שוודיה זה לא רק איקאה

התקשורת הישראלית לא מפסיקה להלל לאחרונה את השוודים, ובצדק. מי שמצליח למכור ארונית ב-20 חלקים להרכבה עצמית ולגרום לאנשים להתלהב מזה, הוא בטח גאון. גם מי שמצליח להביא מאות אנשים לחכות בתור לחנות בגדים, הוא סוג של פנומן.

אבל שוודיה היא לא רק איקאה ו-H&M היא לא רק יצרנית של מכשירי טלפון (אריקסון). שוודיה היא קודם כל מדינה קטנה (9 מיליון תושבים) בדומה לישראל, עם מגזר הנדסה והיי-טק שמהווה נתח משמעותי מהתוצר המקומי, וכיאה למדינות קטנות (שוב, כמו ישראל) עיקר הייצור בה מופנה אל מעבר לים. אבל מה שבאמת מעניין בשוודיה, וזה בניגוד מוחלט לישראל, הוא מעמדם המיוחד של העובדים במדינה.

העובדים בשוודיה לא צריכים לטפס על בריקדות כדי שישמעו אותם, כוחם לא תלוי רק בכוחה של ההסתדרות או כל ארגון אחר, ועל החלטות המעסיק הם לא שומעים רק בדיעבד. למעשה, מעמדם של העובדים בשוודיה מוסדר בחוק: בכל חברה שבה מועסקים יותר מ-25 עובדים, הדירקטוריון צריך לכלול לפחות שני נציגי עובדים; בכל חברה בע"מ שמעסיקה לפחות 100 עובדים, ישנה חובה ששליש מחברי הדירקטוריון יהיו נציגי העובדים.

הרציונל השוודי הוא פשוט: העובדים הם שותפים במקום העבודה, וככאלה הם צריכים לקחת חלק במועצת המנהלים. אם דירקטוריון כולל נציגים מטעם הבעלים ונציגי "ציבור", שלעתים קרובות משרתים את הבעלים, אין סיבה שהעובדים לא ייוצגו בו.

אך נציגות של עובדים בישראל נתפסת כמושג ארכאי, הסתדרותי. אז מה אם אצל הבלונדינים משוודיה זה עובד מצוין.

המעסיקים בארץ חוששים מעודף כוח של העובדים. הם יתפלאו לשמוע ששיתוף העובדים בהליך קבלת ההחלטות דווקא יכול לצמצם את החיכוך עמם ולמנוע משברים ביחסי העבודה. הדוגמה הטובה ביותר היא ארקיע. העובדים בחברה שותפים בבעלות ובדירקטוריון. אבי אדרי, יו"ר איגוד עובדי התחבורה בהסתדרות, מספר כי מאז שהעובדים שותפים בחברה הם מגלים יותר אחריות. הם אפילו הציעו מיוזמתם לקצץ לתקופה מסוימת בשכר העובדים.

אחד שיודע

לעתים העובדים יודעים טוב יותר מכל גורם אחר בחברה מה טוב לה. הם יודעים כיצד מתנהלים הדברים מאחורי המספרים, איפה נמצאים הכשלים ומה צריך לעשות כדי להסיר אותם. לרוב הם גם יודעים טוב יותר מי הם העובדים הפחות טובים, ואפילו מי הם צריך ללכת הביתה.

עכשיו יקומו המתחכמים ויאמרו: אבל כשישראל יצאה מהר מהמשבר הכלכלי, שוודיה עוד נתקעה עם המיתון. ובכן, המיתון הוא נחלתן של רוב המדינות המערביות, והיציאה המהירה מהמשבר היא נחלתם של רוב השווקים המתעוררים. ישראל עדיין מוגדרת כשוק מתעורר. לאורך זמן, המודל השוודי מוכיח את עצמו, ולא רק בסוגיית יחסי העבודה. כמו יתר המדינות הסקנדינביות, תקופת הזכאות לדמי אבטלה בשוודיה כמעט כפולה מזו שבישראל, ושליש מהגופים העסקיים שם נמצאים בבעלות ממשלתית. על פי סקירה של מכון ראות, בשוודיה רמת התחרותיות של הגופים במגזר הציבורי, על פי קריטריונים של חדשנות ותחכום, אינה נופלת מזו של המגזר הפרטי.

במילים אחרות, חוץ משיטות אריזה ושיווק, כדאי לאמץ גם כמה מודלים כלכליים שהשוודים פיתחו, בעיקר את אלה שיכולים לעשות מהפכה חיובית ביחסי העבודה במשק, גם אם היום זה נראה מפחיד ומאיים.