סימן שאתה זקן

א. עדיף שלא יקרה כלום

אנחנו יושבים על הבר, החבר שלי ואני, שותים ומדברים על החיים. לאחרונה, בגלל הכולסטרול, הוא החליף את הבירות ביין אדום. לדעתי קראת את המחקר הלא נכון, אני אומר לו, כי בטוח שזה שאני מכיר מדבר על כוס יין בערב, לא על בקבוק. סימן שלא הספקת לעבור על גיליון פברואר של המדיקל ג'ורנל פרופשיונלז מאנת'לי ריוויו ואתה לא בעניינים, הוא עונה ומסמן לברמן שימלא את הכוסות שלנו. יין בשבילו, בירה בשבילי.

אני עדיין מעט רעוע מאז תאונת דרכים שהרגה אנשים שהכרתי בתחילת השבוע שעבר. אני חייב לדבר על זה עם מישהו, אני חייב מישהו להדחיק איתו יחד, ואם אפשר מהר וביעילות, את שבריריותם של החיים ואת כל הדברים הרעים שיכולים לקרות לילדים שלנו על הכביש.

אבל אתה יודע מה, אני אומר לו, האירוע הזה שזעזע את עולמי גם שפך עליו אור, לימד אותי משהו: הוא הראה לי שעבר מלא זמן מאז שקרה לי משהו מעניין. לפחות שבועיים. אולי שלושה. לא קרה שום דבר ממש טוב, שום דבר ממש רע; חיים קטנים, אפורים, אביכים, ראות נמוכה. יום, ואז עוד יום. הכול בסדר, וזה מעצבן אותי. איזה מין חיים אלה, שלא קורה בהם כלום? חיים שאין מה לכתוב עליהם לעיתון?

הוא לוגם מהיין ונפנה אליי. אתה דפוק תגיד לי, הוא שואל בשקט, אתה לא מתבייש? תשמח שלא קרה לך שום דבר רע, תגיד תודה ותשתוק. שבועיים בלי כלום זה החלום שלי, רק תן לי להשתעמם. מה אתה מתלונן, דפקט, כמה שפחות - יותר טוב. ובאשר לחיים שאין מה לכתוב עליהם לעיתון, הוא מוסיף, הרי אלה החיים הכי טובים, אידיוט. תסתכל על החיים של האנשים שכתוב עליהם בעיתון, זה מה שאתה רוצה?

ב. החבר הנורמלי

יומיים קודם ניהלתי שיחה דומה עם הנורמלי שניגש לדברים מזווית מעשית יותר. חסרים לך נושאים לכתוב עליהם, זה מה שאתה אומר לי, שאל. אנחנו קוראים לו הנורמלי כי הוא תמיד היה נורמלי. להוכחה: הוא החבר היחיד שיש לי שאני יכול לבוא לבקר אותו בעבודה. נושאים זו לא הבעיה, עניתי, תמיד קורים דברים במדינה הזאת שלנו. נו, אמר הנורמלי, אז על מה אתה מתלונן? כבר כמה זמן שלא קרה לי כלום, עניתי. תגיד תודה, אמר הנורמלי, יכול היה להיות הרבה יותר גרוע.

יודע מה, אמרתי לנורמלי, אתה צודק. באמת יכול היה להיות יותר גרוע, הרבה יותר גרוע, ואני אומר תודה.

אבל יומיים אחר כך, על הבר, כששוב אני נדרש להודות לא יודע למי על לא בדיוק ברור מה, אני מתמרד לפתע. תסתכל על עצמך, אני עונה לו, בוגד. אני מתבייש שיראו אותי יושב ליד זעיר בורגני כה עלוב נפש, ליד תוצר מושלם כל-כך של תפיסת עולם תבוסתנית, צייתנית. מה קרה לחלומות הגדולים, מה קרה לתהפוכות ולמערבולות, מה קרה ללהט, לאן נעלמה התשוקה, איפה המהפכה. אני מדבר איתך על חיים נטולי זווית חדה ומה שיש לך להגיד לי זה תגיד תודה? מתי החליף "יכול היה להיות יותר גרוע" את "צריך להיות יותר טוב" בראש רשימת השאיפות בחיים? ולמי אני בכלל צריך להגיד תודה? להתנחם בשגרה ולהסתפק בעובדה שאני לא יתום בהאיטי או נרקומן בתחנה המרכזית או השד יודע מה? לא תודה.

לעזאזל, אני אומר להם, אם זה המצב הרי שאנחנו לא מתבגרים יפה. נוצחנו.

ג. כבר לא קורים דברים

כמה סיבובים ונושאי שיחה מאוחר יותר אני מרגיש שאולי עליתי על משהו ושבדיוק עכשיו זה הזמן לחדד את הנקודה. אני מסתכל על החבר שלי. נראה שהכולסטרול שלו בשליטה מלאה, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. הוא כבר עמוק בשלב שבו הוא מכחיש את התחממות כדור הארץ. אני חייב לדעת מאיפה הוא משיג את כל המאמרים האלה.

