הבלוג של ברק פלג: כאן מתחברים בכיף

1. שמעתם בטח פעם את המשג השחוק הזה "קבוצה מחוברת". יש לנו קבוצה מחוברת. התחברנו. מה המשמעות של הקשקוש הזה ומי קובע מתי נוצר אותו חיבור.

כשנפגשים בתחילת העונה המשימה של "החיבור" נראית בלתי אפשרית. אתה מגיע לאימון הראשון ופוגש 13 חבר'ה. שלושה מגיעים מאיזו שכונה בעיירה כלשהי ב"סטייטס", אחד מסרביה, ליטא או כל איזה מדינת בלקן אחרת, מתבלים בשחקן צפוני מתל אביב, אחד דרומי מבת ים, שלושה-ארבעה שחקנים מקומיים (הם כבר לא יראו דקות משחק העונה), וקיבוצניק דוס אחד שבכלל היה בצבא.

עכשיו לך תרכיב קבוצה בליגת העל שתגיע לפיינל-פור. כי אם חלילה היא מתחילה בהפסדים, מיד מחליפים את כולם (את הזרים כמובן).

הכימיה הראשונה נבנית בחדר ההלבשה. הצצה קטנה של כמה שניות לתוך חדרי הלבשה נותנת תמונה טובה יותר מכל דבר אחר לגבי מצב הכימיה הקבוצתית. השבוע-שבועיים הראשונים מאופיינים בשקט מוחלט. מתלבשים, פוזלים הצידה לכיוון השחקנים החדשים, שוב הזרים. לאט לאט נפתחים והציניות מתחילה לזרום לה החוצה. משפטים ששגורים כבר בפי השחקנים הישראלים, שנזרקים בחלל האוויר מבלי שהזרים יבינו: "שלא ייקשר לפה יותר מדי, עוד שבועיים הוא על המטוס חזרה", או: "אני מקווה שהוא לא הביא איתו בגדים לחורף, כי עד דצמבר הוא לא פה". והנה עוד אחד: "זה זר? הוא זר לענף".

כאן מתחילים הישראלים לעקוב בכיף אחרי תוכנית "הישרדות, עונת 2009/10". או במלים אחרות: מי מהשחקנים הזרים החדשים יצליח לשרוד עד סוף העונה.

2. עם הזמן מתחילים להתקרב. הסמול-טוק מפשיר את הקרח והנה מתחילה לה ידידות מופלאה (שתסתיים כשמנהל הקבוצה יספר לנו בעוד חודש שהשחקן כבר עזב על הטיסה של אתמול בלילה). הרבה פעמים זה נגמר בתשובות קצרות והנהון שרומז 'עזוב אותי, תן לי ספייס, אני פה בשביל לעבוד ולעשות כסף'". תוך כדי אני נזכר באמריקני ששיחק איתי בקבוצה גדולה עם תקציב גבוה, שחקנים של 300 אלף דולר, והוא ממש מפלצת, איזה מספרים! אבל כל משחק באירופה אנחנו חוטפים שלושים הפרש, והוא בשלו, אף אחד לא מעניין אותו רק סטטיסטיקה. והמאמן? מבסוט, הוא הביא תותח לארץ. אותו שחקן ששמו שמור בלבי, במשך שלושה חודשים לא ידע את שמי, רק היה אומר "יואו, נמבר 7" ובחדר הלבשה? "יואו נמבר, 7 תביא לי מגבת". איך אלוהים אמורה להיות לי כימיה איתו?

