איך הפכה המוזיקה הים-תיכונית לתעשייה שמגלגלת עשרות מיליונים?

"תאהבי אותי, את יודעת שאני אוהב אותך, לעולם לא אשקר, אז אנא תאהבי אותי, הו, תאהבי אותי". רגע לפני שאתם מנסים לנחש אם את המילים האלה שהפכו ללהיט ענק כתב הפזמונאי יוסי גיספן לאייל גולן או למושיק עפיה, נבהיר שאת הטקסט הפשוט הזה כתבו צמד הגאונים ג'ון לנון ופול מקרטני לפני כמעט 40 שנה, והלהיט "Love Me Do" הפך אותם לתופעה הגדולה בעולם המוזיקה מאז מוצרט.

כשאני כותב על תעשיית המוזיקה הים-תיכונית מהדהדות בי מילותיו של אחד מאמרגני המוזיקה החשובים הפועלים כיום. סיפרתי לו על מה אני כותב, והוא פטר אותי ב"מה אתה כבר יכול לחדש?". במידה מסוימת הוא צודק.

מאז שניסים סרוסי התראיין אצל ירון לונדון בתוכנית "טנדו" ב-1975, לא היה זרם מוזיקה שזכה לדיון ציבורי סוער ונוקב כמו הז'אנר הים-תיכוני של השנים האחרונות. כתבות מגזין, ראיונות חושפניים, תוכניות תחקירים, מה לא. מעולם לא היו אמנים, עיתונאים ומבקרים להוטים כל-כך לומר בדיוק את שהם חושבים על התופעה יוצאת הדופן. אפילו שלום חנוך, בראיון מפויס שהעניק לאביב גפן במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" - טען כי הזמרים הים-תיכוניים הם לא ממש אמנים, וכי הדבר היחיד שטוב אצלם הוא הסלסולים.

גילוי נאות: ב-15 השנים האחרונות שימשתי בתפקידי עריכה וניהול שונים ברדיו האזורי, ובין היתר הייתי חבר בוועדת המוזיקה שקבעה את הפלייליסט. עד סוף שנות ה-90, הרוח שנשבה במסדרונות הרדיו היתה בדיוק זו שנשקפה מהמערכון המפורסם של חברי "ארץ נהדרת" על גלגלצ: אלבומים של מוזיקה ים-תיכונית הושלכו לפח, ואריזות הפלסטיק נשמרו כדי לרענן את אריזתם של אלבומים נחשבים יותר, שאריזתם נשחקה משימוש. המוזיקה הים-תיכונית סומנה אז כמוסיקת נישה שזכתה לחסד מפוקפק - שעת שידור מיוחדת משלה. את השעה הזו הגיש בדרך כלל שדרן עילג שהתאים, כך לתפיסתנו, לקהל היעד של המוזיקה הנחותה הזו.

ההחלטה לדחוק את המוזיקה הזו ל"גטו מוזיקלי" בשעות דלות האזנה לא הגיעה רק מתוך ראייה אשכנזית ארוגנטית, זו היתה בעיקר החלטה כלכלית. ידענו שאם נשדר מינון גבוה יותר של מוזיקה ים-תיכונית, קהל המאזינים הנאמן יעקם את האף ויימלט לתחנות אחרות. לראיה, תחנות פיראטיות בעלות זהות ים-תיכונית מובהקת - שהשתוללו אז ללא רסן באוויר הציבורי - לא זכו להצלחה מסחרית. טענו אז כי הקהל המצומצם המבקש לשמוע את המוזיקה הזו מאזין בכל מקרה לתחנות הרדיו הפיראטיות או לדיסקים הצרובים שלו. שיבוץ מוזיקה ים-תיכונית נחשב חריג לא פחות משידור רוק מתקדם. למעשה, היה סיכוי גדול יותר לשמוע רצועת מוזיקה ארוכה במיוחד של פינק פלויד מאשר שיר חדש של אבי ביטר.

הכסף משדרג את המוצר

באמצע שנות ה-2000 חל המהפך שבשיאו אנו עומדים היום. שיבוץ מוזיקה ים-תיכונית הוא כבר לא בגדר המלצה לעורכי המוזיקה, זו הנחיה שנוחתת מגבוה, והשיקול הוא אחד - כסף.

