיק שאף אחד לא מרגיש צורך לעבור אליו.

אוזלת-היד פה היא לא רק בהתעלמות מהמבנה הניהולי הבלתי אפשרי או מהתערבות הפוליטיקאים ארוכת-השנים. גם לא מהסכמי השכר הלא הגיוניים. יש כשל אמיתי בניתוח "עוגת הציבוריות". אף אחד, מעולם, לא קבע כללים רגולוטוריים קפדניים לערוץ 1 ולרשות השידור. אמנם יש חוק, אבל אין הגדרות מדויקות.

בעוד כל מילימטר של שידור בערוץ 2 נמדד, מוגדר ונתון תחת מעקב - מתי בדקו פעם אחרונה מה משדר הערוץ הממומן מכספי האגרה? כמה סרטים דוקומנטריים עליו להפיק? באיזה אורך?

ומה לגבי השקעה בקולנוע הישראלי? ודרמות? איש מעולם לא בא בדרישות רגולוטוריות מהותיות לרשות השידור, פשוט שפכו לשם את הכסף והשאירו את הדאגות לוועד מנהל ולמנכ"ל הממונים על-ידי פוליטיקאים.

היום, כשדורשים מרשות השידור למלא את ייעודה, אף אחד לא באמת יודע להגדיר מהו. לכן, גם אף אחד לא יודע להסביר מה בדיוק נפסיד את יסגרו אותה.