3. כימיה באה לידי ביטוי גם בשעות הפנאי. גם כאן יש הבדל עצום בין שחקנים אירופאים לאמריקנים. האירופאים כמונו, אוהבים להיות בחברה, לצאת ביחד לשבת בקפה קטן ולהריץ אספרסו. האמריקנים? רובם רוצים או להיות לבד, או עם הלפטופ לראות סרטים, וגם שהם יוצאים הם לא ממש רוצים שנפריע להם (יש יוצאים מן הכלל, בדרך כלל שחקנים ישראלים שרוצים להיות כמוהם...). בקבוצה שבה הזרים והישראלים חולקים את אותה כוס בירה או ברוב המקרים את הצ'ייסר (אני? צ'ייסר? שההורים שלי לא ייקראו), אחר כך נוח יותר לחלוק את הכדור במגרש וגם את הייאוש אחרי הפסדים (אפשר גם בעזרת צ'ייסר).

ויש את הנסיעות הארוכות באוטובוס, בייחוד אם אתה מהצפון, טיול שנתי כל משחק. זהו, שלא. בעידן הגאדג'טים הארורים האלה אף אחד כבר לא מדבר עם אף אחד. בתקופה שהייתי שחקן צעיר עוד ישבו בספסל האחורי ושרנו שירי ארץ ישראל באוטובוס. והיום? לפטופ, אייפוד, מיני די.וי.די, אייפון. אף אחד לא מדבר עם אף אחד. כך אני מוצא את עצמי בקדמת האוטובוס מדבר עם הנהג ומראה לו את הדרך (נשבע לכם שאין לי אף אחד מהמכשירים האלה).

4. קבוצה שמחה היא בדרך כלל קבוצה מצליחה. שמחה בחדר הלבשה, מוזיקה לפני אימונים, רכילות, אוי אם רק הייתם יודעים על איזה דברים מלוכלכים מדברים בחדר ההלבשה. לפעמים אפילו על כדורסל מדברים. פרות קדושות נשחטות חופשי. המאמן? כבר על האש מזמן, רק שלא ייכנס פתאום.

אירוע שקורה לפחות אחת לעונה: לא פעם בזמן מקלחת, כששחקנים שופכים ביניהם את הפסולת על המאמן, פתאום ההוא יוצא לו מהשירותים הסמוכים אחרי ששמע את כל מה שנאמר עליו. המאמן יכול להיות זה שמחבר את הקבוצה, בייחוד אם כולם נגדו.

שמחה באה לידי ביטוי גם במשחק עצמו. חיוכים על המגרש, ספסל קופץ אחרי כל פעולה טובה. קבוצה בריאה, אבל על באמת, זאת קבוצה ששחקנים אצלה שמחים כששחקנים אחרים מצליחים.

דרך נפלאה ליצירת חוזק קבוצתי היא באמצעות יצירת טקסים פנימיים של הקבוצה. אני חוזר במנהרת הזמן לתקופה בה שיחקתי בקבוצתי האהובה רעננה. חצי גמר פלייאוף, אנחנו קורעים את ירושלים ועולים לגמר. אימון אחרי, מגיע המאמן (אחד האהובים עליי) ואומר לנו מיוזמתו: תעשו משהו שמייחד אתכם. אולי תצבעו את השיער לבלונד?

כולנו מסתכלים עליו: 'הלו, זו סדרת גמר, טלוויזיה, מצלמות, אתה רציני?' למחרת, כל שחקני הקבוצה (למעט אנוכי שהתחתן באותם ימים) חימצנו את שערם כמו אפרוחים קטנים, ואפילו ניצחנו משחק בסדרת הגמר שהיתה צמודה יחסית (מי אלופה, אתם יודעים).

קבוצה שיוצרת לעצמה משהו שמייחד אותה, איזושהי רוח פנימית, חוט מקשר, תחושת שייכות ואמון, היא קבוצה שסיכוייה להצליח גבוהים יותר. כקפטן, עד היום אני שובר את הראש עם כל מיני משפטים ודוגמאות להביא לפני משחקים. והאמת? לפעמים נדמה לי שאף אחד לא באמת מקשיב לי או שם עליי. אבל לפעמים, תתפלאו, זה מחלחל דווקא לכמה שחקנים מופנמים, אלו שצריכים ספייס. ‏

רוצים לקרוא את טור הבכורה של ברק פלג ב"גלובס"? הקליקו