ליובל בן-זאב, אנליסט בכלל פיננסים, לחיים כצמן, יו"ר גזית גלוב, ליעקב פרי ולאלי יונס, יו"ר ומנכ"ל בנק מזרחי טפחות, יש עוד דבר משותף, נוסף על השכר המפוצץ שלהם: הם חושבים שהוא מגיע להם והם אפילו לא טורחים להסתיר את דעתם על כך.
הם אומרים את זה בגאון, בריש גלי, בראש חוצות - חלקם בראיונות נרחבים וחלקם במסיבות עיתונאים להצגת הדו"חות. זה מגיע לנו, כי זה מגיע למנהלים מוכשרים, הם אומרים, כי זו השיטה הקפיטליסטית, שמתגמלת מצליחנים ומוכשרים.
שיטת הכוכבים
זו שיטת הכוכבים שמתגמלת ברוחב יד את כוכבי הניהול המזיעים בעבודה קשה ופועלים בשוק תחרותי אכזר וחסר רחמים. והביקורת עלינו? מובן שהביקורת על שכר המצליחנים והמוכשרים נובעת מקנאה, צרות עין ומיכולת מוגבלת של עיתונאים שמרוויחים כמה אלפי שקלים בחודש ואינם מבינים איך השיטה עובדת. גם המתחרים הכושלים, אלו שמנהליהם מדורגים בטבלאות הרחק מאחורי הכוכבים, מנסים ללבות את האש סביב המצליחנים בעלי השכר המפוצץ, כדי להסיט את האש מביצועיהם המגומגמים.
תחושת ה"מגיע לי" משקפת היטב תופעה חברתית של אנשים שהשכר הענק שהם מקבלים הפכה אותם למורמים מעם. הם הפכו במהירות לעשירים כקורח והם הפכו באותה מהירות למנותקים. למגלומנים. ליהירים. הם חיים בבועה. וגרוע מכול: הם מתקשים להבחין בקיומה.
הלקח של שלמה נחמה
כששלמה נחמה, לשעבר יו"ר בנק הפועלים, ארגן לעצמו ולחבריו בצמרת הניהול של הבנק חבילות שכר של 20 ו-30 מיליון שקל בשנה, הוא גם חשב ש"מגיע לי". היהירות הזאת עוררה זעם ציבורי כה רב, שתחושת ה"מגיע לי" התחלפה בהודאה בטעות ובהחזרת חלק מהכספים. איננו בטוחים אם ההודאה בטעות נולדה מתוך שכנוע עצמי עמוק או מתוך כניעה, לשיטתם של הכוכבים, לזעם ההמון הפופוליסטי.
נוח מאוד ל"כוכבי הניהול" להסיט את הוויכוח המתמשך על חבילות השכר ל"מגיע" או "לא מגיע". בוודאי שמגיע לתמרץ מנהלים ועובדים מוכשרים, השאלה היא רק בכמה. מובן ששכר דיפרנציאלי בכל מערכת ארגונית רצוי
כדי לשמור על כוח העבודה האיכותי וכדי לא לאבד אנשי מפתח. אז על מה בעצם כל הכעס שלנו ושל אחרים? על מידתיות ורגישות. חייבים לשמור על התמריצים, אבל אפשר ואפילו רצוי לחתוך אותם.
כל עובד ומנהל, יהא מקום עבודתו אשר יהא, חש באופן טבעי שאינו מתוגמל כראוי. כולנו חומרנים, במיוחד אלו שהגיעו לצמרת הניהול. אפשר להניח שכל כוכבי הניהול הם לא בדיוק נשמות עדינות, הפועלות ממניעים נאצלים. סביר יותר להניח שמרביתם פועלים מתוך תשוקה אדירה, לעתים לא מרוסנת, לעתים אובססיבית, להישגים, לכוח, לשליטה מרובה, להשפעה, להכרה ולמעמד ול... כסף.
דירקטוריון לחיץ
אנחנו מניחים שיובל בן-זאב, אלי יונס וחיים כצמן הם אנשים ראויים ומוכשרים שעבדו קשה כדי להגיע לאן שהגיעו. אלא שבן-זאב ויונס, במיוחד, אינם פועלים בשוק סופר-תחרותי. יותר משהם גילו כישרון ניהולי מבריק לשחות בים הסוער של השוק הפיננסי, יונס ובן-זאב וחבריו גילו כישרון מבריק לנהל מו"מ על חוזיהם ולשאוב מהבוסים שלהם כמה שיותר.
