הכנה לארוחת החג

זרוע קצת יותר מדי נטויה

יצאנו ממצרים, אבל מצרים עדיין לא יצאה מאיתנו. אנחנו חייבים להוכיח לכולם שאנחנו הצודקים, ובכוח

דו"ח של עמותת עלם גילה לאחרונה כי בני הנוער רבים משתמשים ברשת האינטרנט כדי לפגוע ולהשפיל.

רבים מכירים את התמונות הללו: ילדים בכיתה חובטים בחלש שמנסה להגן נואשות על גופו, וצוחקים במלוא גרונם תוך כדי צילום בטלפון סלולרי. מעניין ממי הם למדו את המלאכה, ומי העביר להם את המסר ש"ביד חזקה ובזרוע נטויה" אינו רק קטע מההגדה כי אם דרך חיים.

אז אולי יצאנו ממצרים, אבל מצרים, מסתבר, עדיין לא יצאה מאיתנו. אנחנו עדיין חייבים להוכיח לכולם שאנחנו החזקים. שאנחנו הצודקים. שאי אפשר עלינו.

תראו מה הספקנו מתחילת השנה: העלבנו את הבריטים; השפלנו את האמריקנים; ביזינו את הטורקים; וגם שאר האירופים בדרך. יש לנו שר חוץ פירומן. ראש מוסד שמבין רק כוח. גנרלים שלא מסוגלים לסתום את הפה. ראש עירייה בירושלים שמשחק בחבית חומר נפץ. וכל דבר שלא מסתדר לנו עם המציאות אנחנו פותרים במבצע, בהפצצה, או במלחמה קטנה בצפון. תתקדמו!

חזרת או חזירות?

הכי ג'יפ, עם אישה דקיקה, עם בטן מסטודיו סי ותכשיטים מכיכר המדינה

אני רוצה גם. הכי גדול. הכי חזק. הכי חדש. הכי ממותג. הכי שופוני. הכי אייפון. הכי אייפוד. הכי גאדג'ט. הכי מסך תלת-מימד על כל הקיר. הכי פנטהאוז עם גג מביט לים. הכי ג'יפ עם בר בצד, עם מסכים בגב, עם אישה דקיקה, בלונד-פלטינה, בטן מסטודיו סי ותכשיטים מכיכר המדינה. אני חייב את זה. אני צריך את זה. אני מכור לזה. להראות להם. להוציא להם את העיניים. לעקוף אותם בסיבוב. ואז להחנות על המדרכה, מול הפרצוף שלהם. באדום לבן. על מעבר חצייה.

לדרוס ולבלוס ולגרוס במסעדה הכי נוצצת, להשיג את הכרטיסים לוי.איי.פי, לדרוש הנחת סלב, לטוס במחלקה ראשונה, להתחכך בשר, להשיק כוסית עם האלוף, לתרום לראש העיר, לקבל ברכה מהרב. לצבור כוח. כוח. כוח. לחמוד את מה שלא שייך לי. לבגוד. לשקר. להונות. להזניח. לזרוק איזה עצם למסכנים. לשלוף שטר לילדים. ולחשוב רק על עצמי. אני. ואני. ואני. ואני. אני חזיר? מואה?

חרוסת: אשליית הטיט המודרני

גם טרנד קבוצות הרכישה, כמו כל טרנד - סופו להתכווץ לממדים ריאליים

אני מכין את החרוסת שלי לפי המתכון של הדוד דויד ז"ל. אני יודע שצריך לטעום ממנה כשהיא עוד טרייה, כי במקרר היא תשקע לה בצלחת ותהפוך לדלוחה ולמימית. חרוסת היא הטיט שבו השתמשו בני ישראל, אלה שמתפתים היום להשקיע בפירמידות החדשות, מגדלי בבל בלב העיר, מגורי פאר בפרברים, או בדירות ראווה מול הים. זה נראה כל כך יפה על הנייר, מבהיק ונוצץ ורחב ידיים, עם כתמים ירוקים מסביב, אז למה לא לחלץ את מיטב הכסף שחסכנו ולהצטרף, גם אנחנו, לקבוצת רכישה?

למה לא? כי הנייר, כמו שאמר מישהו, סובל הכול. והחרוסת הטעימה כל-כך עלולה לאבד מטעמה בחלוף הזמן, כשהבנייה מתארכת, וכשבעלי המקצוע לא עומדים בזמנים, וכשמתגלעים קשיים פיננסיים, וכשיש מי שרוצה לעזוב כי המימון התאייד, וכמו כל טרנד - סופו להתכווץ לממדים ריאליים. יש משהו שפוי בקניית דירה יד שנייה ובהתקדמות איטית לעבר החלום, כפוף ליכולת הכלכלית האמיתית. אבל אנחנו מכורים לחיצוניות. ולכל התמכרות, אתם יודעים, יש מחיר. כבד.

