הלחץ על המגיש

‎1. אפשר לנתח את המצ'-אפים, לקרוא סטטיסטיקות, לדון באחוזי קליעה. אבל יש אלמנט חדש שהצטרף לטיול האירופי של מכבי. אחרי ארבעה משחקים בטופ-16, מכבי מגיעה למשחק שכנראה לא תהיה ממנו דרך חזרה. משחק על עונה שלמה. ומה שיקבע זה פחות היכולת המקצועית מול סיינה, ויותר היכולת של המאמן והשחקנים להתמודד עם הלחץ.

הבית של מכבי ת"א בטופ-16 מתנהל נכון לעכשיו כמו משחק טניס. כל שחקן שומר על ההגשה שלו (משחקי הבית), מחכה שהיריב ייכשל כדי ליצור יתרון שינצח את המשחק. באין שבירה, ככל שמתקדמת המערכה הלחץ על המגיש גדול יותר. כי במקרה של שבירה כבר אין אפשרות לתקן. זהו בדיוק המצב של מכבי ת"א לפני המשחק הערב (ה') עם סיינה, כשכל קבוצה שומרת על הביתיות.

יכולת לא משכנעת. עלייה לטופ-16 מהמקום השלישי. ויתור על חיזוק רגע לפני הדד-ליין, ומאמן שמכריז שלמכבי אין סגל לפיינל-פור. כל אלו הביאו את מכבי ת"א לטופ-16 כאנדרדוג המושלם. אבל אז הגיע הטוויסט בעלילה: הנמרים ששובצו לבית התגלו כחתולים, אלן אנדרסון התחפש לאנתוני פארקר, ופרקינס נהיה פתאום רכז יורוליג. אחרי שלושה משחקים מכבי הובילה את הבית, וכשפרטיזן מתבססת כיריבה האפשרית בהצלבה, החלו דיבורים בקול רם על השמש בפאריז במאי.

רף הציפיות שעלה פתאום (למרות ההפסד בפילזן), הפך את ההפסד מול סיינה ללא מתקבל על הדעת. פתאום למכבי ת"א יש הרבה מה להפסיד. עכשיו על כל הצרות המקצועיות במכבי, תוסיפו גם טון אחד של לחץ.

2. פיני גרשון שינה קונספציה בטופ-16, כשעבר לשחק עם פורוורד כגבוה השני. הבעיה שמכבי ת"א לקחה את החד-ממדיות צעד אחד רחוק מדי, ואין כמו ה-56 נקודות בפילזן כדי להמחיש את זה. אחד האינדיקטורים למגמה הוא היחס בין זריקות לשלוש לזריקות העונשין. בשלב הראשון מכבי זרקה מהעונשין שש פעמים יותר לעומת כמות הזריקות מחוץ לקשת (25.3-19.5). בטופ-16 זה התהפך: מכבי התחילה להפגיז, וזרקה יותר מעבר לקשת (23-17.7). השחקנים של גרשון כבר לא מחפשים את הדרך לסל, לא מחפשים מגע, לא מנסים להוציא עבירות, והפכו את המשחק לכזה שתלוי בקליעה מבחוץ.

בערב שהכדורים נכנסים, מכבי יכולה לנצח כמעט כל קבוצה באירופה. אבל ביום קליעות חלש, אפילו 60 נקודות מול קבוצה טורקית בינונית הופכות למשוכה בלתי אפשרית. בשני המשחקים שמכבי הפסידה עד כה בטופ-16 (בסיינה ובאיסטנבול) היא זרקה בממוצע 28 פעמים מעבר לקשת - שזה כמעט 40% יותר מהממוצע שלה.

‏שאלת מיליון הדולר (או במקרה שלנו שאלת שמונה הגדולות), היא האם גרשון יילך עד הסוף עם קונספט "ההפגזות" מבחוץ, מתוך הנחה שאלו הכלים היחידים שיש לו. או שיילך הפוך על הפוך על עוד ספין אחד ויחזיר את הקבוצה לסגנון הקודם - שהוא הרבה יותר "גרשוני", אבל לא הביא אותו לשום דבר בשלב המוקדם.

3. במכבי בנו סגל רחב של 11 שחקנים בכירים. אחד היתרונות של סגל כזה הוא היכולת להיות אגרסיבי. לשמור חזק, לפוצץ, ששחקני היריבה יירקו דם ושיניים כדי לקלוע. עד שמגיעים ערבים כמו בשבוע שעבר בפילזן שבהם מכבי עושה רק 13 עבירות ומראים שוב את ההבדל בין תיאוריה לפרקטיקה. בתאוריה יש 55 עבירות לתת, בפרקטיקה השחקנים שומרים עם ידיים בכיסים. הגדילו לעשות בלות'נטאל ואידסון שלא עשו עבירה אחת ב-60 דקות משותפות, וזה בערב שהטורקים חוגגים להם מעל הראש עם 15 ריבאונד בהתקפה.

‏דווקא במשחק שניצחון בו היה מבטיח כמעט בוודאות את העלייה להצלבה, שחקני מכבי ת"א לא עשו עבירות. פרקינס היה היחיד עם יותר משתי עבירות. מצד שני, למה להתאמץ - הרי תמיד אפשר לזרוק עוד שלשה בצד שני.

עבירות הן לא תמיד אינדיקטור להגנה חזקה, אבל הן תמיד אינדיקטור לאגרסיביות. וכשמכבי ת"א קולעת 70 נקודות בממוצע בטופ-16, אגרסיביות זה כמעט כל מה שנשאר לה כדי להגיע להצלבה.‏