יונס ניצל עתוי טוב כדי ללחוץ על הדירקטוריון ובעלי השליטה שלו בבנק (משפחת עופר ומוזי ורטהיים) כדי להשיג חוזה משופר ואופציות במחיר נוח. בן-זאב, רון ויסרברג ונאור אל-חי השיגו מכלל פיננסים חוזה הזוי וחלומי שמעניק להם 40% מהרווחים התפעוליים של חברה בת, בשעה שהחברה האם ממשיכה להפסיד ערימות של כסף.
לכן, האצבע המאשימה חייבת להיות מופנית לעברם של המאשרים, לעברם של אלו שחותמים, לעברם של אלו שמסתנוורים מגאוני העל שדרשו מהם את סכומי-העל. ובמקרה הזה, האחריות היא של האנשים החזקים במשק, של בעלי השליטה, ובראשם נוחי דנקנר, יצחק תשובה ומוזי ורטהיים.
אם גזי קפלן יכול
דנקנר חייב לקחת את המושכות בריסון השכר ובריסון התיאבון הניהולי לעוד ועוד. דווקא הוא, בעל השליטה באי.די.בי, שתרמה עד עתה מאות מיליונים לקהילה, צריך להבין שרגישות חברתית איננה מתיישבת עם הגזמה פראית בשכר המנהלים ועם פערים כה גדולים בין מנהלים לעובדים, המתרחבים מדי שנה.
דווקא הוא, שאחראי על עשרות אם לא מאות ג'ובים ניהוליים במשק, צריך להבין שאם הריסון לא יגיע מהבית, הוא יגיע מבחוץ, והוא כבר מגיע מבחוץ, מכיוונה של ח"כ שלי יחימוביץ'.
דנקנר אינו יכול להשלים עם תשלום שכר של כ-32 מיליון שקל לחבורת פיננסיירים בכלל פיננסים מקבוצת אי.די.בי בתירוץ מגוחך שזו חברה בת רווחית של כלל פיננסים, בשעה שהחברה האם השמידה ערך כה רב למשקיעים (70% בחמש שנים).
הוא אינו יכול לשלם לשני יו"רים משותפים בשופרסל 300 אלף שקל בחודש לרבע משרה, רק כדי לשמור על כבודם. אם גזי קפלן מסוגל לנהל בכישרון רב את אסם ב-300 אלף שקל בחודש במשרה מלאה, אין סיבה שאפי רוזנהויז או מחליפו ריצ'י האנטר (בשביל מה צריך להשאיר שניים במשבצת הקודקוד? שוב, כבוד?) ישתכרו יותר. למרבה האבסורד, אסם אפילו שווה בשוק 20% יותר משופרסל.
חתולי וול סטריט מקנאים
מוזי ורטהיים חייב להתבונן בממוצעי השכר בארה"ב ולהבין שחבילת השכר של יונס חרגה מכל פרופורציה או היגיון. לפי נתוני 2008, כפי שהופיעו ב"וול סטריט ג'ורנל", מנהלי 200 החברות הגדולות בארה"ב (שווי חברה של 5 מיליארד דולר מינימום) קיבלו כ-2.2 מיליון דולר בשנה בשכר ובונוסים, ובסה"כ כ-7.5 מיליון דולר כולל הטבות, מניות ושאר תשלומים.
יונס, המנכ"ל של ורטהיים, צבר 180 מיליון שקל ב-6 שנים בשכר, בונוסים ואופציות, 8 מיליון דולר מדי שנה, בעוד מזרחי טפחות שווה "רק" כ-2 מיליארד דולר. אכן, רצינו להיות אמריקה, והוכחנו שאנחנו יותר מאמריקה בשכר המנהלים.
דנקנר ישרת הרבה יותר טוב את האג'נדה החברתית של אי.די.בי אם ישמיע את קולו הברור נגד ההתפרעות שלוחת הרסן בשכר המנהלים ואם יתחיל לחתום על חוזי ניהול הרבה יותר שפויים. אי.די.בי, תאגיד ששוויו בבורסה עומד על כ-1.3 מיליארד דולר, אינו יכול לשלם לקבוצה מצומצמת של אנשים עשרות מיליוני שקלים מדי שנה.
הלקח של האמריקנים חייב לעמוד לנגד עיניו של דנקנר ולנגד עיניו של ורטהיים: גם מנהלי AIG, ליהמן ברדרס, מריל לינץ', בר סטרנס ועוד חשבו שחבילות של עשרות מיליוני דולר מדי שנה "מגיעות להם". כך מתרחשות קטסטרופות, כי מנהלים שחושבים ש"מגיע להם" מטעים דירקטוריונים ומוליכים את החברה היישר לתהום.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.