הביצה, כמו הכדור, היא עגולה

לא למדנו כלום: לפי זיגזוגי הבורסה, עמישראל מתנהג כמו עדר ג'מוסים

פעם למעלה, פעם למטה. פעם קדימה, פעם אחורה.

הנגיד אמר ככה, הבורסה יורדת. ישראמקו דיווחה ככה, הבורסה מזנקת.

מה נגיד ומה נאמר, אלו ימים יפים למהמר הישראלי המצוי.

יותר מגירוד בחיש-גד, יותר ממילוי ווינר יומיומי, יותר מהשקעה בדאבל-לוטו, אפילו יותר מכניסה לקבוצת רכישה, הבורסה שוב קורצת לו מעבר למסך המחשב הירקרק, מתפרצת לדלת פתוחה, מתפוצצת מרוב פיתויים, מה שאומר שלא למדנו כלום, אבל ממש כלום.

25 שנה אחרי ששלום חנוך חיכה למשיח, אבל משיח קפץ מהגג, עמישראל חוזר לעצמו. ומתנהג כמו עדר ג'מוסים.

אז נכון שהמשבר הכלכלי נראה פחות מאיים מאשר ב-2008, ונכון שהכלכלה הישראלית נדמית כאיתנה יותר מזו של איסלנד ויוון למשל, אבל בואו נזכור את העיקרון השני הכי חשוב בחיים, שמה שעולה גם יכול לרדת, ואתה תמיד עוזב את הגלגל הענק רגע מאוחר מדי כשהחלמון של הביצה מרוח לך על הפרצוף.

העיקרון הכי חשוב, אגב, הוא שאיכשהו, דנקנר ותשובה ואריסון תמיד ירוויחו. באחריות.

 קערת סדר

עם חובב מרור ומרורים

בתור אומה חמוצה, איך זה שבכל סקר, 80% ויותר מהנשאלים, מאוד-מאוד רוצים לחיות פה?

דוחפים בתור. חותכים בכביש. מרמים את מס הכנסה. שונאים את כל מי ששונה מהם. מקנאים. מרכלים. מקללים. שופטים. ובעיקר מקטרים. נא להכיר: אנחנו. עם מריר. אומה חמוצה. שזקוקה למלחמות מדממות מדי כמה שנים כדי להתאחד סביב לא ברור מה. אז אולי תסבירו לי, אחת ולתמיד, מי אלה שטוענים, בכל סקר אפשרי, 80% ויותר מהנשאלים, שהם מאוד-מאוד רוצים לחיות פה. שזו ארץ נהדרת. שאין מקום נפלא כזה ביקום. ושברור שהילדים שלנו צריכים לגדול כאן.

כן, בטח. רק תנו לנו כרטיס-טיסה בכיוון אחד - ואנחנו על המזוודות למיאמי. או אוסטרליה. הכי רחוק שאפשר מהעם הבלתי נסבל הזה, פור גאד סייק. העם שאנחנו חלק ממנו. העם שבנה את ישראל החדשה במו ידיו ומחבל בה והורס אותה במו פיו. המרור שאנחנו אוכלים הוא בעצם המרור שאנחנו מאכילים את עצמנו. ואפשר בהחלט אחרת. אז אולי די עם יצר ההרס העצמי הזה?

כרפס: עבדות 2010

הפערים העצומים במשק הישראלי אינם רק כלכליים, מעמדיים, כספיים, אלא בעיקר מוסריים

העבדות היא הכרפס. וכמו בשולחן הסדר, צבע עורה אינו בהכרח כהה. עובדים זרים, על טפם ונשותיהם, מסולקים במבצעים ליליים. פועלי מותגים מעיירות הפיתוח לא מגיעים, אחרי שעות עבודה רבות, אפילו לשכר מינימום. קופאיות מפרברי הערים נאלצות לעמוד, יום אחר יום, עד שרגליהן דואבות והדמעות חונקות את גרונן. ונערים משכונות המעמד הנמוך, או מהרחוב ממש, יורקים דם תמורת פרוטות, מנוצלים בלי טיפת בושה.

הפערים העצומים במשק הישראלי אינם רק כלכליים, מעמדיים, כספיים, אלא בעיקר מוסריים. כפי ששכר של מאות אלפי שקלים בחודש הוא מנקר עיניים ומעורר חימה, כך גם משכורות נמוכות הן השפלה, עלבון, נגישה בחסר האונים, התעללות בחלשה, הן ביזוי העני והמרוד, בכוונה תחילה, דריכה על ישותו, ריסוק עצמאותו, ביטולו המוחלט, בעינוי ארוך ומתמשך של חוסר סיכוי וחוסר תקווה וחוסר צדק. היצואנים שמתעלמים מהעבדות החדשה, ובעלי המותגים שדוהרים כאילו אין מחר, ממאנים להבין שהמחר עוד יגיע והוא יהיה אלים ומדמם ונקמני. יקראו לו "מלחמת אזרחים".