בשוק המוזיקה הים-תיכונית מתגלגל הון-עתק, וכשהכסף הגדול נכנס לתמונה - אפשר מיד לראות את התמורה שחלה במוצר עצמו. די להביט באלבומיה של שרית חדד מסוף שנות ה-90 ולהתרשם מהצילום הרשלני ומהגרפיקה המיושנת, שלא לומר מכוערת. עיינו בעטיפות האלבומים האחרונים שלה - ריטושי הפוטושופ המתקתקים, הדיאטניות ויועצות האופנה ישאירו רושם אחר לגמרי.

אך זו לא רק האריזה, ההפקה היוקרתית הביאה איתה גם אולפני הקלטות נחשבים, צליל מתקדם ואיכותי, נגני אולפן מהמובילים בישראל וחשוב מכל - רשימת כותבים שלא היתה מביישת את אמני הבית של האליטה האשכנזית. כשיוני בלוך הלחין לשלומי סרנגה, ועברי לידר תמלל לשרית חדד, הם סייעו להם להתקרב בצעדי ענק - יש מי שיאמרו להתחנף - למיינסטרים. אולי זה היה גימיק, אולי קוריוז, אך זה ודאי תפס את תשומת-לבה של ועדת המוזיקה בגלגלצ. כשארקדי דוכין - תו תקן של איש אחד - בחר לעבוד עם אייל גולן, ברור שהוא לא עשה זאת רק בשם ההתנסות האמנותית.

הרווחים - מהסלולרי

חלק גדול מההכנסות המדווחות של האמנים מגיע מהורדות מהטלפון הסלולרי. הנתונים המדהימים כבר פורסמו בעבר: אייל גולן ירוויח מלהיט שיהפוך לרינגטון או טרוטון (שיר שמושמע במקום הצלצול של הטלפון או בזמן ההמתנה) סכום שנע בין 100 אלף לרבע מיליון שקל לשיר מוצלח במיוחד.

בעידן הסלולר והאינטרנט, הציבור לא מחכה להחלטות של ועדת המוזיקה ברדיו. כשלהיט ים-תיכוני צובר מיליון וחצי צפיות ב-YouTube, לאף אחד לא משנה מה חושב על זה המנהל של FM88.

עזבו לרגע את אמני ה"איכות" מטעם עצמם, או את המוסיקאים מתחום הרוק הניסיוני. קחו לדוגמה את נינט טייב, עד לפני כמה שנים ההבטחה הגדולה של עולם הפופ. 3 שנים אחרי שלהיט ים-תיכוני קלאסי, "ים של דמעות", העניק לה על הבמה בניצנים את התהילה, היא בחרה להפיק אלבום דווקא עם אביב גפן, לשיר שירים של עילי בוטנר ולצאת עם זה לאולמות. והתוצאה? אין דרך אחרת להגדיר את סיבוב ההופעות הזה לבד מהתרסקות. היו הופעות שבוטלו בשל אי-רכישת כרטיסים, ובאלה שהתקיימו לא נרשם לחץ בקופות. נינט בחרה לוותר על ה"ים של דמעות", על קיסריה ועל הערצת ההמונים - ובחרה ברוק. במילים אחרות, נינט ויתרה על הכנסות ממשיות ממוזיקה.

יותר פרסום ממדונה

רק לשם השוואה, עומר אדם - שסולק מ"כוכב נולד" עוד לפני הגמר בגלל שזייף את גילו בטפסים - ממלא היום אולמות ומקבל סכום נאה של 20 אלף שקל להופעה. נכון שבזרם הים-תיכוני זו לא קופה גדולה, ודאי מול שוברי-קופות של הכוכבים הגדולים באמת, אבל זה לגמרי לא רע, והקהל מגיע לשמוע אותו מסלסל.