זוכר על מה דיברנו קודם, אני שואל. במעורפל, הוא מודה. זה מספיק טוב בשבילי.

הפעם תורי לסמן לברמן שיזניק אותנו אל עוד סיבוב אל עבר הלא נודע. אני מוודא שאף אחד לא מקשיב לי ברצינות, ורק אז פותח את הפה: הבנתי פתאום מהם אותם דברים שלא קרו לי כבר כמה זמן, קלטתי מה חסר לי; הדברים הקטנים, הלא נחשבים, הזווית. יכולת מוזרה ולא נחשבת של לראות את הלא רגיל בדברים הרגילים, לחיות עם מידה בריאה של תחושת פליאה קבועה.

אני מרגיש שפעם היו קורים לי דברים, ילדה רטובה היתה נכנסת לי מתחת למטרייה ביום גשום, חסר בית היה פונה אליי בדברי שירה באמצע הלילה, חוויתי רגעים קסומים של אחווה קוסמית עם זרים גמורים, פעם הייתי פוסע ברחוב ולהקת כדורי קלקר קטנטנים שנמלטה מפוף שהתפוצץ מלווה אותי במין מחול הוריקני קטן במורד הרחוב, היום נדמה לי שאני סתם הולך. פעם החיים היו רצופים באירועים שלא קשורים לחיים - עטלף פצוע על מדרכה, ילד שאני לא מכיר לוקח לי את היד במקום הומה, שטר של 100 בכיס של מכנסיים מהחורף הקודם, הילד שלי מחלק במבה בשדרה לזקנים דמנטיים על כיסאות גלגלים והם מסתערים עליה בחדווה. פואטיקה אורבנית על הסכין. שמחות קטנות של יום חולין.

והנה, כבר כמה זמן, ולא מעט, שדבר מאלה לא קורה לי והחיים רצופים רק באירועים שקשורים בחיים. הכול בגדר הרגיל.

ואז, כשאתה תקוע עם כל הרגיל הזה, פלא שאתה מתחיל לשים יותר מדי לב למה שאומרים בחדשות? פלא שאתה נהיה בן אדם עצבני?

ד. עוברים לעשור החמישי

נראה לי שאני פשוט מתחיל לחוות את משבר גיל ה-40. סביבי החברים כבר מתחילים לעבור לעשור החמישי, ועד כמה שאנחנו עושים את עצמנו שמחים, בעיניי כל יום הולדת כזה הוא אבל קטן. באים להשתתף בצערו של בעל השמחה. אתה רואה את זה קורה, זה מתקרב. אתה יכול לנסות לברוח, אבל אתה לא יכול להימלט. או-טו-טו זה מגיע גם אליך. זה לא מצחיק. מאיפה שלא מסתכלים על זה, אין בזה שום דבר מצחיק.

אנשים מתגרשים סביבי, קונים טוסטוסים, שומרים על הכולסטרול, יוצאים להליכות בפארק, מתכננים חופשות משפחתיות, בודקים באינטרנט את מצב חשבון הבנק. אלה חיים, תגידו לי? איזה מין חיים אלה? אל תגיד לי שזה החיים, אני אומר לחבר שלי, כי זה נורא מעייף לחיות ככה - חיים שכל מה שיש בהם זה החיים בלבד. חיים של תגיד תודה, חיים של שלא יהיה יותר גרוע.

אני בעד הסתפקות במועט בכל מה שקשור בחומר, אבל בעניינים של הרוח צריך להיות חזיר.

אולי ככה גוועות כל המהפכות עוד לפני שהן נולדות. אם מהדברים הקטנים והסמויים מן העין נעלם הקסם, חזקה עליו שהוא אינו שורה גם בדברים הגדולים. נגיד את זה אחרת: המהפכות והתודות לא בוקעות מאותה הביצה.

ה. נטול כולסטרול

כל השטויות הילדותיות האלה שאתה מתבכיין כמו תינוק על זה שהן נעלמו, אומר לי החבר שלי, כל מיני כדוריות קלקר וילדות יפות - הם לא נעלמו לשום מקום, אני מקווה שזה ברור לך. אם אתה כבר מביט פנימה לפחות תהיה אמיץ ותלך עוד צעד אחד קדימה: אתה איבדת את היכולת לראות. אתה מזדקן כמו כולם, אז תפסיק לטחון את המוח על מהפכות.

אתה ממש דביל בלי הכולסטרול, אני אומר לו. לא איבדתי דבר וחצי דבר. אני פשוט קצת מרוט. כל מה שאני צריך זה חופשה קצרה, ממש רק כמה ימים ואני חוזר רענן כמו מלפפון אורגני. לאן הפעם, שאל. פינלנד, עניתי. נסיעה קצרצרה של העבודה.

 דרור פויר

הרהור

אתה רואה את זה מתקרב. אתה יכול לנסות לברוח, אבל אתה לא יכול להימלט. או-טו-טו זה מגיע גם אליך