כוכב עג'מי רק נסחף עם הזרם

סקנדר קובטי, הבמאי של הסרט "עג'מי", הפך סלב. לא, חלילה, בגלל פרס האוסקר שהסתבר אתמול (א') שכנראה לא הגיע לו, אלא בגלל שיצא כנגד ישראל. טוב, קשה להאשים אותו. הוא בסך-הכל נגרר אחרי הטרנד.

ההשמצה של ישראל הפכה לטריק הכי שגור בספר: רוצה חשיפה? תתעמר במדינה. תגיד עליה משהו רע, אלף - כי לא קשה למצוא, ובית - אם כן קשה למצוא תמיד אפשר להמציא או להקצין. וחוץ מזה, כולם עושים את זה, אז למה לא? זה מניב כותרות, תמונות בעיתונים, מינימום 15 דקות של תהילה, אז באמת שאין שום סיבה הגיונית למה לא להתקדם בחיים, ובינתיים לגרום לעוד קצת צרות למדינתנו, המאותגרת ממילא.

קובטי גרר אחריו גל לא קטן של ביקורות, החל מהשרה לימור לבנת וכלה בקומץ עיתונאים שקצה נפשם מלראות אנשי "רוח", שאת עיקר הרוח שלהם עושים בציניות - מקבלים מימון ממדינת ישראל כדי שתקדם אותם, ואז, כדי להתקדם עוד קצת, בועטים בה בחביבות מעל כל במה שהם מצליחים לקבל. אחלה שיטה.

ברור מאליו שאנשי "רוח" שכאלה לא צריכים לקבל מימון מהמדינה. אין בכלל מה להתעכב על הסוגיה הזאת. נראה שאת המסקנה הזו כבר הסיקו כולם. השאלה היותר אקוטית היא איך יוצרים בחזרה איזון, כי מה שנוצר פה, במדינה הזאת, שמרוב דמוקרטיה לא מפסיקה לירות לעצמה ברגל, הוא חוסר איזון מטורף. חוסר איזון שמשפיע על הלך הרוח הפנימי אצלנו, וכן - גם על הדרך שבה אנחנו נתפסים בעולם. בסוף, זה הכל חלק ממעגל אחד גדול.

סקנדר קובטי הוא ערבי-ישראלי. מן הסתם, אפשר להניח שקשה לו עם חוסר השוויון בין יהודים לערבים במדינת ישראל. המצער הוא, שדווקא בהיבט הזה, יש שוויון מהמם בין העמים. מסתבר שגם הערבים-הישראלים יורדים על המדינה שממנה הם יונקים, וגם היהודים-הישראלים הם חובבי התעמרות במולדת. לפחות בדבר אחד נמצא הקו השווה: מסתבר שכולנו שונאי ישראל. לפחות, כך זה נראה מצד התייחסותם של אנשי הרוח.

מרוב רצון לשוויון, לדמוקרטיה, להיות בסדר עם כולם, לעודד את חופש הביטוי ולהוכיח מעל ומעבר לכל ספק שאנחנו נאורים ומתקדמים, לא נשאר שום מקום לקול השני. לקול שמדבר בעד המדינה, שמתגאה לייצג אותה, שמבין שהיא תוצר יוצא דופן במזרח הפרוע שבו אנחנו חיים, שיש לה גם המון צדדים חיוביים ואפילו מפליאים נוכח כל האתגרים שהיא צריכה לעמוד בהם, ושלמרות כל הביקורת, יכול היה להיות הרבה יותר גרוע.

למשל, אם לא היתה לנו בכלל מדינה.

האם לשם אנחנו חותרים? כי בקצב הזה, בדיוק לשם נגיע.