הנתונים לא מפסיקים לעורר קנאה. ליאור נרקיס, למשל, מופיע 20 ערבים בחודש חלש, ועד 30 הופעות ויותר בחודשים מוצלחים. הוא גובה כ-50 אלף שקל להופעה, עשו אתם את החשבון. בעצם עזבו, ברשויות המס כבר עשו אותו בשבילכם. נרקיס, שעד לפני עשור נחשב לזמר נישה מזרחי חביב ולא חשוב, חרש את כבישי הארץ והופיע לפעמים גם בכמה מועדונים בערב. הוא לא בחל בחתונות ואירועים פרטיים, וסלסל עד צרידות מול ועדי עובדים במלונות באילת. המלאכה הסיזיפית הזו נותנת היום פירות - ערוץ 24 וגלגלצ נלחמים על הזכות לשדר את המופעים שלו בהיכל התרבות. אנחנו מדברים על מופעי סולד-אאוט הצורכים הרבה פחות פרסום ויחסי ציבור מאלה של מדונה או של אלטון ג'ון, כשהם מואילים להגיע לישראל.

עם זאת, לכל הממהרים לברך על ניצחונו של הזמר הים-תיכוני והמהפכה המזרחית, אני מציע להשאיר את השמפניות במקרר. ראשית, בין המוזיקה הים-תיכונית של ישראל 2010 ובין המוזיקה המזרחית של שנות ה-70 אין דבר וחצי דבר. תוציאו מהראש את הפנתרים השחורים, הזמר הים-תיכוני בגירסתו המעודכנת הוא פופ מלוטש, הרחוק שנות אור מדוכני הקלטות החתרניים של בן-מוש בתחנה המרכזית הישנה של תל-אביב. למעשה, זוהר ארגוב ודאי היה מתהפך בקברו לו ידע שכך ייראה הניצחון הגדול של המוזיקה המזרחית.

אסור לטעות, במוזיקה המזרחית של היום אין השפעות ערביות אמיתיות, ולא תשמעו ברדיו הישראלי קלאסיקות של אום כולתום בליווי התזמורת האנדלוסית מאשדוד. יודעים מה, זו אפילו לא המוזיקה האותנטית של עמיר בניון. זו תעשיית פאסט פוד עתירת שומנים, ההמונים אוהבים את זה ומוכנים לשלם בכסף מלא.

שאלו את האמנים הוותיקים המביטים היום בשוק המוזיקה הישראלית בעיניים כלות. אני לא מדבר רק על שלמה גרוניך, מתי כספי או שם טוב לוי, אני מדבר גם על חיים משה ושימי תבורי. המפיקים הפכו את המוזיקה המזרחית למוצר MTV פלסטי, ואפילו הסלסולים מזכירים יותר את ביונסה מאשר את אהובה עוזרי.

מדובר על עידן תרבותי חדש בענף המוזיקה בכל העולם, שבו הצרכנים הפסיקו לחפש את הקלאסיקה הבאה. בעוד שיר ישן של אריק איינשטיין ישובץ לעד בשידורי הרדיו הישראלי, חיי המדף של הלהיט הים-תיכוני הבא יסתיימו כשליטל מעתוק תחליט לשדרג את הפלאפון שלה.

אין בעלים

המוזיקה הים-תיכונית כפי שאנו מכירים אותה היום לא תמות, אבל הגל השוצף שבו אנו טובעים - או גולשים - יעבור. מי זוכר את גל ההיפ-הופ שהיה כאן עד לא מזמן; מי יודע לאן נעלם "הצל" המאיים של סאבלימינל. עד לפני 5 דקות לא היית יכול לפתוח רדיו בלי לשמוע את אחד מבוגרי רימון, והנה קרן פלס פותחת פיצרייה, ואריק ברמן טס לארצות-הברית "לתקופה בלתי מוגבלת".

למעשה, למרות מה שכמה אנשים חשובים בעיני עצמם נוטים להאמין, לאף אחד אין בעלות על המושג מוזיקה ישראלית. ברגע שמפסיקים לראות במוזיקה אמנות ומתחילים לבחון אותה רק כמוצר צריכה פג-תוקף - כולם מרוויחים, בעיקר האמנים.

ובאשר לענייני המס של קובי פרץ. הם הזכירו לי סיפור על דוכן פלאפל פופולרי שבעליו החייכנים תמיד כיבדו את הלקוחות בכדור טבול בטחינה. ערב אחד הגיע למקום איש עם כלב וביקש לקנות מבעלי החנות את ה"שפיצים" של הפיתה - אותם קצוות שהמוכרים חותכים בסכין חד ומשליכים אל הדלי. "שטויות", אמרו לו המוכרים החביבים, "פשוט תגיע לקראת סגירה ותיקח, אחרת סתם נזרוק". בכל ערב הוא היה מגיע ואוסף את השאריות. אחרי כמה ערבים חזר האיש עם חבריו מאגף החקירות של מס ההכנסה. בעזרת ה"שפיצים" של הפיתות הוא השווה בין כמות הפיתות שנמכרה ובין זו שדווחה.

העובדה שבעלי המקום רימו במשך שנים את מס ההכנסה לא הפכה את הפלאפל שלהם לפופולרי פחות. כך גם אצל קובי פרץ - גם אם לכאורה מר פרץ "דפק את המדינה", הוא לא יהפוך לעבריין דחוי, אלא אולי לגיבור תרבות עממי. הקהל של פרץ לא יחרים את ההופעות שלו בהיכל נוקיה, ופרץ תעשיות תמשיך ככל הנראה לגלגל מיליונים - למגינת-לבם של גבוהי-המצח ואבירי התרבות, ולשמחתם של החוגגים את מהפך המוזיקה הטכנולוגי והדמוגרפי החשוב ביותר בעשור האחרון.

השיטה הים-תיכונית

יש סיכוי לא רע שאורחים בלתי מזוהים באירוע הפרטי שלך הם בעצם חוקרי מס הכנסה שבעצם מתעניינים בהופעתו של האמן. אם יעבדו טוב ויהיה להם מזל, הם גם יקלטו את הרגע התשלום.

עם זאת, ברשות המסים טורחים להדגיש כי אין להם עניין מיוחד דווקא באמנים של הזמר המזרחי, אך ברור שהכסף הגדול והכסף המזומן מגיע בעיקר מאירועי חתונות. העובדה היא שהמגזר שמרבה להופיע בחתונות הוא מגזר האמנים המזרחיים.

"זו תעשייה שלמה", אומר גורם ברשות המסים. "יש אמנים שמופיעים פעמיים, אפילו 3 פעמים בערב. בשנה האחרונה הוכחנו שהתדמית שהיתה למס הכנסה, שהוא לא נוגע במפורסמים ובחזקים, לא מוצדקת".

איך מעלימים? יש כמה שיטות מתברר. שיטה אחת, לפי הגורם ברשות, "היא השיטה הפשוטה: לוקחים את הכסף במזומן, ומתחלקים עם הנגנים. פשוט מעלימים את הכסף".

השיטה השנייה היא שיטתם של ה"יותר מתוחכמים", לפי רשות המסים. לקטגוריה הזו נכנס קובי פרץ, שנעצר השבוע יחד עם אמרגנו. "יוצרים איזו מעטפת של איזו חברה של אמרגן כדי להרחיק את זה מהזמר. האמרגן מדווח כביכול, מוציא חשבונית על חלק גדול מהאירועים, אך בהוצאות מכניס חשבוניות פיקטיביות", מסביר גורם ברשות המסים, "בפועל הוא כאילו לא הרוויח כלום. בכסף שנוצר מתחלקים עם האמן, וכיוון שאין לך איפה לשים את זה, אתה שם בכספות".

האפשרות השלישית היא הופעות בחו"ל. מטבע הדברים על הופעות מעבר לים הפיקוח מצומצם יותר. אבל אם לפי גורמים ברשות המסים, זו רק אשליה. בשנה האחרונה, אומרים שם, שודרג משמעותית מערך המודיעין.

מה עושים בכסף? "או שמפקידים בחשבון על שם הסבתא, שיש לך בו ייפוי-כוח; או שמוצאים איש קש; או בכספת".

גם כאן, כמובן, מדובר במקרים שהכסף שולם במזומן. כשמדובר בעבודה מול מוסדות, לא ניתן לקבל כסף במזומן וחייבים להוציא חשבונית. במקרה כזה "מנפחים" הוצאות באמצעות חשבוניות מנופחות או פיקטיביות. על-ידי כך מקטינים את ההכנסה, ובכך את המס המשולם.

 22